משתמש:Eman/סדנה/חופש הביטוי3

חופש הביטוי וההבעה הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי שיוטלו הגבלות שרירותיות על כך, בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, יצירת סרט קולנוע וכל שאר דרכי התקשורת. "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי" (מתוך ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם) עקרון חופש הביטוי הוא הרחבה של עקרון חופש הדיבור. חופש הביטוי נחשב למישמוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות לבטא אותם.

חופש הביטוי נחשב לאחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה, כאשר הוא מתנגש בערכים אחרים. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד. דוגמה לכך היא טענתם של מכחישי השואה, לפיה חוקים האוסרים את הכחשת השואה מגבילים את חופש הביטוי שלהם. בבסיסם של דיני לשון הרע עומדת מלאכת איזון בין חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ובין זכותו של נשוא הפרסום לשמור על שמו הטוב.

ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף החברתי האנגלי בן המאה ה-19, מציג ארבעה נימוקים המבהירים מדוע הגבלת חופש הדיבור והמחשבה מהווים מכשול לאמת:

• ייתכן שהדבר שאת השמעתו אוסרים הוא האמת.
• אין אמיתות שלמות והאמת היותר שלמה מושגת כפשרה בין דעות שונות המכילות אמיתות חלקיות. לכן צריך לשמוע את כל הדעות ולא להגבילן.
• האמת עצמה מתחזקת במהלך מאבקה בשקר. לכן, גם אם הדברים שאת השמעתם אוסרים הם שקר - יש להשמיעם.
• האמת מאבדת את כוח השכנוע שלה כאשר היא נזקקת לכוח הזרוע. גם אם בהגבלת חופש המחשבה והדיבור מגינים על האמת - מזיק לה הדבר.

על רעיונותיו האחרונים הללו של מיל יחלוק בחריפות, כעבור עשרות שנים, הפילוסוף החברתי הרברט מרקוזה וכן מנהיג המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גראמשי.

מיל אינו מאמין כי בענייני מוסר וחברה ניתן להגיע לאמיתות מוחלטות ואין כל סיבה שדעה רווחת ומקובלת תהא אמיתית רק בתוקף היותה דעת רבים. הגבלת חופש הביטוי, מכל סוג שהוא, לא זו בלבד שאינה מוצדקת אלא שאף מזיקה.

מתיאור זה נגזר, כי לטובת הפרט והציבור כאחד, יש להגביל את סמכויות הכפייה של השלטונות ולעודד את דרך הוויכוח החופשי והחלפת הדעות השונות, כיסוד מהותי ביצירת חברה ליברלית. דרך הוויכוח החופשי נמנעת הליכה עיוורת בתלם. האזרח, מדורבן לפעילות מחשבתית ולהשתלמות מתמידה. ואושיותיה של החברה הנאורה והמתקדמת, המושתת על חירויות הפרט, משתמרים ומתחזקים.

חופש הביטוי בארצות הברית

בגרסתה המקורית מבטיחה חוקת ארצות הברית את זכויות המדינות המרכיבות את ארצות הברית, אך אינה אומרת דבר על זכויות הפרט. הגנת חופש הדיבור נכללת בתיקון הראשון לחוקה, שתהליך אישורו התבצע בשנים 1791-1789. בעקבות תיקון זה ניתנת בארצות הברית הגנה נרחבת לחופש הביטוי, אך גבולותיו שנויים במחלוקת, ונבחנו בבית המשפט העליון של ארצות הברית, בנושאים כגון הזכות לשרוף את הדגל, הזכות להפיץ פורנוגרפיה ועוד.

שני פסקי דין חשובים בנושא חופש הביטוי ניתנו ברבע השני של המאה ה-20. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

חופש הביטוי בישראל

פסק הדין הראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי, כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור, ידוע בשם פס"ד קול העם

הערת שוליים: http://www.yvc.ac.il/aguda/download/16552026%D7%A4%D7%A1%D7%93_%D7%A7%D7%95%D7%9C_%D7%94%D7%A2%D7%9D.doc בג"ץ 73/53, חברת קול העם בע"מ נ' שר הפנים פ"ד ז (2), 871

בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון "קול העם", שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על מגילת העצמאות, ובפסק-דין ארוך ומנומק ביסס את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז ועד עתה את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו, כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.

בכמה תיקים מאוחרים יותר הקשורים לחופש הביטוי נמשכה המחלוקת אודות גבולותיו של חופש הביטוי. בפסק דין משנת 1987, בעתירה שהוגשה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, קבע בג"ץ שיש להתיר את הצגתו של המחזה "אפרים חוזר לצבא" בשם חופש הביטוי, חרף טענתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפיה "ההצגה מעלה את דמותו של הממשל הצבאי בצורה מסולפת, מעוותת, מרושעת וזדונית אף תוך העלאת השוואה עם המשטר הנאצי. הרושם המצטבר מקריאת המחזה הוא שהתרת הצגתו תעורר בציבור הצופים תגובה רגשית קשה של יחס שלילי כלפי המדינה, של תעוב וסלידה כלפי צה"ל בכלל וכלפי הממשל הצבאי בפרט".

השופט מישאל חשין אחז בדעת מיעוט שבכרה ערכים אחרים על פני חופש הביטוי. הוא התנגד בלשון נרגשת ובציטוטי שירה להקרנת סרט המטיל רבב בדמותה של חנה סנש, הוא גם התנגד להתערבות בהחלטה לפסול את הסרט "אימפריית החושים". כן כתב דעת מיעוט מנומקת בשאלת הפעלת "ערוץ פלייבוי", בה כתב כי אינו רואה את הביטוי הפורנוגרפי, כחוסה מאליו תחת כנפי חופש הביטוי, וכי הפעלת ההגנות החוקתיות במקרים של ביטוי פורנוגרפי וביטוי גזעני אינה צריכה להיות אוטומטית ומובנת מאליה. דעה זו ניתנה כנגד דעת הרוב (בהרכב מורחב) אותה ביטא פסק דינה של השופטת דליה דורנר, שבו נקבע שאף הביטוי הפורנוגרפי כלול בחופש הביטוי, המוגן כזכות על חוקתית, ולפיכך יש צורך ב"פגיעה קשה, חמורה ורצינית" על מנת להגביל ביטוי זה.

בעקבות הוצאתו לאור של הספר "ברוך הגבר" הועמדו עורכיו לדין באשמת הסתה לגזענות ועידוד לאלימות. פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים, שבו הורשעו הנאשמים, עסק גם בסוגיית הפגיעה בחופש הביטוי, באומרו:

"בבואנו לגזור הדין בעבירות בהן מדובר, יש לנקוט זהירות שכן מדובר בהוראת חוק שיש בה הגבלה על חופש הביטוי. עם זאת, יש להדגיש כי האיסור בפקודה למניעת טרור אינו מוטל על הבעת דעה, אלא על פרסום ברבים של דעה שיש עמה שבח ועידוד למעשה טרור ולפגיעה בגוף בני אדם. חברה הרוצה למנוע טרור חייבת למנוע גם דברי שבח ועידוד לטרור כזה, למנוע דברי שבח ועידוד לאלימות ולמעשי רצח המוניים"

(הערת שוליים: ת"פ 4456/96 מדינת ישראל נגד מיכאל בן חורין ואחרים, ניתן ביום 26.11.97.)

ראו גם

• צנזורה
• זכויות האדם
• חירות האדם
• Loesje

קישורים חיצוניים

• חופש הביטוי באינטרנט, באתר דיני רשת
• קרין ברזילי-נהון וגד ברזילי, חופש הביטוי המעשי והמדומיין באינטרנט: על בטלותה והולדתה המחודשת של הצנזורה http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=14258
• מרדכי קרמניצר, שחר גולדמן וערן טמיר, 2003, רגשות דתיים, חופש הביטוי והמשפט הפלילי: הצעה לביטול האיסור הפלילי על ביטויים הפוגעים ברגשות דתיים, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה. https://www.idi.org.il/books/2568