משתמש:רמי נוידרפר/גזרות יורדן
גזרות יורדן עריכה
ב-12 בספטמבר, ימים אחדים לאחר ההתאוששות מהחיפושים בבתים ובסיומם אקציית הזהב, החלו להגיע בשרשרת אירועים אחרים וזעזועים, אשר במרוצת הזמן החזיקו את הגטו במתח גדול ובפחד מוות. מלכתחילה לא נתנו לעצמנו דין וחשבון, או נכון יותר עדיין לא תיארנו לעצמנו את גודל האימה שאנו עוברים.
ב-12 בספטמבר הביא יורדן האימתני והמפורסם[i] חמשת אלפים אישורים לחלקם לעובדי הכפיים היהודים בגטו. היו אלה פתקים דמויי גלויות דואר לבנות שנשאו כתובת גרמנית "אישור לעובדי כפיים יהודים. קומיסר המחוז בקובנה, יורדן – אס-אה האופטשטורמפירר". את התעודות הלבנות הללו, שבגטו כינו אותן "תעודות יורדן", היה על משרד העבודה לחלק לעובדי הכפיים היהודים.[ii]
זמן מה לפני כן נמסרה הודעה שעל כל עובדי הכפיים ובעלי המקצוע להירשם במשרד העבודה. יהודים רבים נרשמו, כך שבמשרד העבודה הייתה רשימה של עובדי הכפיים על-פי מקצועותיהם. על-פי הרשימה [הזאת] החל משרד העבודה לחלק את האישורים. ביום הראשון לא היה לציבור כל מושג מה מטרת החלוקה ומה טיבם של האישורים. בשעות הראשונות עדיין שרר סדר מסוים. בחצר המועצה קראו בשמות על-פי המקצוע ושם המשפחה, וכל אחד קיבל בעבורו ובעבור בני משפחתו הקרובים, האישה והילדים, את מספר האישורים הדרוש.
אך במהירות הבזק התפשטה בגטו ידיעה שאין אלו אישורים רגילים לבעלי מקצוע, אלא השטן משחק בנו משחק אחר – אלו הם אישורים לחיים. כלומר, יש לחלק את כל האישורים ליהודים. מי שיקבל אישור יישאר לחיות בגטו. הנותרים יוצאו מן הגטו, וגורלם ברור לכולם.[iii]
אין לתאר במילים את הבהלה והפניקה שהתחוללו סביב המועצה. עשרות אלפי בני אדם הציפו את הבניין והאזור סביבו. כל אחד ותקווה קטנה בלבו, שמא יזכה לקבל אישור. התחוללה מהומה רבתי ודחיפות. יהודים רבו ונדחקו, פרצו את דלתות משרד העבודה ומועצת הזקנים כדי לקבל אישור לחיים.
בתקופה זו, בנקודת הזמן הזאת, נראים בגטו הסימנים הראשונים לירידה מוסרית, הצעדים הראשונים לריקבון, פרוטקציוניזם ואפילו שחיתות.
כאשר החלה במועצה המהומה הגדולה לקבלת האישורים, התברר שחלק מהאישורים נעלמו. האחד אמר שהשני לקח את האישורים על מנת לחלקם, השני אמר שהשלישי עשה זאת. היה מקרה שההמון פרץ את הדלת, התנפל על מי שהחזיק באישורים ועמד לבצע בו לינץ' במקום. במאמץ גדול הוא הצליח להיחלץ מידי ההמון המשולהב וברח מבעד לחלון. ההמון סער ורתח בפנים מעוותות מרוגז; באגרופים מונפים ובשיניים חשופות עמדו שם וחיכו. האוכלוסייה זיהתה מיד את העוולה הגדולה שנעשית כאן. הבינו שמשהו כאן מסריח בממלכת דנמרק[iv] (רמז לידיעת המחזה השקספירי "המלט"). עושים כאן "תרגילים" מאחורי גבם. עוד מהיום הראשון התברר שהמועצה לא מילאה את תפקידה נאמנה. אלה העומדים ליד ההגה ידעו מהרגע הראשון מה טיבם של האישורים ומיד חילקו את האישורים לקומץ מבעלי המלאכה שברשימה, ואת הרוב לעצמם ולבני משפחותיהם, למשפחותיהם הקרובות ולסתם קרובים ומכרים, כאלה שלא הייתה להם כל שייכות לבעלי המלאכה. נעשתה מכך פשוטו כמשמעו חנות מכולת. מי שהיה לו מכר טוב במועצה – קיבל תעודה. מי שלא, גם אם היה בעל המלאכה הטוב ביותר, לא קיבל. ייתכן שהיום אנו מסתכלים על כל העניין מעט אחרת. בסופו של דבר הרי היו רק חמשת אלפים אישורים. מנקודת הראות הכלל יהודית, הרי חמשת אלפים האישורים חולקו ליהודים, "המִכסָה" הרי נוצלה. מנקודת ראות זו, הדבר היחיד החשוב הוא שיהודים יוכלו להציל את עצמם, יהיו הם היהודים שיהיו, חנוונים או בעלי מלאכה, רופאים או סנדלרים. בעבורנו היינו הך ובלבד שיהודים רבים ככל האפשר יוכלו להינצל. כך הוא בפועל.
אך כאבו של הקהל היה מוצדק, שכן ממה נפשך, אם האישורים מיועדים לבעלי המלאכה בלבד, משום שאלו ניתנו על-ידי הגרמנים בעבור בעלי מלאכה בלבד, הרי אין מה לעשות, מי שהוא בעל מלאכה ויכול להוכיח זאת, הרי הוא בר מזל. על החנוונים, הסוחרים, השכירים וסתם יהודים, להשלים עם גורלם. אך אם, לעומת זאת, מחולקים האישורים, מלבד לבעלי מלאכה גם לסתם יהודים, שואל את עצמו בצדק היהודי את השאלה הנצחית הישנה – סטייטש? (הייתכן?) מדוע? מדוע לחיים כן וליוסל לא? במה טוב יהודי זה מיהודי אחר? אפשר לערוך בחינה, הגרלה, מי יעלה בגורל? מי יקבל? אך מדוע סחר הבהמות הזה, כיצד יכולים לנהל כך מסחר בחיי אדם? למי שיש פרוטקציה ומכרים, מקבל אישור ומי שלא – לא?!
ההתמרמרות והכעס כלפי המועצה היו גדולים מאוד. השנאה כלפיה מזמן חלוקת הדירות, שכבר התקררה, התלהטה שוב ולבשה צורה של מהומות גדולות, מריבות ותגרות במועצה וסביבה. בכך הסתיים העניין. הקהל סער ומאוחר יותר נרגע.
במועצה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר. אי אפשר לחלק את האישורים לבעלי מלאכה בלבד. יש לחלקם גם לסתם יהודים כדי, כך לומר, שתהיה חברה מעורבת. לכן החליטו רשמית לחלק אישורים גם לאחרים, שאינם בעלי מלאכה, גם לבעלי משרות במנהלה, במשטרה ולעסקנים אחרים.
כל מחלקה במנהלה הרכיבה בקדחתנות רשימה של עובדיה, ובה מספר הנפשות במשפחותיהם (נשים וילדים), כדי לקבל בעבורם אישורים. גם כאן לא התנהל הכל כראוי. הפקידים הגבוהים קיבלו את מספר האישורים המלא בעבורם ולבני משפחתם הקרובים. הפקידים הזוטרים קיבלו שלא בהתאם למספר הנפשות במשפחותיהם, אלא כמו שהזדמן, ואחרים קיבלו פשוט אישורים יחידים למשפחה.
גם בעבור המשטרה התקבלו אישורים לחלוקה בין חמישים איש ובני משפחותיהם. שירתו במשטרה מאה ועשרים אנשים. כדי לחלק אישורים לשוטרים ולבני משפחותיהם היו צריכים הרבה יותר אישורים, אך התקבלו אישורים רק בעבור חמישים איש במשטרה, בסך הכל מאה עשרים ושבעה אישורים. איש משטרה בכיר קיבל את כל האישורים לחלוקה לשוטרים ובני משפחותיהם. אך גם כאן נעשה שימוש לרעה. איש המשטרה הבכיר שהוזכר לעיל, ניצל את משימת האמון שהוטלה עליו, את זכות החלוקה, כדי לחלק את האישורים – חוץ מלשוטרים שלהם יועדו – גם למקורביו האישיים, שלא הייתה להם כל שייכות למשטרה. העריכו בחוגי המשטרה שהוא חילק גם לאלה שיכלו לשלם היטב.
כשראו השוטרים שאפילו המספר הזעום של אישורים שהיו מיועדים להם מחולקים בדרך "צודקת" זו, עלתה קבוצת השוטרים שנעשה לה עוול על-ידי החלוקה אל ביתו של הבכיר וערכה שם שערורייה גדולה מאוד. מיד רצו לקרוע אותו לגזרים. כך או כך כבר לא היו בידיו אישורים, ומי שלא קיבל, לא ישן ולא נח במאמץ לקבל אישור כזה לחיים. מעט מאוחר יותר, לאחר התערבות של השוטרים במפקדה ואף במועצת הזקנים, התקבל עוד מספר מועט של אישורים לחלוקה. אי לכך נאלצו לחסוך באישורים. כלומר, במקום לתת לכל חבר במשפחה אישור, היו נותנים אישור אחד למשפחה ועל צִדו השמאלי רושמים את שמותיהם של כל חברי המשפחה. היו במשטרה כמה בעלי מלאכה ועובדי כפיים. בעבורם קיבלו כמה אישורים, ישירות ממשרד העבודה באמצעות המפקדים.
חלוקת האישורים נמשכה ימים מספר, בערך עד 15 בספטמבר.[v] היו אלה ימים של מתח, התרוצצות ורדיפה אחר הנייר, אחר מה שכונה "אישור יורדן". הגיעו ימים שהראו עד כמה חשוב להיות בעל "אישור יורדן". בעבור כל מי שהחזיק בו, אכן היה הנייר אישור לחיים.
[i] האופטשטורמפירר אס-אה (רב-סרן, Hauptsturmfuhrer S.A) פעל בקובנה מטעם הממשל האזרחי הגרמני כממונה על ענייני היהודים. הוא היה מפורסם בגטו באכזריותו ובגסותו ובהנהגת אירועי דמים בגטו. הוא נהרג בתחילת 1942 בז'שוב (פולין), לאחר שנשלח מקובנה עקב סכסוך עם הממונים עליו.
[ii] יש הבדלים מספר בין התאריכים הנקובים כאן ובין אלה הנקובים אצל גרפונקל ואצל תורי. אצל גרפונקל מסופר שקמינסקי הביא את התעודות לגטו בערבו של 15 בספטמבר 1941, ו"אקציית הניסיון" התרחשה לאחר יומיים, ב-17 בחודש. גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, עמ' 64. גם תורי מספר על 15 בספטמבר 1941 כיום שבו הובאו התעודות לגטו. תורי, גטו יום יום, עמ' 21. אף גאר נוקט באותם התאריכים. גאר, 1948, פרק עשירי, עמ' 61-63. בספרנו, לעומת זאת, הובאו התעודות לגטו עוד ב-12 בחודש.
[iii] ראוי לציין שהביטוי "אישורי חיים" (שייענן צום לעבן), שהשתמשו בו בגטו, נוצר כנראה עקב דרישת הגרמנים שיהודים עבדו אצלם במסגרת בריגדות מיוחדות, לתת לאנשיהם Lebesnscheinen. ראו גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, עמ' 64, הערה 14. מכל מקום הכותבים כבר יודעים לאחר מעשה שהשיינים לא היו הבטחה לחיים.
[iv] אז עפעס איז דא ניט אין ארדענונג אין קענינגרייך דענמארק (געשיכטע, 44). הביטוי לקוח מהמלט של שייקספיר, "משהו רקוב בארץ דנמרק", ויש בו רמז ברור להשכלתם הכללית של המחברים. המלט תרגום שלונסקי
[v] ראו הערות 44, 45. דומני שמענין לציין שהתִארוך בטקסט שלפנינו נראה אמין, שכן בדרך זו ארכה חלוקת אישורי יורדן שלושה-ארבעה ימים ולא יומיים, שכן כולם מציינים שב-17 בספטמבר, לאחר ליל יריות ואי-שקט, החלה "האקצייה הניסיונית" בגטו הקטן (די פראבע אקציע אין קליין-געגא), ויהודים השתמשו באישורים כדי להיחלץ מהאיסוף. האקצייה לא בוצעה בסופו של דבר. ראו גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, עמ' 67; גאר, 1948, עמ' 62-63.