משתמש:Amikamraz/מתאבל ללא קץ

מתאבל ללא קץ הוא מחזה מאת חנוך לוין, אחד מתוך למעלה מ-20 מחזות שלוין כתב ולא הספיק לביים.

עלילת המחזה

המחזה נפתח בחדר הילדים שבארמון, בו בן המלך מצוי על ערש דווי. שורת רופאים, יועצים ומומחים נזעקים להציל את המצב, ללא הצלחה. העלילה עוסקת בהתמודדותו של המלך המאבד את בנו הקטן לאחר מחלה קשה. כדי לשמר את זיכרון האבל והכאב על מות בנו, הוא מייצר לעצמו טקס מבעית שמשחזר את הסיוט שוב ושוב, עד אשר המלך מגיע להכרה בחוסר הטעם בטקס זה.

המחזה נפתח כשעל הבמה ילד מפרכס ומתעוות על גבי מיטה, וסביבו ארבע-חמש דמויות ילדותיות - יצור דמוי דמבו, קוף עם מצילתיים וכד' - נעות סביבו בכוריאוגרפיה מושלמת. האם הן שם כדי להרגיע אותו? האם הן לחלוטין פרי דמיונו? האחות הרחמנייה מפזרת אותן והן מפנות את השטח לצוות הרפואי, שגם לו יש כוריאוגרפיה משלו. כעת נכנס המלך (מוריס כהן המלכותי בהחלט), המציג את עצמו כאביו של הילד. אנחנו חוזים בו לאורך הגסיסה המהירה: מתחנן להתפתחות חיובית, מתמודד עם האבל, זועם על הרופאים, מבקש נחמה אצל "מומחה הנפש" (יואב לוי בתצוגת תכלית נוספת), משווע לעזרתם של שני עושי נסים, מתאבל לצד שני מקוננים (השחקנים הוותיקים יוסי קאנץ ויוסי סגל), מתנחם בזרועות האחות הרחמנייה (מיה לנדסמן). אך לשווא: נחמה אין, הכאב קשה מנשוא. זהו סיפור ספציפי אך גם מופשט ופיוטי: הדמויות הן ארכיטיפים, מייצגות מדע ונפש ואמונה ושררה. בהתאם לחלוקת התפקידים, הכוריאוגרפיה ביניהן מתואמת היטב.

בסוף המערכה הראשונה מתגלה מדוע התיאום כה מושלם, כה נורא: שש שנים מאז שכל המלך את בנו, הוא מתעקש לחוות כל שנה מחדש את היממה המסויטת, ואכן "הוא מתאבל ללא קץ". כל שנה נבחר ילד מחצר המלך לעבור גסיסה מהירה ולמות, וכל המשתתפים בהצגה מתכנסים מדי שנה לחזור על תפקידיהם במדויק, כשחלקם מתייחסים לכך בציניות, כשגרה של פרנסה שניתן לצחוק עליה עד השנה הבאה. להוריהם האמיתיים של הילדים נותר רק לאסוף את הגופה מהתכריכן בסופו של הלילה. המערכה השנייה מביאה את ההצגה שבתוך ההצגה אל קיצה, כשהמלך המזדקן נוכח - אל מול עוד ילד גווע - בחוסר הטעם של המשחק הסדיסטי והאגואיסטי שלו, ובמותו שלו ההולך וקרב.

הדמויות

מלך

רופא ראשון

רופא שני

מומחה נפש

בכיין ראשון

בכיין שני

עושה ניסים

שוליה, עוזר לעושה הניסים, נער

אחות רחמניה

תכריכן

האב, מכונה אחר-כך: האב הקודם

האב הנוכחי

ילד מת

ילד-מתוך-נס

ילד נבחר

ילד-מתוך-חלום

שבעה ילדים מועמדים

שבעה ילדים משחקים בכדור

חצרנים

בכורה עולמית למחזה המיתי של גדול המחזאים שלנו, חנוך לוין, בבימויו של במאי הקולנוע עטור הפרסים ארי פולמן, יעלה על במת התיאטרון הקאמרי. הנה הצצה לחדר החזרות

המחזאי חנוך לוין הלך לעולמו לפני 20 שנה והשאיר אחריו כ-22 מחזות. אחד מהם הוא "מתאבל ללא קץ", שנכתב בשנת 1992 וכעת זוכה לעיבוד בימתי בתיאטרון הקאמרי בבימויו של יוצר הקולנוע ארי פולמן ("וואלס עם באשיר", "קלרה הקדושה").

"מתאבל ללא קץ" נפתח בחדר הילדים שבארמון, בן המלך מצוי על ערש דווי. שורת רופאים, יועצים ומומחים מטעם עצמם נזעקים להציל את המצב, אלא שאז, כשהכל נראה אבוד – המחזה הולך למקומות מפתיעים במחוזות הנפש ותעתועי הדמיון. הטרגדיה והקומדיה נפגשות, כמו תמיד, ביצירותיו של חנוך לוין, רק שכאן המפגש הזה הוא קיצוני אפילו על רקע קורפוס המחזות המוכרים יותר של לוין.

לוין כינה את המחזה "קומדיה בכיינית" ובשפתו הייחודית עוסק באובדן ושכול.

לאחר שההצגה "מתאבל ללא קץ" של בית הספר למשחק "גודמן" זכתה למחמאות רבות, הוזמן הקאסט להופיע בפסטיבל הצגות בבלרוס, בו זכו בשלושה פרסים נחשקים, ביניהם גם פרס ההצגה הטובה ביותר.

ביום ראשון הקרוב (04.12) ינחתו שחקני בית הספר למשחק "גודמן" שבבאר שבע מפסטיבל הצגות סטודנטים שנערך במינסק, בלרוס. בפסטיבל הופיע בית הספר עם ההצגה "מתאבל ללא קץ" מאת חנוך לוין ובבימויו של יאיר שרמן, לאחר שהצגה זו זכתה לשבחים רבים כאן בארץ.

בפסטיבל הועלו הצגות מכל רחבי העולם- מרוקו, סין, פולין, רוסיה, קרואטיה, איראן, איטליה ועוד מדינות רבות, אך נראה כי מי שהייתה מסמר הפסטיבל היא ישראל, שיוצגה על ידי הקאסט המרשים של שחקני בית הספר למשחק "גודמן". ההצגה "מתאבל ללא קץ" גרפה בפסטיבל שלושה פרסים- פרס שחקן בתפקיד משנה הטוב ביותר- איתי צ'מה (בוגר מחזור ט' של בית הספר), פרס הבמאי הטוב ביותר- ליאיר שרמן ואת הפרס הנחשק מכולם- פרס ההצגה הטובה ביותר של חבר השופטים הבינלאומי.

כמו כן, ההצגה זכתה לשבחים רבים והזמנות לפסטיבלים רבים בעולם. "אנו גאים מאוד בהצגה ושמחים על ההישגים שהיא מעניקה לבית הספר" אמרה המנהל האמנותי של בית הספר, רפי ניב.

ההצגה "מתאבל ללא קץ" עוסקת באבל של מלך על בנו, כששני רופאים מבהירים למלך כי הבן גוסס וכי ימות תוך שעות ספורות. במהלך הגסיסה ולאחר המוות מקיפות דמויות שונות את המלך ומנסות לעזור לו להתמודד עם המצב- מומחה הנפש, הבכיינים המקוננים על הילד, האחות שמשמשת כאישה המנחמת ועושה הניסים ושולייתו המנסים להקים את הילד לתחייה.

את המחזה כתב חנוך לוין בשנת 1992, כשבע שנים לפני מותו. "מתאבל ללא קץ" דומה ברעיון המרכזי שלה להרבה מן המחזות האחרונים שכתב לוין, העוסקות במוות, אך ייחודיותו של מחזה זה היא בכך שעיקר עיסוקו אינו במשמעות המוות ובריקנותם של החיים באופן ישיר, אלא דווקא בהתמודדות הקשה עם אובדן ואבל.

על הבימוי הופקד דווקא איש קולנוע, מבכירי הבמאים הישראלים, ארי פולמן ("קלרה הקדושה", "ואלס עם באשיר", "כנס העתידנים" ועוד). החיבור של פולמן להצגה מתגלה כרב השראה: חוויית צפייה בהצגה מטלטלת, רב חושית, ובעיקר מקורית. פולמן נותר נאמן לחלוטין לטקסט של לוין, אך עיצב על הבמה עולם אמנותי מרתק משל עצמו, המורכב לצד משחק כמובן גם מאלמנטים של אנימציה, מוזיקה ומחול. ואכן זה "Danse Macabre" מתחילתו וכמעט עד סופו, ביותר ממובן אחד.

הטקסט של לוין נע כרגיל בין פיוט לגרוטסקה, בין תיאורים שוברי לב של כאב ואובדן לבין דיאלוגים מיניים בוטים ומרושעים, כשהפער בין נצחיות המוות לעליבות החיים הוא אחד הכלים שהשתמש בהם כדי להמחיש את היעדר היכולת להכיל את משמעויות השכול - נושאים מקובלים בכתיבה של חנוך לוין. אבל המחזה, רווי החזרות והמראות, עוד מתוחכם בהרבה מהנקודה הספציפית הזאת, חותר תחת עצמו ופורס שלל משמעויות הנלחמות ביניהן לאורכו.

כך למשל בכל הנוגע לחזרתיות של האבל. נדמה לנו, לאחר חשיפת הריטואל, כי החזרתיות הזו היא רק חלק מההצגה שבתוך ההצגה - טקסט תיאטרלי שמועלה שוב ושוב כתוצאה של האובססיה המלכותית. אלא שבמערכה השנייה, הורי הילדים שנידונו למוות מבצעים ללא קשר שחזור משלהם של אותם המילים והצעדים שעשו בשנה שעברה. תהליך האבל, רומז לנו לוין, הוא טקס שחזור אינסופי, חוויה קיומית, מעגלית, שאין ממנה מוצא. היינו רוצים להאמין שניתן לעצור אותה, שהיא נטועה בהחלטה הבלתי סבירה של המלך, אלא שסוף ההצגה אינו סופו של האבל, שאינו מסתיים לעולם. אותו משחק מתרחש בראשם של כולם.

מסתתר כאן במידת מה גם מהלך נוסף: אחד ההורים מוחה נגד המלך, מבקש להביט בו, לנסות להבין כיצד יכול היה להורות להרוג את בנו. כעס האב על המלך הוא כעס פוליטי, משל לזעם על הקרבת בנים במלחמות חסרות טעם בשם השררה והאגו. במקביל, הזעם על השרירותיות של השררה זהה גם לזעם הכללי יותר על שרירותו של החולי שנוטל את חייהם של ילדים רכים, שמפנה המלך עצמו כלפי העולם. בשני המקרים אין תשובה, ואין נחמה. גם כאן הריטואל המלכותי המזוויע אינו אלא הרחבה גשמית של הסבל המשותף.

הכל מתרחש בתוך חדר אחד בטירה המלכותית, שמכיל את קשת הרגשות הזאת (מעצב הבמה הוא דוד פולונסקי, שותף ותיק ליצירה של פולמן). ואכן זאת קשת נרחבת: יש ב"מתאבל ללא קץ" קומדיה לצד יגון, כמו גם התרסה. בעיקר יש בו המון יופי, בין היתר הודות למוזיקה שמבוצעת חי על ידי להקה בראשותה של אפרת בן צור. זהו ליהוק מושלם: הקול הגבוה של בן צור, הנשמע מעט ילדותי, משמש כהרחבה של קול הילדים האבודים. לעומת הקול היפהפה, הליווי המוזיקלי צורם במתכוון, מתעקש להזכיר כי זו איננה חגיגה של "המוות היפה והשלו", אלא של כאב דוקר ללא סוף. בן צור ניצבת מעל מגדל המשקיף על העלילה, ומתחתיה על הבמה מנגנים גם עומר הרשמן, עינב ג'קסון כהן וגיורי פוליטי. לצד המוזיקה ישנו גם החלון, המעוצב כאנימציה ומוסיף עוד אלמנט של בלבול בין מציאות וחלום.

כהן ממלא את הבמה בנוכחותו, בסבל האותנטי כמו גם ברגעים קומיים שהוא מוביל בכישרון רב. שאר האנסמבל ממלא בעיקר תפקידים קטנים, אך כל אחד תורם ברגע שלו משפט מחץ משכנע. יחד הם מגשימים את החזון של לוין ופולמן לכדי מופע בימתי מופלא, משוכלל, רב מימדי, מעורר מחשבה ופוצע, שמספק כל מה שניתן לצפות ממנו בערב בתיאטרון.

הערות שוליים

קטגוריה:מחזות חנוך לוין