משתמש:רונית לרר/טיוטה
חופש הביטוי מול הגנה על רגשות:
עריכההקדמה
עריכהשאלת האיזון בין חופש הביטוי מול הגנה על רגשות נדונה רבות במשטר דמוקרטי. בשאלה זו, מתנגשים שני אינטרסים: חופש הביטוי וכיבוד רגשות. חופש הביטוי הוא הזכות של כל אדם לבטא ולהביע דעה מבלי שיוטלו הגבלות על תוכן ההתבטאות או צורתה. חופש הביטוי מהווה תנאי למימושן של חירויות רבות אחרות. כל למשל, חופש הבחירה בדמוקרטיה מתבסס על חשיפת הציבור למגוון דעות. בבסיס חופש הביטוי מונחים שלושה הסברים עיקריים ואלה הם: הצורך לחשוף את האמת- דיון חופשי מאפשר לגלות את הדעה האמיתית, הבטחת המשטר הדמוקרטי- חופש הביטוי מאפשר לבקר את השלטון, ואף מאפשר לגלות את הדעה האמיתית, הבטחת המשטר הדמוקרטי- חופש הביטוי מאפשר לבקר את השלטון, ואף מאפשר לשנות את המציאות הפוליטית בדרכי שכנוע רציונליות ללא אלימות, הגשמתו העצמית של האדם- הנחת המוצא הדמוקרטית היא שהאדם יכול לבחור בטוב לו מבין כמה אפשרויות ולכן יש טעם לחשוף אותו למגוון דעות[1]. הסבר רביעי שלא זכה לדיון מקיף מציג חופש ביטוי רחב כמנגנון איזון בין יציבות לשינוי ללא גרימת זזועים חברתיים, ולכן אדם הנחשף לביטויים שונים יוכל להסיק שעתיד להתרחש שינוי.
במסגרת חופש הביטוי אנו עלולים לשמוע גם ביטויים שנוגדים את דעתנו ופוגעים ברגשותינו. רגשות הם מרכיב מרכזי בחייו של אדם משום שהם מהווים מדד למצב נפשי שיש לו ביטויים סובייקטיביים ואובייקטיביים. פגיעה ברכושו של הזולת כרוכה בהקטנת הערך של רכושו, אולם פגיעה ברגשות אינה מצטיירת כך. יש הטוענים כי קיימים שישה חושים והחוש השישי הוא החוש שאומר לנו מה קורה בתוכנו, ואלה הם בדיוק הרגשות. רגשות יכולים להשפיע על התנהגות של אדם. מדינה דמוקרטית, שבה חופש הביטוי הינו מרכזי ומהותי, מזמנת אינספור מצבים המכילים פוטנציאל לפגיעה ברגש. ג'ון סטיוארט מיל שהצדיק את החתירה לאמת באמצעות הגישה התועלתנית, כתב בספרו "על החירות": "לעולם לא נוכל להיות בטוחים כי הדעה שאנו רוצים להשתיקה אינה נכונה, ולו גם היינו בטוחים בזה, היה במעשה ההשתקה מן העוול אף על פי כן"[2].
חופש הביטוי באמנות ובדמוקרטיות אחרות
עריכההתפיסות של חושפ הביטוי באמנות בינלאומיות ובהסדרים חוקתיים של דמוקרטיות מערביות אחרות מעמיד במרכז את טובת הכלל, ועמה ערכים אחרים כמו בוד עצמי וכבוד לזולת. מאז מלחמת העולם השנייה חופש הביטוי נהנה מהגנה כזכות בסיסית לפי כל האמנות הבינלאומיות המרכזיות בנושא זכויות האדם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בסעיף 19 להכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם[3], שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם, לפיו "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה", אמנת האומות המאוחדות של זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) משנת 1966, והאמנה האירופית על זכויות האדם (ECHE) משנת 1950. בארצות הברית, בתיקון הראשון לחוקה, שתהליך אישורו התבצע בשנים 1789-1791, ניתנת הגנה נרחבת לחופש הביטוי, אך גבולותיו שנויים במחלוקת, ונבחנו בבית המשפט העליון, בתיק ברנדנבורג נ' אוהיו (1969), שהסף הנדרש על מנת שדברים יצאו מתחום הביטוי הלגיטימי הוא שהם נועדו לגרום למעשה בלתי חוקי, ממשי ומיידי. מבחן זה שתקף מאז אוסר על המדינה להוציא מחוץ לחוק ביטוי המצדד באלימות או בהפרת החוק, אם ביטוי כזה לא נועד להביא לעבירה ממשית ומיידית. בצרפת, הכרזת זכויות האדם והאזרח שאושרה על-ידי האסיפה הלאומית הצרפתית בשלב הראשוני של המהפכה הצרפתית, קבעה בסעיפים 10-11 שני עקרונות יסוד בתולדות המאבק הצרפתי והאירופאי למען מיסודו של חופש הביטוי. חוקת הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בסעיפה החמישי לעומת זאת מעמידה בראש מעייניה את כבוד האדם שאין לחללו ומגבילה מפורשות את חופש הביטוי ככל שהדבר דרוש לשם הגנה על הזכות לכבוד אישי[4]. החוקה האירופאית דומה לחוקה הגרמנית וגם בה מוצב עקרון כבוד האדם לפני חופש הדעה והביטוי שמצוי בסעיף 70(2):"חופש המחשבה המצפון והדת" ובסעיף 71(2): "חופש ההתבטאות והמידע", המשמעות היא כי חושפ הביטוי לא נכלל בעקרון כבוד האדם וחשיבותו משנית. ההסדר הקנדי מדגיש את ריבוי התרבויות ואת השוויון בין הקבוצות[5].
חופש הביטוי במשפט הישראלי
עריכהחופש הביטוי לא נכלל במפורש באחד מחוקי היסוד של המשפט הישראלי, שהם הבסיס למשפט החוקתי בישראל. יחד עם זאת נראה שמשנותיה הראשונות של המדינה, קיימת מגמה בפסיקת בית המשפט העליון לפרש את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמגן, מכוח ההגנה על כבוד האדם, גם על הזכות לחופש הביטוי. פסק הדין המרכזי בעניין הוא פסק הדין של השופט ש' אגרנט בפרשת חברת "קול העמ" בע"מ נגד שר הפנים[6]. בפסקי דין שונים מכנים בג"ץ את חופש הביטוי:"ציפור נפשה של הדמוקרטיה"[7], "זכות על", "זכות שיש לה מקום של כבוד בהיכל הזכויות היסוד של האדם"[8] ועוד.
בהיקפו של חופש הביטוי נכללים גם ביטויים הפוגעים ברגשות. בפרשת מפלגת שינוי, בפסיקתו של בית המשפט העליון נקבע כי פגיעה ברגשות יכולה להוות גם פגיעה בזכות החוקתית של כבוד האדם: "ההגנה על רגשות הציבור עשויה להתחייב גם מההגנה על ערך כבוד האדם"[9]. על כן, חופש הביטוי הפוגע ברגשות מעמיד בהתנגשות שתי זכויות-בת של כבוד האדם. הפתרון להתנגשות יהיה על פי הוראות סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; פסקת ההגבלה מעמידה ארבע דרישות מצטברות לפגיעה בזכות יסוד: על הפגיעה להיות מעוגנת בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו; עליה להלום את ערכיה של המדינה; עליה להיות מכוונת לתכלית ראויה; ואל לה לחרוג מעבר למידה הנדרשת[10]. מדובר על מסלול דו כיווני שבו בוחנים את חוקיות הנורמות המגבילות אך מכוחן ניתן לבחון גם את חוקיות הביטוי מבחינת תוכנו. חופש ביטוי ללא מעצורים עלול לפגוע ברגשותיהם של רבים, ובית המשפט העליון התמודד עם כמה מקרים שדרשו איזון בין שתי הזכויות בעבר, ביניהם, מצעד של ניאו נאצים בשכונה שמתגוררים בה ניצולי שואה, חלוקת כרוזים שמצוירת עליהם דמות חזיר בשכונה מוסלמית (פסק דין סוסצקין)[11], הצגת תאטרון המרמזת על הקשר שבין חיילי צבא הגנה לישראל לחיילים נאצים (פסק דין לאור)[12], שידורי טלוויזיה שיש בהם פורנוגרפיה (פסק דין ש.י.ן)[13], תשדיר הגורם להשפלה על רגע שיוך קבותתי (פסק דין נטו)[14].
במערכת השיפוטית קיימת אג'נדה לפתור סוגיות של חופש ביטוי מול הגנה על רגשות באמצעות חוקי יסוד הדורשים איזון בין האינטרסים המתנגשים, ולא דרך המשפט הפלילי על אף שזה טומן בחובו מכשירים להגבלת ביטויים הגורמים להשפעה שלילית על אינטרסים לא מוחשיים בתחום תודעתו של אשם. במקרים מסויימים נקבעו בחוק הפלילי איסורים המיועדים למנוע התנהגות הגורת להתעוררות רגשית אצל אדם קונקרטי. כך סעיף 194(ב) לחוק העונשין האוסר על "מהומה ועלבון במקום ציבורי" ובמסגרתו נאסר ביטוי המעליב אדם בציבור, סעיף 288 לחוק האוסר העלבת עובד ציבור; סעיף 195(א) לחוק "ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה" האוסר התנהגות הגורמת להתעוררות רגשית של הציבור; סעיף 134 ו-136 האוסרים היבטים מסויימים של פרסומי המרדה; סעיף 255 האוסר זילות בית המשפט; סעיף 214(א) האוסר על פרסום פוגעני בשלטי חוצות- בין כל העבירות יהיה קשה לאתר איסורים שעניינם הגנה על ערך המתמצה באינטרסים רגשיים לא מוחשיים כשלעצמם. רוב האיסורים נוקטים גישה מצמצמת תוך נטייה לנקוב בשמו של הרגש המובן באמצעות האיסור. לא מדובר בצמצום משמעותי אבל עדיין מדובר בצמצום ביחס לאיסור כללי פגיעה ב'רגש' כלשהוא שאינו נהיר.
חופש הביטוי מול הגנה על רגשות דתיים
עריכההמחוקק הישראלי בחר להעניק לאינטרס ההגנה על רגשותיו הדתיים של אדם משקל כבד אל מול הזכות הנגדית למימוש חירות הביטוי, ודאגה להבליט את הגבלת חופש הביטוי בכך שיצא מעבר להגדרה הרגילה של 'פרסם' ניתן ללמוד זאת מסעיף 34כד בחלק ההגדרות שבחוק העונשין- "בדברים שבעל פה- להשמיע מלים בפה או באמצעים אחרים, בהתקהלות ציבורית או במקום ציבורי או באופן שאנשים הנמצאים במקום ציבורי יכולים לשמוע אותם, או להשמיען בשידורי רדיו או טלוויזיה הניתנים לציבור, או להפיצן באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציען לציבור באמצעות מחשב" וסעיף 173 לאותו החוק מטיל מאסר של עד שנה אחת על ה"מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים" ו/או "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה סה באמונתו או ברגשותיו הדתיים". רגשות דתיים נדונו רבות בפסיקה ונראה כי עוד בשנת 1961 בית המשפט ראה ברגשות הדת חלק מן הסדר הציבורי (פסק דין טטליס נ' ראש עיריית הרצליה)[15]. ניתן לומר כי אדם פוגע ברגשותיו הדתיים של זולתו כאשר בהתנהגותו הוא מפר או מחלל אמונות, ערכים או סמלים דתיים של הזולת. תלונות כאלו נפוצות בתקופה המודרנית, אולי בגלל תהליך חילון של החברה המערבית, בו הדת מאבדת את המעמד המרכזי שהיה לה בחברה ושרויה באיום תרבותי מתמיד מצד החברה החילונית[16]. בפסק דין בעניין פרץ[17] הצביע השופט חיים כהן על הקושי להתחשב בשיקול של הגנה מפני פגיעה ברגשות משום שלעיתים אם ננסה למנוע פגיעה ברגשות של קבוצת אנשים מסוימת, בעצם נפגע ברגשותיהם של קבוצת האנשים המנוגדת להם, "ואין דמם של אלה סומק טפי מדמם של אלה".
סיכום
עריכהחופש הביטוי נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית והוא חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו. במישור החוקתי ראינו כי חופש הביטוי הוא זכות בת של כבוד האדם. גישתו של בית המשפט העליון היא כי חופש הביטוי כולל בחובו גם את החופש לבטא דעות הפוגעות ברגשותיהם של השומעים. עם זאת, כאשר הפגיעה ברגשות עוברת את רמת הסיבולת הנתפסת כראויה בחברה עשוי להתקיים צידוק להגבלת חופש הביטוי, כאשר הפגיעה מזעזעת את אמות הספים של הסובלנות ההדדית.[18]
לקריאה נוספת
עריכהא' כשר, "פגיעה ברגשות וטובת הכלל: בערבות בג"ץ מיטראל" משפט וממשל, ב'(1) עמ' 289-302, 1994.
אלעד פלד, "האם 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה' היא גם ציפור נפשו של האדם? מבט ביקורתי על עיגונו החוקתי של חופש הביטוי לפסיקה", "מחקרי משפט" כו' חוברת 1.
א' רוזן-צבי "ההלכה והמציאות החילונית" חירות ומצפון הדת (1990) 157.
ג' פסח, "הבסיס העיוני של עקרון חופש הביטוי", משפטים לא (תשס"א), עמ' 895.
הלל סומר, "הזכויות הבלתי מנויות- על היקפה של המהפכה החוקתית", משפטים כח תשנ"ז, 257, עמ' 261, עמ' 318-322.
קישורים חיצוניים
עריכהבית ספר לרגשות 19 קטעים קצרים בהם פרופ' יורם יובל מדבר על מגוון נושאים הקשורים לרגשות. אתר פסיכולוגיה עברית.
חופש הביטוי באינטרנט, באתר דיני רשת.
חוקים ותקנות בנוגע לחופש הביטוי בישראל, אתר כל-זכות.
חופש הביטוי ופגיעה ברגשות דתיים- אתר חופש.
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
- ^ כבוד האדם- הזכות החוקתית ובנותיה, הוצאת נבו, 2014.
- ^ על החירות, מאגנס, 1976.
- ^ סעיף 22 לכל באי עולם בדבר זכויות האדם.
- ^ Frede B. Castberg Freedom of Speech in the West: A Comparative Study of Public Law in France, the United States and Germany London, 1960
- ^ .Canadian Charter of Rights and Freedoms § 2 (b) 138
- ^ השופט אגרנט בבג"ץ 53/73 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(2) (871). 1953.
- ^ אלעד פלד, "האם 'ציפור נפשה של הדמוקרטיה' היא גם ציפור נפשו של האדם? מבט ביקורתי על עיגונו החוקתי של חופש הביטוי בפסיקה", "מחקרי משפט" כו' חוברת 1 .
- ^ השופט אגרנט בבג״צ 83/153 לוי נ׳ מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ״ד לח (2) 393.
- ^ בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, 10.
- ^ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, סעיף 8.
- ^ בג"ץ 697/87 סוסצקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 289-321.
- ^ בג''ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 433 (1987) (השופט א' ברק).
- ^ בג''ץ 5432/03 ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים ו-11 אח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, נח (3) 65-97.
- ^ בג''ץ 226/04 נטו מ.ע. סחר מזון בע"מ נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פ"ד נט(1) 515, 526 (2004) (הנשיא א' ברק).
- ^ בג''ץ 357/61 חנוך טטליס נ' ראש העיר הרצליה ואח', טז 902.
- ^ ברק, א'. חופש הביטוי ומגבלותיו, הפרקליט מ, חוברת א'.
- ^ בג"ץ 262/62 ישראל פרץ, מאיר לוין ודינה פרידן נ' יושב ראש, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו, פ"ד טו.
- ^ ברק, א'. (2014). כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה. (עמ' 629-684). הוצאת נבו.