משתמש:Gorodoy5/טיוטה

המיסיונר הפרוטסטנטי יליד גרמניה יוהאן לודוויג שנלר (J. L. Schneller 1820-1896) הגיע לירושלים בשנת 1854 בשליחות ארגון שוויצרי להכשרת מיסיונרים ליד באזל. בשנת 1860 יסד האיש, בתאום וסיוע שולחיו משוויצריה, פנימייה חינוכית בשם 'בית היתומים הסורי' עבור קומץ אסופים שהציל מהמהומות הבין עדתיות בלבנון שצוינו לעיל. במוסד הוקמה מערכת חינוך מקצועי מקיפה עבור נוער ערבי עזוב שכללה הכשרה בסדנאות מלאכה מגוונות. המקום התבסס על מסורת פרוטסטנטית מיוחדת ורבת שנים וראה את יעודו לעצב את המתבגר כאומן עצמאי המפרנס עצמו בכבוד, תורם לקהילה ומהווה מופת אישי נוצרי בחברה. באמצע שנות השבעים הפך המוסד לבית החינוך הפרוטסטנטי הגדול בירושלים. בשנת 1889 עבר בסיס האם של בית היתומים הסורי משוויצריה לגרמניה ולאחר שנרשם כאגודה מוכרת בקלן הלך י"ל שנלר לעולמו (1896). בכורו, הכומר תאודור שנלר (1935-1856), קיבל את ניהול המוסד בארץ ואחיו, הכומר לודוויג שנלר הבן, השתלב בוועד המנהל בגרמניה. השניים הגדילו את המוסד, הביאוהו לשיאו, ובסוף התקופה העות'מאנית הוא נחשב למוסד הפרוטסטנטי החשוב ביותר מסוגו בארץ הקודש. אז גם שודרגה מגמת העיוורים ופרק חדש נפתח בתולדותיה.

פתיחת המגמה לחינוך עיוורים

בשנת 1882 פתח י.ל. שנלר, על רקע מצוקת העיוורים המצוקה בה פגש במזרח, את מגמת חינוך העיוורים הראשונה בארץ ישראל בתחומי מוסדו. המורה הראשון היה עוזר הוראה ערבי עיוור בשם דאוד (Daud) שלמד במוסד העיוורים בלבנון, ושנתיים אחר כך הוא הוחלף במורה לעיוורים שהגיע מגרמניה בשם ארנסט מֶניג (Männig). הילדים העיוורים למדו בתחילה לימודים עיוניים בבית הספר היסודי עם התלמידים הרגילים, ואת שיעורי המלאכה המיוחדים קיבלו בשעות אחר הצהריים, בעיקר קליעת מוצרי קש ושזירת חבלים. מפות תבליט כבדות עשויות עץ וגבס שהציגו את יבשת אירופה, ארץ ישראל וצפון אמריקה, יובאו לשיעורי גיאוגרפיה. כתב הלימוד הראשון היה הברייל, הכתב החדש לעיוורים שהובא מאירופה. בית הדפוס של המוסד החל להפיק, במכונת דפוס מיוחדת, חומרי לימוד בברייל כולל "תנ"ך לעיוורים" Blindenbibel) אישי לכל חניך. בתקופה זו פעלה כיתת העיוורים הקטנה באחד ממרתפי הבניין הראשי של המוסד.

הרקע להקמת מעון העיוורים החדש

התעוררות לטובת מגמת העיוורים החלה בעקבות ביקור הכבוד שערך הקיסר הגרמני בבית היתומים הסורי בשנת 1898 וכניסתו לחדר העיוורים החשוך והלא מחמיא. האגודה שלחה את המורה הערבי להשתלמות מקצועית בחו"ל, וכל חברי ההנהלה יצאו להשתלמות מיוחדת במוסד חדיש לחינוך עיוורים שנפתח בעיירה נויוויד על נהר ריין (Neuwied am Rhein). אחר כך הוחלט לבנות לעיוורים מעון עצמאי מודרני ופתחה במסע כללי לגיוס תרומות בגרמניה עבורו. המזל האיר פניו, וזמן קצר אחר כך מצא איש אצולה רב יוחסין בדרזדן את מנשר ההתרמה. היה זה הרוזן כריסטוף פון מוניך Graf Chr. von Münnich, 1825-1902), ד"ר למשפטים, נצר אחרון לשושלת אריסטוקראטית רבת מעללים בתולדות אירופה מאז המאה ה-18 . הישיש, פרוטסטנטי אדוק, מתבודד ועתיר נכסים, למד את הנושא והודיע שבכוונתו להוריש את כל הונו עלי אדמות למטרה זו. האגודה הסכימה לתנאים שהציב הרוזן, וחודשים ספורים אחר כך הלך הקשיש בן ה-77 לעולמו. ששת התנאים שהכתיב הרוזן שילבו נדבנות, חינוך ואמונה כמנהג התקופה: הוצהר כי העיזבון יתנהל כקרן סגורה וניתן יהיה להשתמש רק בריבית שתניב; הוכרז שהכספים לא יופנו לבנייה אלא רק לצרכי ניהול ותחזוקת המגמה; נקבע כי מגמת העיוורים תיועד לבנים ולבנות כאחד; סוכם נוסח לוחות הקדשה מיוחדים לזכר אימו של התורם ואופן התקנתם בחזית הבית; הותר להזמין על חשבון הקרן פסל מתכת אומנותי גדול של ישו הצלוב להתקנה בחזית הבית ('צֶלֶם, שהעיניים העיוורות לא יוכלו לראות לעולם' כנאמר). בנוסף לכך נקבע שבמבוא של כל כתבי הקודש המופצים לחניכים בירושלים תתווסף הקדשה, בגרמנית וערבית, ובה ציטוט מסוים מדברי מרטין לותר. ההון בו זכתה האגודה הגיע, בסופו של דבר, למימדים לא משוערים (220.000 מרק זהב). הוא הושקע בקרן סגורה שנשאה את שם הרוזן וחישובים הראו שמרווחי הריבית ניתן להפעיל מעון גדול לארבעים ילד. תרומה זו שימשה מנוף לגיוס כספים לבניית המעון אצל ידידי האגודה בגרמניה, שבדיה ושוויצריה.

מעון העיוורים

מעון העיוורים החדש שנבנה במתחם שנלר נחשב עד היום למבנה היפה ביותר במתחם. בנייתו החלה בקיץ של שנת 1902, נוהלה על ידי תיאדור שנלר ועלתה סכום נכבד - 52.000 מרק. בסיומה, בסוף 1903, ניצב מבנה שנחשב עד ימינו ליפה ביותר במתחם שנלר. היה זה בניין דו- קומתי גדול ומוארך בעל צמד אגפים צדדיים בולטים וקומת מרתף מרווחת. אולם מלאכה מרכזי הותקן במרכז קומת הקרקע, חדרי לימוד וציוד מצדדיו, וחדרם האישי של המורֶה והמורָה בקצותיו. בקומה השנייה נמצאו חדרי השינה והרחצה, מפוצלים בין אזור הבנים ואזור הבנות, כשחדרם של הורי הבית חוצץ ביניהם. מרפסת ארוכה חיברה את אגפי הקומה, ובמרכזה, על המעקה, הותקן פסל הצלוב המובטח עשוי ברונזה, מונמך במיוחד כדי שהילדים יוכלו למששו. פנים הבניין עוצב ברגישות רבה, היה מאוורר ומואר. מיטות ברזל חדשות הוזמנו ממפעל בקלן וגם אסלות מודרניות לשירותים ממפעל בהמלינג (Hemeling) להקל על יושבי המעון. שעון מכאני מתכוונן נתרם אחר כך למעון 'כדי שהעיוורים ידעו את השעה בעזרת צליליו ויקפידו על דייקנות'.

מעון העיוורים נבנה מערבית לבניין הראשי, והשטח הרחב ביניהם הוכשר כחצר התעמלות ומשחק כמצוות המומחים. בקידמת המבנה נשתלו שני צמדים של עצי צל נשתלו בחזית. ביום א', 13 בדצמבר 1903 נחנך מעון העיוורים של שנלר בטקס רשמי בהשתתפות הבישוף החדש של ירושלים בוסמן (Bußmann, 1864-1936), נכבדים מהקהילה הגרמנית בעיר ולצלילי תזמורת בית היתומים הסורי. אז נחשפו שלטי השיש שבחזיתו, כתובים גרמנית וערבית, שפות ההוראה של המוסד. בלב הגמלון המרכזי הותקן השם 'מעון עיוורים' (Blindenheim, مڶحا ٵڶعميان, ( ומעליו שלט לציון שנת חנוכת הבית ('1903'(. כתובת ההקדשה הראשית נחקקה על צמד לוחות והצהירה כדלקמן [איור 9]: 'נתרם על ידי האדון הרוזן כריסטוף מוניך, נפטר ביום א' של הטריניטאט 1902, לזכר אימו, הרוזנת הנרייטה קרולינה מוניך (שם ילדות פראיין קלודט פון יורגנסבורג). 'כל פועליך, בכל מאודך – אל רעך יכוונו (מרטין לותר)'" .

צוות העובדים הורחב ושודרג בכוחות הוראה ועזר מיוחדים מגרמניה. דייריו הראשונים של מעון העיוורים היו 14 בנים, שתי בנות ונמצא מקום גם לשני עיוורים מבוגרים. הבנים והבנות למדו ואכלו יחדיו, אך עבדו והתגוררו בנפרד. שיעורי התעמלות ושהייה באוויר הפתוח היו חלק בלתי נפרד מן החינוך. הטיול השנתי של העיוורים לא נערך עם חניכיו הרגילים של בית היתומים הסורי אלא הוצמד לטיול הפרטי של משפחת המנהל, עם מגמת הבנות ('לפעמים בכרכרה'), או בוצע עצמאית למגמה בלבד. אתרים חביבים לביקור היו חורש ליד 'קריית יערים' באזור הכפר אבו-גוש ('מקום חניית ארון הברית') או בריכת השילוח בעיר.

המוסדות העיוורים המקבילים לשנלר בארץ ישראל

במפת מוסדות הסעד בעידן העות'מאני היה בית היתומים הסורי הראשון שפתח מגמה לחינוך עיוורים בארץ ישראל. אחריו הוקמו שלושה נוספים, שניים מהם התקשרו לשנלר. היוזמה האחת הייתה של המסדר הצרפתי-קתולי סנט. וינסנט דה-פול. כאשר סיים לבנות ב-1900 את מנזרו החדש מחוץ לשער יפו (שדרות ממילא דהיום) נפתחה בה כתה קטנה לעיוורים ועיוורות. ב-1904 מסר שנלר שמצויים שם עשרה חניכים. היוזמה השנייה הייתה של המורה האנגלייה מרי ג'יין לובל (Lovell, 1848-1932) עבור ילדות עיוורות. לובל - מיסיונרית 'שמעה את צו האל' ויצאה עצמאית, בגיל 45, בשליחותו ללבנון (1893) החלה בהוראה בבית ספר כפרי ליד ביירות. כשהגיע לארץ ישראל היא החלה צעדיה הראשונים בעבודה פעמיים בשבוע לבית היתומים של הכומר שנלר, היכן שנמצאו מספר ילדים עיוורים', כנאמר, כדי לסייע. אחר כך פתחה מגמה עצמאית לחינוך עיוורות ערביות, מנה צמח המוסד הפועל כיום בבית חנינא בשם 'מרכז הלן קלר' (Helen Keller Centre). היזמה השלישית הייתה בסקטור היהודי, עת נפתח, בשנת 1902 (תרס"ב) 'בית חינוך עיוורים לבני ישראל בא"י' (ובגרמנית, שפת מקימיו: Allgemeines Israelitische Blindenhaus, Jerusalem). במוסד לימדו עברית, נגינה, קריאה וכתיבה. בשנה השנייה להיווסדו הוחלט לפתוח גם לימודי מלאכה, אך מורכבות הנושא והעדר אמצעים חייבו להישען על גורם חוץ. את הפתרון הראשוני סיפק בית היתומים הסורי של שנלר שחנך בדיוק אז את מעונו החדיש. מעון העיוורים של שנלר המשיך לפעול גם בימי המנדט עם מיטב הידע הגרמני בנושא, עד לסילוק כל הגרמנים מהארץ ערב מלחמת העולם השניה.