משתמש:Arnon57/דויד פ. בודר
דויד פבלו בודר (9 נובמבר 1886 – 18 דצמבר 1961) היה פרופסור לפסיכולוגיה במכון הטכנולוגי של אילינויז (אנ') בשיקגו. הוא נסע ב-1946 לאירופה והקליט ראיונות עם ניצולי השואה. [1] במשך מסע זה הוא הקליט יותר ממאה ראיונות (עם יותר ממאה ועשרים שעות הקלטה), על מכשיר הקלטה חדיש, על חוט מתכת, שפותח על ידי דוקטור מרווין קמראס עמית שלו במכון בשיקגו. הוא למעשה היה הראשון שתיעד והקליט את החוויות שעברו ניצולי השואה, וכיום נחשב למקור ראשוני ואוטנטי בנושא. [2] [3] [4]
משפחה וקורות חיים
עריכהבודר נולד כאהרון מנדל מיכאלזון, לברל ובטי מיכאלזון, משפחה יהודית שחייה בעיר לייפאיה שבלטביה. הקהילה היהודית הגדולה שהייתה בעיר איפשרה לבודר לגדול תוך שימוש ביידיש וגרמנית כשפות דיבור עיקריות, בנוסף לרוסית ששמשה בבתי הספר. בגיל 19 החל בודר ללמוד פכיסולוגיה, תחילה בלייפציג ומאוחר יותר בסנקט פטרבורג. בסנקט פטרבורג הוא נישא, ב-1907, לפאולין לוויאנסקי, ובתם הלנה נולדה באותה שנה. הם התגרשו ב-1909. [5]
ב-1919 נסעו בודר, אישתו השניה נדיידה ובתו למקסיקו, בורחים במלחמת האזרחים ברוסיה. נדיידה מתה באותה שנה מהשפעת הספרדית. בודר למד במהירות ספרדית והחל להורות באוניברסיטה הלאומית שם. הוא נישא בשלישית לדוקטור דורה נווהלוף, ב-1925, ואיתה הם עברו לארצות הברית. בארה"ב בודר למד לתואר באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן, כל זאת תוך כדי עבודה במכון הטכנולוגי של אילינויז.
פרויקט עקורי אירופה
עריכהבסוף מלחמת העולם השנייה הגה בודר את הרעיון לפרויקט לאיסוף, הקלטה ותיעוד של ראיונות עם עקורי המלחמה באירופה וניתוח ההשפעה הפסיכולוגית של חוויה זו עליהם. לאחר שנה של ניסיונות כושלים לקבלת מלגה לביצוע הפרויקט מכל מקור אפשרי, נסע בודר ביולי 1946 לפריז במימון עצמי [6]. במשך תשע שבועות ערך בודר כ-130 ראיונות ביותר מ-16 אתרים - בצרפת, גרמניה, שוויץ ואיטליה, עובר בין מרכזי שיקום, ומחנות עקורים, לבד, מאתר מרואיינים פוטנציאלים, מוצא פינה נוחה, מציב ומפעיל את מכשיר ההקלטה הכבד, ומראיין. [7] באותו זמן שלט בודר בשבע שפות, שאיפשר לו לערוך את הראיונות בשפת המקור של המרואיינים, שהיו בדרך כלל יהודים ממזרח אירופה. באוקטובר 1946, חזר בודר לארה"ב והחל לתמלל את הראיונות ולכתוב עליהם בספר, תוך שימוש במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש. (אנ') ב-1949 פרסם בודר את כתב היד בספר "לא ראיינתי את המתים" [8] שבו הוא תמלל וניתח שמונה מתוך הראיונות שהקליט. על אף שמכירות הספר היו עלובות, המשיך בודר לתמלל את הראיונות עד שכספי המענק הסתיימו. ב-1951 ראיין בודר עקורים מההצפה הגדולה בקנסס סיטי. (אנ') ב-1952 פרש בודר מהמכון הטכנולוגי של אילינויז ועבר, עם רעייתו, לקליפורניה, לעבוד ללא תשלום כעוזר מחקר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא נפטר בגיל 75 מהתקף לב בדצמבר 1961.
הערות שוליים
עריכה- ^ http:// http://www.bbc.co.uk/programmes/b00ldhbl I Did Not Interview the Dead, BBC Radio 4, 4 July 2009
- ^ [מאמר במגזין 1950 http://voices.iit.edu/DisplacedPeopleofEurope_ILTechEng.pdf]
- ^ [Voices of the Holocaust http://voices.iit.edu/david_boder]
- ^ [Social Networks and Archival Context http://snaccooperative.org/ark:/99166/w6m349n6]
- ^ David Boder: Voices of the Holocaust Project
- ^ This American Life - 197 - Transcript
- ^ This American Life - Before it had a name
- ^ David P. Boder, I Did Not Interview the Dead, Urbana: University of Illinois Press, 1949