משתמש:רמי נוידרפר/טיוטה
החיים תחת איום קיומי עריכה
רבים הם תיאורי האימה, הזוועה והשיתוק שאחזו בתושבי הגטו עקב השינוי הנורא במצבם.
ההיסטוריה של המשטרה עריכה
מבוא - שקועים עמוק - לא יכולים לראות המצב עריכה
סיפורה של המשטרה היהודית בגטו קובנה הוא גם סיפורו של גטו קובנה כולו. כל הזעזועים והחוויות הקשות, הנגישות ומרחץ הדמים, כל פרק הדם, הסבל והדמעות – מכל אלה מורכב הפן הנורא שעליו התפתחה המשטרה היהודית בגטו מרגע היווסדה ועד עצם היום הזה.
עדיין אי אפשר לסכם, לערוך סך כל החיים בגטו קובנה וסך כל פעילותם של מוסדות הגטו. ראשית, למרבה הצער, אנו עדיין נמצאים בתוך תוכו של התהליך, בעיצומם של האירועים. ההיסטוריה של גטו קובנה טרם הושלמה. מדי יום ביומו נוספים לה דפים חדשים, שטופים בדמע ודם. המשך גורלם של יהודי ליטא המעטים בכלל ושל שארית הפלֵטה הקובנאית בפרט עדיין אינו ברור. עדיין אי אפשר לדבר על סיכומים. שנית, אירועים רבים עדיין קרובים מדי, טריים מכדי שיהיה אפשר להתבטא באובייקטיביות באשר להתנהגותו של אדם כלשהו, מוסד כלשהו. אנו שקועים עמוק בגטו מכדי שנוכל להתרומם כפי שדרוש כדי לשפוט באובייקטיביות בני אדם ואירועים.[1]
הפלישה עריכה
מיד ביום א', 22 ביוני, ביום המלחמה הראשון, כאשר הובהר שהצבא הסובייטי נסוג, שהמוסדות המרכזיים מפונים מקובנה בזריזות מוזרה, החלה בין יהודי קובנה בהלה נוראה. ביום ראשון לפנות ערב, אך במיוחד ביום שני, ולעתים אפילו ביום שלישי, ברחו יהודי קובנה מן העיר. נסעו ברכבות, במשאיות, בעגלות, באופנועים. הלכו ברגל. השאירו את כל הרכוש והעושר הפקר. לקחו עִמם חבילה של מצרכים דרושים ביותר, מזוודה – והלכו לבית הנתיבות או ישירות לדרך המובילה לדווינסק דרך וילקומיר. יהודים ניסו להימלט מהגורל האפל שהסתער עליהם בבת אחת כגל. ידעו שעם בוא הגרמנים באה על היהודים תקופה נוראה. מחד גיסא, לו אנו, יהודי קובנה, היינו מנסים להעיף מבט קדימה, לדמיין לעצמנו ולו במקצת את שעמד לפנינו, הייתה החשֵכה מזעזעת אותנו, היינו מתארים לעצמנו את הגרוע מכל. מאידך גיסא, עברה המציאות את הכל בנוראותה וחשכתה, עד כי אפילו הפסימיסט הגדול ביותר לא היה מסוגל לתארה לעצמו.[2]
הפורט השביעי ותחושת השיתוק עריכה
אין חושבים אפילו על בריחה. מחשבת חולשה משתלטת אינסטינקטיבית על האדם: מתי יסתיים כבר הכל? [3]
תחושת הלם מבגידת הליטאים עריכה
את מצב היהודים בשבועות הראשונים לאחר כניסת הגרמנים אפשר לתאר בקצרה: אנו, חיינו ורכושנו, נעשינו הפקר. כל לא-יהודי היה יכול לעשות בנו ככל שעלה על רוחו. התעללו בנו, השפילו והכו אותנו, ירו וטבחו בנו. נעשו בנו המעשים המכוערים ביותר יום ולילה, בפרוורי קובנה ובמרכז העיר (וכמובן בפרובינציה כולה), ולא נמצא איש שהרים את קולו לטובתנו. כוחות שחורים הגיעו לשלטון. המפלצת הישנה התעוררה. נבלות רבות נעשו רק כדי לשדוד וליהנות מרכוש יהודי. רציחות רבות זועקות לשמים נעשו מתוך סדיזם לשמו. [....] היו ליהודים, כך נדמה, ידידים רבים בין הליטאים. היכן היו כולם? האם הסתתרו כולם בחוריהם מרוב פחד? או שמא חלק ניכר מהם נהנה בחשאי מצרות היהודים? ראינו מצד אינטליגנטים רבים, מגיני צדק ליטאים לשעבר, אי-הבנה מוחלטת למצב היהודים, חוסר אמפטיה כזו, חוסר רצון כזה לעזור, רצון כזה להשלים את "התקומה הליטאית" על חשבון היהודים, עד כי גישתם של היהודים באשר לעם הליטאי בכללותה הזדעזעה. [4]
המעבר לגטו - תחושת הקלה כוזבת עריכה
כאשר פורסם בעיתון (ב-2 ביולי) שעל היהודים לעזוב את העיר עד 15 באוגוסט ולהתיישב בסלובודקה, בגטו, הייתה זו בעבור רבים מאתנו "הקלה מסוימת" [א געוויסע "דערלייכטערונג"], משום שכבר סבלנו יותר מדי מידי "שכנינו האהובים", הליטאים. האדמה תחת רגלינו כבר בערה, כך שרצינו להיות עם עצמנו ובין יהודים. רק לא לראות עוד את הפרצופים הגזלניים שהביטו בנו בשמחה להרע ובתאוות שוד. היהודים האמינו שהפוגרום הסתיים ושאלת היהודים תיפתר בדרך כלשהי באופן חוקי. רצו בתנאים החדשים, לטוב או לרע, להיות בין יהודים. [5]
תקופת החטיפות יולי אוגוסט 41 עריכה
בלי שים לב למעמדם במקומות אלו. היו חוטפים יהודים ברחובות או גוררים אותם מן הבתים כדי לנקות בתי שימוש או לבצע עבודות מלוכלכות אחרות. הנגישות, הרשעות והרצחנות שסבלו החטופים ברחובות, מה שהיה עליהם לסבול מידי "נותני העבודה", אין לתארם. הם הוכרחו לנקות בתי שימוש בידיים חשופות, היה עליהם להתפשט מחליפותיהם ולנקות בהן טנקים ומשאיות גרמניים. היה עליהם לעמוד עירומים למחצה בחום הנורא במשך שעות רבות. היו מצווים על היהודים לשאת משאות כבדים לקומה הרביעית, והקציבו להם לצורך זה עשר דקות. היו עוד ועוד עשרות ומאות מקרים של אכזריות וסדיזם. מקרים שאפילו אינם מוכרים לנו, משום שהיהודים החטופים לא חזרו עוד.'טקסט מודגש הם נמסרו "בהשאלה" לעבודה והועברו לפורט או לכלא, ומשם שוב לא חזרו.
הכניסה לגטו עריכה
לאחר הופעת הפקודה החלה ריצה כאוטית המונית לסלובודקה. עשרות, מאות עגלות ואלפי הולכי רגל נמשכו בזרם בלתי פוסק מהעיר לגטו. עד אז עמדה על סדר היום שאלה אקטואלית בוערת אחת: דירה, גג מעל הראש.[6]
רצח 26 יהודים ב6 באוגוסט עריכה
האווירה באותו היום, במצב הכללי המר, הייתה מדוכאת מאוד, אבל – החיים נמשכים. בני אדם חייבים וזכאים לחיות, לאכול, שיהיה להם גג מעל ראשיהם, לארגן את חייהם. באגרופים קפוצים ובחריקת שיניים עלינו להמשיך בדרכנו השותתת דם.[7]
סמוך להקמת הגטו עריכה
אירוניה מרה של הגורל: יהודים עוברים מבית לבית ומגייסים יהודים לבנות לעצמם גדר תיל. להקים לעצמם מחנה, כלא[8]
שוד בידי פרטיזנים עריכה
בעיית המגורים, כאמור, הייתה קשה גם כך, ומאליו יובן שפינוי רחוב כה גדול עוד החריף את הבעיה. עצם פינויו של הרחוב, האופן שבו נזרקו בני האדם מהדירות, היה מלא אכזריות וסדיזם. מיד הופיעו כלבי הדמים האיומים והמפורסמים – הפרטיזנים. הם שדדו חפצים מהעגלות הטעונות ומעל כתפי בני האדם, הכו והפחידו באופן הגרוע ביותר. יהודי אחד העז לעלות על המדרכה, ומשום כך נורה מיד במקום. [9]
אקציית האינטליגנטים עריכה
כל העניין הוסווה על-ידי הגרמנים בערמה. איש לא העלה על דעתו את החשד הקל ביותר, שהאנשים נלקחים למקום אחר ולא סתם לעיר לעבודה. למרבה הצער, לא חזרו האנשים עד עצם היום הזה. בדיוק מה עלה בגורלם אין ידוע לנו, בדיוק כמו כל הזוועות האחרות שנעשו נגדנו ואשר במהלכן נשארנו חסרי ידיעה. מן הידיעות הדלילות שהגיעו אלינו במקרה מליטאי כלשהו, עולה שהוליכו אותם לפורט הרביעי ליד הפרוור של קובנה פאנעמון, ומשם לא חזרו. בדיוק שנה לאחר מכן מצאו במקרה יהודים שעבדו בפורט הרביעי, מסמכים מתגלגים על האדמה שהעידו שבעליהם נלקחו עם החמש-מאות. השמועות השונות שהתהלכו בגטו, שהאנשים האלה הועברו למערב לעבודה, לא קיבלו אישור עד כה, לצערנו. [10]
שוד הרכוש היהודי אקצית חפצי הערך עריכה
האימה והפניקה היו גדולות מאוד. המתח והבלבול היו בלתי נסבלים. בני אדם הודו לאלוהים אם יצאו רק בבגדיהם . יהודים סחבו דברים מהבתים וחילקו לכולם. לכל מי שרצה. חילקו והשאירו הפקר, רק שכשיבואו הגרמנים, לא ימצאו יותר מדי. היו מקרים שהמחפשים מצאו יין או י"ש מהזמנים הטובים. הם השתכרו , הרגו והיכו.
כאמור החלו החיפושים בבתים ב-19. [זו כנראה טעות קולמוס של המחבר או המעתיק, שכן החיפושים התחילו ב-1 בספטמבר.] כבר עברו שבועיים של טרור ועדיין לא היה אפשר לחכות לסוף. בני אדם היו מוכנים לתת הכל, ובלבד שיהיה סוף לביקורי הדמים. הכל בויים ותוכנן על-ידי הגרמנים באופן אמנותי . הפניקה והפחד היו גדולים. על סמך אווירת הטרור הודיעו אז הגרמנים למועצת הזקנים שהם יפסיקו את החיפושים בבתים ואת מעשי הירי, בתנאי שהיהודים עצמם ימסרו את כל חפצי שברשותם מרצונם. ההצעה נראתה באותו רגע כ"הקלה". ימסרו הכל ויפטרו מהירי ומהטרור. [11]
7) בד חליפות ומעילים במצב טוב; 8) בקר ועופות; 9) סוסים, עגלות ורתמות; 10) אוספי בולים.
אלה היו מה שהיהודים כינו אז בבדיחה, "עשרת הדיברות" של הפקודה.[12]
כאמור, הטרור והרגשת הבהלה בעת החיפושים בבתים היו גדולים מאוד.... את הכל נשאו במורא וברעד של תקווה, שרק ייפסק הירי בבני אדם חפים מפשע. [13]
לאחר שהועבר הזהב והכסף מנקודות הריכוז, נעשתה האווירה מעט רגועה יותר. התאוששו מהעצבים והמתח הגבוה שחוו מ-9 באוגוסט עד 10 בספטמבר.[14]
אישורי יורדן ואקציית הניסיון עריכה
ב-12 בספטמבר, ימים אחדים לאחר ההתאוששות מהחיפושים בבתים ובסיומם אקציית הזהב, החלו להגיע בשרשרת אירועים אחרים וזעזועים, אשר במרוצת הזמן החזיקו את הגטו במתח גדול ובפחד מוות. מלכתחילה לא נתנו לעצמנו דין וחשבון, או נכון יותר עדיין לא תיארנו לעצמנו את גודל האימה שאנו עוברים...
אין לתאר במילים את הבהלה והפניקה שהתחוללו סביב המועצה. עשרות אלפי בני אדם הציפו את הבניין והאזור סביבו. כל אחד ותקווה קטנה בלבו, שמא יזכה לקבל אישור. התחוללה מהומה רבתי ודחיפות. יהודים רבו ונדחקו, פרצו את דלתות משרד העבודה ומועצת הזקנים כדי לקבל אישור לחיים.[15]
היה מקרה שההמון פרץ את הדלת, התנפל על מי שהחזיק באישורים ועמד לבצע בו לינץ' במקום. במאמץ גדול הוא הצליח להיחלץ מידי ההמון המשולהב וברח מבעד לחלון. ההמון סער ורתח בפנים מעוותות מרוגז; באגרופים מונפים ובשיניים חשופות עמדו שם וחיכו. האוכלוסייה זיהתה מיד את העוולה הגדולה שנעשית כאן. הבינו שמשהו כאן מסריח בממלכת דנמרק. [16]
אך כאבו של הקהל היה מוצדק, שכן ממה נפשך, אם האישורים מיועדים לבעלי המלאכה בלבד, משום שאלו ניתנו על-ידי הגרמנים בעבור בעלי מלאכה בלבד, הרי אין מה לעשות, מי שהוא בעל מלאכה ויכול להוכיח זאת, הרי הוא בר מזל. על החנוונים, הסוחרים, השכירים וסתם יהודים, להשלים עם גורלם. אך אם, לעומת זאת, מחולקים האישורים, מלבד לבעלי מלאכה גם לסתם יהודים, שואל את עצמו בצדק היהודי את השאלה הנצחית הישנה – סטייטש? (הייתכן?) מדוע? מדוע לחיים כן וליוסל לא? [17]
ההתמרמרות והכעס כלפי המועצה היו גדולים מאוד. השנאה כלפיה מזמן חלוקת הדירות, שכבר התקררה, התלהטה שוב ולבשה צורה של מהומות גדולות, מריבות ותגרות במועצה וסביבה. בכך הסתיים העניין. הקהל סער ומאוחר יותר נרגע. [18]
כשראו השוטרים שאפילו המספר הזעום של אישורים שהיו מיועדים להם מחולקים בדרך "צודקת" זו, עלתה קבוצת השוטרים שנעשה לה עוול על-ידי החלוקה אל ביתו של הבכיר וערכה שם שערורייה גדולה מאוד. מיד רצו לקרוע אותו לגזרים [19]
בערבו של 16 (בספטמבר) החל ירי בלתי פוסק סביב לגדרות, לאורכו ורוחבו של כל שטח הגטו. קולות נפץ וירי צלצלו מכל עבר. השומרים שלנו, ליטאים וגרמנים, עמדו בעמדות ומסביב לגדר וירו. אלה שהצטנפו בפינות בחדריהם, חרדו בכל רגע שייכנס כדור מבעד לחלון. בכל אופן חשב כל אחד שלבית השכן יירו בוודאות, או שמוליכים יהודים מהבתים ויורים בהם ברחוב, משום שמכל צדי הגטו ופינותיו נשמעו יריות מחרישות אוזניים. שיא היריות היה בגטו הקטן. שם היה השטח המגודר קטן, כך שלאן שפנית הייתה גדר, ומסביב לגדר עמדו הם, רוצחינו, וירו. כאן הם לא ירו רק באוויר, אלא גם לתוך החלונות. במקום אחד הם ירו למוות דרך החלון ב[תינוק] יונק ופצעו קשה את אִמו. שם היה הירי מחריד, עד כי הדיירים פחדו לשכב במיטותיהם והעדיפו לשכב על הרצפה כדי להתגונן מפני כדור מזדמן דרך החלון.
הקהל התקרב לאִטו לעבר הממיינים ופחד מוות בעיניו. אלה בעלי "אישורי יורדן", מעט בטוחים יותר, אך בכל זאת נפחדים. אלה ללא "אישורי יורדן", פחד מוות בעיניהם מעורב באפתיה – "שיהיה מה שיהיה, אנחנו ממילא כבר אבודים". [20]
הקהל כולו התקרב אל הממיינים כמו עדר כבשים גדול[21]
איזה מן משחק שטני שיחקו בנו? האם אכן לא היה כל זה אלא משחק? קומדיה מבוימת כדי להמאיס את עצמנו בעינינו, לשימנו לצחוק וללעג, להשפיל אותנו בעיניהם ובעיני עצמנו, או שאכן התרחש נס, התחשבו [בנו] והתמלאו רחמים עלינו, מה קרה כאן? ... שוב שקט ורגיעה, אך כמה זמן יימשך השקט? כמה זמן יניחו לנו לשבת במקומנו? מי יודע?[22]
בריגדות העבודה בשדה התעופה ובעיר עריכה
התחלת העבודה בשדה התעופה, כשהדרישות לידיים עובדות גדלו מיום ליום, יצרה פרק שלם של "ארודרום". זהו היה פרק מיוחד בתולדות הגטו. פרק מלא דם, סבל, דמעות, צרות והשפלות[23]
מדוע הלכו האנשים לעבודה בשדה התעופה בחוסר רצון כזה? מדוע הייתה ההיענות שלהם לדרישות מועצת הזקנים ומשרד העבודה למלא את החוב הלוחץ כה חלשה? היו לכך כמה סיבות: הסיבה הראשונה, הפשוטה למדי, הייתה שהיהודים שלנו, שיהיו בריאים, הולכים, רצים ונענים [לדרישות] רק כאשר קיים הפחד מפני הגוי. אך כאשר יהודי אחד מורה ליהודי אחר ללכת לעבודה, הוא עונה: מדוע דווקא עלי ללכת? מדוע לא ההוא, שאף פעם אינו הולך, כשאני כבר הלכתי עשר פעמים? ומי בכלל שמך לומר לי ללכת? מדוע לא תלך אתה עצמך לעבודה[24]
מובן שהלחץ ללכת לבריגדה היה גדול מאוד. בשש בבוקר היו נדחקים אלפי אנשים ליד השער ומציפים את הכיכר ליד השער ואת הרחובות הסמוכים, נדחקים ודוחפים, שמא תיווצר האפשרות להתגנב ולהצטרף לאחת הבריגדות. עדיין לא הונהגו כרטיסי עבודה או אישורי בריגדה. בריגדות מסוימות הדפיסו אישורים בעבור אנשיהן. רובן לא נהגו כך. אחדות מהבריגדות היו מסתדרות ליד השער באופן ספונטני או אקראי. עם כל הגעה של גרמני ולו דרישה לעובדים, היו מתחילים להידחק אליו ולצור סביבו. מי שהיה בעל מרפקים חזקים, הצליח להידחק ולעבור ולהגיע אל המאושרים שהיו יכולים להתגנב העירה כדי לקנות דבר מה. מי שהיה חלש יותר, שקט יותר, נשאר עומד מאחור וחזר כלעומת שבא עם קיבה ריקה. הגרמנים שבאו לקחת את האנשים ביקשו לרוב את אותם האנשים שעבדו אתמול. הם רצו את "היהודים שלהם". אחרים, שנדחפו ונדחקו אל הגרמני, הוכו באלות ובמקלות. כך או כך, אלה שהצליחו לצאת העירה יכלו להשיג לעצמם מזון. אלה שעבדו בבריגדה יום יום, בוודאי שהיו המאושרים ביותר. אלה שעבדו בשדה התעופה, עבדו יותר ולא קיבלו דבר.[25]
הקנאה של החוזרים משדה התעופה כלפי הבריגדניקים הייתה גדולה מאוד. כל אחד חשב בלִבו: "הרי חובת העבודה בשדה התעופה שווה לכולם, מדוע חייב אני לסבול בחשכת שדה התעופה ולא לשאת דבר, ואילו האחר גם קל לו והוא גם שבע?" אדם זה שוב לא הלך למחרת לשדה התעופה, אלא בא השכם בבוקר לשער לנסות את מזלו, שמא יצליח להידחק לבריגדה. אם לא עלה בידו, העדיף לחזור לביתו. מוטב לשבת בבית מלעבוד קשה בשדה התעופה ללא כל תמורה. כאלה היו מאות. [26]
ששת הקרבנות השפיעו השפעה מדכאת על הגטו. הנה מה ערכנו כאשר יקה אחד משתולל, אך מכאן למדו והבינו שלמרבה הצער איננו יכולים לשנות זאת. עלינו להשלים עם הגורל, לשאת בעול, להחזיק מעמד בכל דרך, שהגיוס לעבודה יהיה יעיל יותר, כדי שלא נצטרך לעבור פחדים כאלה ולהקריב קרבנות חינם חפים מפשע.[27]
האקציות ב"ארגז" ב-26 בספטמבר 1941 ובגטו הקטן ב-4 באוקטובר 1941 עריכה
היום אנחנו כבר יכולים לתאר לעצמנו מה עשו עם האומללים בפורט. למרבה הצער אנו בטוחים בכך שכולם כאחד נורו שם.
באותו הזמן, זה עדיין היה המקרה הראשון שבו הוצאו יהודים מן הגטו אל הפורט ולא היה אפשר להאמין, לא התקבל על הדעת, שמוליכים יהודים סתם כך מהגטו שהוקם על-פי פקודתם הם ויורים בהם. מדוע ולמה? כיצד יכולים בני אדם להרשות זאת לעצמם?
לא יכולנו להאמין ולתאר לעצמנו, אפילו לגבי הגרמנים, לפני שהם "הרגילו" אותנו למחשבה שאנו גרועים מכלבים. כנראה לא היה זה נעים להם להגיד מה נעשה עם האנשים האלה[28]
אף שכאמור לא יכולנו להאמין ולתאר לעצמנו שהאנשים שנלקחו לכיוון הפורט הומתו כולם ללא יוצא מן הכלל, בכל זאת התחלנו להבין שמשהו נורא ואיום מתוכנן בעבורנו. חייבים לראות, להישמר ולהציל את עצמנו ככל שאפשר.[29]
ימים נוראים תש"א עריכה
הגיעו הימים הנוראים, החג הראשון שחגגו היהודים מאחורי גדרות התיל... אנחנו כאן, נוסף על הצרות והכאב הפרטיים שלנו, חיינו ונשמנו את המצב בחזיתות. חיפשנו סימנים, משמעויות לחולשות שלהם, שמא תיעצר מכונת המלחמה הגרמנית הכבירה, הנוראה והחזקה. אולי הם יישברו, ייחלשו. חשבו שאם יעצרו אותם מעט, מיד תבוא הגאולה. השתעשעו והתנחמו בפרוגנוזות, במחשבות עתידיות, בידיעות מ"מקורות מוסמכים" שהנה כאן הדפו אותם, שם הכו אותם, היו להם אבדות כבדות. מיד, עוד מעט, עוד זמן קצר, הם יוכו מכות גדולות, יבוא סופם. ממש ערב הימים הנוראים התחזקה האווירה המיסטית בקרב הקהל. בזמנים כתיקונם פונים יהודים רבים למיסטיקה ולדת. בוודאי מחפשים סימנים ואותות שתהיה שנה טובה. בייחוד כאן בגטו, מקום שבו ישבנו שבורים, פיזית ומורלית, בפחד מתמיד מפני האקציות, ההשמדה. אין פלא אפוא שהאווירה המיסטית התפתחה בקרב הקהל. התפשטו בגטו שמועות שונות, טיפשיות וחסרות שחר, אך כאלה שרבים מאִתנו האמינו בהן. התפשטו שמועות על חלומות של רבנים, שבהם "הודיעו" להם מלמעלה שבראש השנה נשוחרר. עמוק בלִבו בוודאי לא האמין איש בדיבורים הריקים הללו. ועם זאת ניחמו היהודים את עצמם והתרפקו על החלומות והשמועות בדבר ישועה אפשרית. "מי יודע, אולי פעם אכן יקוים הדבר ואנו נשוחרר לשנה החדשה"[30]
עבודת כפיה ותעודות עריכה
בוודאי שלנשים, בייחוד יהודיות, עירוניות, קשה מאוד לעמוד במקום אחד במשך שמונה-עשר שעות ולעבוד באת חפירה או במקוש. הן אינן רגילות לכך, מעולם לא עבדו בעבודה כזו. אין זה מתאים לכוחות הפיזיים של אישה. אבל הפחד והמורא להסתובב ללא אישור עבודה, ללא נייר המאשר כשירות לעבודה, היה כה גדול, עד כי גרם לכך שנשים לא פחדו מעבודה[31]
הפסיכוזה ההמונית לקבלת פתקים הייתה גדולה מאוד. גם במשטרה רגש הכל. המפקדה הייתה מחלקת לשוטרים, חוץ מתעודות השוטר הפרטיות שלהם, גם אישורים משפחתיים שבהם נמנו שמית כל בני המשפחה.[32]
האמצעי להוצאת הקהל לעבודה היה הפחד מפני האקצייה, "חרב דמוקלס" התמידית שהייתה תלויה מעל ראשינו. הפחד מפני האפשרות של אקצייה היה גדול מאוד. רעדו מפחד שמא ביום בהיר אחד יגרשו את היהודים מבתיהם ויוליכום למיון בכיכר.[33]
אקציית הגטו הקטן עריכה
במורא ובפחד צעד כל אחד קדימה. לאִטן השתרכו השורות הארוכות של היהודים כנחשים, ועל גורלם היה להיגזר על-ידי הגרמנים הממיינים. מי יישאר לעת עתה בחיים, ומי ילך כנראה מיד למוות.[34]
מתארכות להן שורות היהודים שעולמם חשך עליהם, המיואשים, השבורים מוסרית וגופנית, אל הגרמנים הגאים, לבושי המדים והחמושים שבאו למלא את הפקודה, לבצע מלאכת השמדה כלפי היהודים שנותרו לבדם חסרי ישע וחסרי מגן. הם, הממיינים, נוסף על כך שהם ממלאים את הפקודה, נהנים מסיפוק מוסרי גדול בהביטם מתוך הנאה סדיסטית כיצד בני אדם נשברים ממורא ומסבל. הם גאים בכך שהטילו עליהם ביצוע מטלה כה חשובה כחיסול היהודים. הם, בעלי הכוח, בעלי אגרוף הברזל השולט בעולם, פתחו חזית גם נגדנו. בחזית זו הם מקווים ללא ספק לזכות בניצחון.[35]
מיד כשעברו היהודים מעבר לגשר, התחילו הגרמנים במחול השדים בגטו הקטן. על כל אקצייה הם היו מוסרים למועצת הזקנים סיבות המחייבות אותם כביכול לעשות את ה"יישוב מחדש". ("איבערזידלונג" – כך הם קראו לזה רשמית. הם הרי אומה "תרבותית". הרי ברור שהם לא יתנהגו סתם כך בברבריות.)[36]
(אגב, כמו שנודע מאוחר יותר, חלאת אדם – יהודי בשם לוין, קובנאי רמאי וגנב – מסר לגרמנים שבבית החולים נמצאים חולי צרעת. לוין קיבל את עונשו – הגרמנים עצמם ירו בו מאוחר יותר)[37]
במחלקת המחלות המדבקות ירו בכל החולים במיטותיהם. או אז הציתו את בית החולים מארבע צדדיו ושרפו את כל החולים שלא נורו, עם הרופאים והאחיות. הלהבות ולשונות האש נישאו לשמים מבית החולים שהוצת על החיים, הבריאים והחולים גם יחד. האש והעשן התפשטו בגבהים כאילו דרשו בשקט מאלוהים – אם יש כזה בעולם – דין וחשבון, תשובה. מדוע ולמה? עד מתי תשלוט הרשעות בעולם? [38] [39]
כולנו, שנשארנו כאן בגטו אחרי כל האקציות, עדיין לא "דילגנו מעל התהום". ההשמדה וסכנת המוות עדיין מרחפות על ראשנו עד עצם היום הזה. אם נישאר בחיים ונספר הכל, לא ירצו להאמין, יחשבו זאת לפנטזיות או שכולנו יצאנו מדעתנו מרוב צרות. אם לא נישאר בחיים, אולי המסמך שאנו כותבים כאן ייפול לידי יהודים שיקראו בו ויידהמו לדעת מה עשו אִתנו בגטו החשוך. כל מה שאנו מוסרים כאן הן לצערנו עובדות שאכן קרו, ללא כל הגזמות ופנטזיות.[40]
הרצח בערי השדה עריכה
כך הם רוצים לרצף בגופותינו את הרחובות מוצפי הדם באירופה החדשה, לשאת אור לעולם באצבעותיהם נוטפות הדם, להפיץ את "תרבותם" הרמה.[41]
כל הפרובינציה הליטאית, יהודי ליטא האמִתיים, המוחות המושחזים, הלומדים והמשכילים הגדולים, העסקנים היהודים המסורים והתמימים, ציונים יקרים, יהודים לבביים, בעלי מלאכה פשוטים בעלי לבבות יהודיים חמים. חנוונים קשי יום שהיו להם חלומות לצאת לעולם הגדול ונשארו תקועים בפינה, בטשייקישאק או בקופישאק , כל "עמך" היהודי-ליטאי הלבבי של הפרובינציה הליטאית, הסנדלר והחייט, כל האינטליגנציה של הפרובינציה, העגלונים בעיירות, זקנים וצעירים, עניים ועשירים, קטנים וגדולים. כולם, כולם נרצחו בדרך כה נוראה. זה נראה לנו כחלום בלהות, כדבר מה בלתי אפשרי, שלא היה יכול לקרות. אך למרבה הצער זו עובדה שהם, כל קרובינו, היקרים ללבנו והאהובים עלינו, נרצחו, אמנם ככבשים, אך בכל זאת – על קידוש עם ישראל.[42]
האקציה הגדולה עריכה
בזכות סרטי השרוול ופנקסי העבודה החלו היהודים להרגיש מעט בטוחים יותר וחזקים יותר. חוסר השקט והפחד התמידי מפני יום המחרת לא נעלמו כמובן, אך בכל זאת הייתה הרגשה מעודדת מעט יותר. לאווירה המשופרת עזרה גם ההסברה של נציגי השלטונות מיד לאחר האקצייה בגטו הקטן, שיותר לא יקרה בגטו כדבר הזה. אף שאנו יודעים היטב איזה ערך יש להבטחתו של נאצי, בכל זאת נרגעו הרוחות מעט.[43]
באמצע אוקטובר החלו שוב להסתובב בגטו שמועות שונות, שמועות אזעקה, שלא היה אפשר לשלוט בהן והן יצרו אווירה לא רגועה. מעניין שתמיד לפני אירוע כלשהו בגטו, עוד בטרם נודע למישהו משהו, החלו להסתובב בגטו שמועות, שכינו אותן אצלנו "הנשים אומרות". המעניין הוא שרבות מאוד מן השמועות שהופצו אכן היו מתאמתות מאוחר יותר[44]
מי שיימצא בבתים לאחר השעה שש יירה. ידיעה זו פעלה על הגטו כמו פצצה. למרות דברי ההרגעה של משרדים רשמיים, שתהיה רק ביקורת של כוחות העבודה, היו היהודים מדוכאים, מבולבלים ומודאגים מאוד, מה יהיה?
הבלבול והפניקה שהשתררו בגטו לאחר הופעת הפקודה היו גדולים. אלפי יהודים רצו הלוך ושוב. הטילו מצור על המועצה. היה זה ממש כמו לפני לוויה. בכל מקום דלקו הפנסים באור חיוור, וחשכה הייתה בלבבות. אחדים מהיהודים שעדיין לא היו להם סרטים, הטילו מצור על משרד העבודה כדי לקבלם. חיפשו ניירות, פתקים, אישורים. "התחמשו" בכל מיני תעודות. מאות יהודים אחרים, שכבר היו להם ניירות, סתם התגודדו במועצה כדי לשמוע חדשות. מה נשמע, לאן יש ללכת, עם איזו קבוצת עבודה עדיף ללכת ועוד ועוד שאלות דומות, שאיש לא היה יכול לענות עליהן.[45]
- ^ משטרת 107
- ^ משטרת 109. המחבר מתאר בדיעבד את התחושה המתעצמת של החרדה לעומת מה שנחשב לבהלה נרואה בהתחלה
- ^ שם 111
- ^ שם 115
- ^ שם 115 תחושת ההקלה הכוזבת מעצימה את האימה בהמשך
- ^ שם 119. אפקט הכאוס חוזר בהרבה תיאורים
- ^ שם 122. נחישות "להמשיך" למרות הקשיים
- ^ 123... גם מוטיב האירוניה חוזר הרבה פעמים
- ^ שם 131
- ^ שם 134. עוד מוטיב שחוזר אי ידיעה כתוצאה מהונאה גרמנית
- ^ שם 138. שוב הקלה מזויפת
- ^ 139 שוב אירוניה מרה
- ^ שם שם
- ^ שם 141 שוב פטרן של הקלה לכאורה
- ^ שם 165 166
- ^ תופעה של המון בלתי מרוסן וזעם (מוצדק בעיני המחבר)
- ^ שם שם
- ^ שם 167, כעס, שנאה התמרמרות ורגיעה
- ^ שם 168
- ^ שם 170 - פחד מלווה באפתיה
- ^ שם 170 שימו לב לביטוי "עדר כבשים", לתיאור ההתכנסות והצעידה של היהודים בזמן המיון, דער גאנצער עולם ווי א גרויסע סטאדע שעפסן האט זיך גאצויגן צו די סארטירער, געשיכטע, עמ' 47; המשך הקטע, כמו מקומות רבים אחרים בטקסט, מעיד על התבוננות פסיכולוגית רגישה של הכותבים.
- ^ שם שם שוב אותו "משחק" גרמני
- ^ שם 171
- ^ פחד רק מפני "הגוי"172 173
- ^ שם 174 175 קנאה ומעמדות
- ^ שם 175
- ^ שם 178המילה "יעקע" כתובה ומופיעה כך בטקסט המקורי. הקטע על מקומות העבודה והיציאה לעבודה בקולונות כתוב בדרמטיות רבה ומתוך הדגשת האלימות השרירותית ומספר קרבנות השווא. המחברים מצליחים לחבר טקסט רגיש וכואב ומסיימים בהכללה הקשורה למה שחוזר לא אחת בהיסטוריה, מעין חוק ברזל בנוגע לקיום היהודים בגטו: אין ברֵרה, צריך להשלים עם המצב ולהחזיק מעמד.
- ^ 180, ייחוס ייסורי מצפון לגרמנים
- ^ 181 עם ראשית ההבנה שמשהו נורא מתרחש, מתחילה להתפתח אסטרטגיה של הישרדות.
- ^ שם 182 שימו לב עד כמה התיאור דרמטי, גם מבחינת התוכן וגם דרך הכתיבה. המחבר מדגיש כיצד עקבו (ומוסיפים לעקוב עוד בזמן הכתיבה עצמה, ד"ע) אחר התפתחות המלחמה וכיצד ההתקדמות המהירה של הגרמנים מובילה לחשיבה מיסטית, שאף שאין המחבר מאמין בה, והוא כבר יודע בעת הכתיבה שדבר מזה לא התאמת, הוא מציג את התקווה שאולי בכל זאת תתקיימנה התחזיות המסיטיות הפעם. החשיבה המיסטית והשמועות בגטאות הן נושא מרכזי בהבנת דרכי החשיבה והניסיון של הציבור להתמודד עם מציאות קיצונית וזרה כל כך, אף שהיו בה מרכיבים מוכרים. לענין זה בקונטקסט רחב יותר ראו Amos Goldberg, “The History of the Jews in the Ghettos – a Cultural Perspective”, in Dan Stone, ed., The Holocaust and Historical Methodology, (New York: Berghahn publication 2012), pp. 79-100.
- ^ 185
- ^ 185
- ^ שם 188
- ^ 189, דימוי מתפילות ימים נוראים כמה ימים לפני זה
- ^ שם שם, אירוניה מרה ביותר
- ^ 190 - משפט זה הוא דוגמה מאלפת לאירוניה המרה שהמחברים משתמשים בה (ראו מבוא), וכך גם השימוש במושג "איבערזידלונג" – יישוב מחדש – שהיה חלק מהיופמיזם הנאצי בכל ארצות אירופה וההסבר לשימוש ביופומיזם – "אומה תרבותית".
- ^ 190 יש לברר מי הנ"ל
- ^ יש כאן הטחת דברים כלפי מעלה, המזכירים מאוד את שירו של ח"נ ביאליק "על השחיטה": שמים, בקשו רחמים עלי! אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב – ואני לא מצאתיו – התפללו אתם עלי! אני – לבי מת ואין עוד תפילה בשפתי, וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד – עד מתי עד אנא עד מתי". ראה אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, השירים, (תל אביב: דביר הוצאה לאור, 2004 עמ' 249, יש לשער שהמחברים, שהיו חברי תנועות נוער, הכירו את ביאליק.
- ^ ראה גם "דבר " של ביאליק שהושמע בקונצרט: וְכִי-נְשַׁוַּע בַּחֹשֶׁךְ וְכִי-נִתְפַּלֵּל – אֹזֶן מִי תִּשְׁמָע? וְאִם קִלְלַת אֱלֹהִים אַכְזְרִיָּה נְקַלֵּל – עַל-רֹאשׁ מִי תָּחוּל? וְכִי נַחֲרֹק שֵׁן וְאֶגְרֹף זַעַם נִקְפֹּץ – על-קָדְקֹד מִי יִנְחָת? אֶת-כֻּלָּם יִבְלַע הַתֹּהוּ, יִשָּׂא הָרוּחַ, וְכַאֲשֶׁר יֹאבְדוּ יֹאבֵדוּ; וְאֵין מִשְׁעָן עוֹד, וְאָזְלַת יָד, וְדֶרֶךְ אָיִן – וְהַשָּׁמַיִם מַחֲרִישִׁים; יוֹדְעִים הֵם מֶה חָטְאוּ לָנוּ, שְׁאוֹל חָטָאוּ – וּבִדְמָמָה יִשְׂאוּ עֲוֹנָם. פְּתַח אֵפוֹא אַתָּה אֶת-פִּיךָ, נְבִיא הָאַחֲרִית, וְאִם יֶשׁ-עִמְּךָ דָבָר – אֱמֹר!
- ^ 191 הערה זו בתוך התיאור על הרציחות, ועוד לפני שהגיע לתיאור האקצייה הגדולה בכיכר הדמוקרטיה, משקפת את רגשותיו הקשים של המחבר (המחברים) ומעידה על המניעים לכתיבתו. לנוכח סכנת ההשמדה הטוטלית שבאה לידי ביטוי ברצח ביאנובה (ראה בסעיף הבא) ועקב הפנמתה, הם מבקשים להשאיר עדות לעם היהודי ולעולם שיוותר אחרי המלחמה
- ^ 194
- ^ שם 194 195
- ^ 198 שוב רגיעה שוב הונאה
- ^ שם 200
- ^ שם, 201