משתמש:H.kh.a/טיוטה

מאפיינים של מערכות משפחתיות שבהן מתפתח סימפטום של ילד סרבן קשר

• רמה נמוכה של נפרדות- זהו האפיון הבולט ביותר במשפחות אלו, תקיעות בתהליכי נפרדות משלבים מוקדמים של ההתפתחות הרגשית והנפשית. מקור הבעיה במשפחות המוצא של ההורים בהם התקיימה רמה גבוהה של מעורבות, חוסר נפרדות בין ההורים לילדים. המסר המשפחתי המועבר בין הדורות הוא שאי אפשר להיפרד.
• טשטוש גבולות במערכת הורה ילד: בין ההורה המשמורן והילד נמצא לעתים קרובות מערכת יחסים סימביוטית עם ההורה. קיים טשטוש גבולות בין צרכי הילד וצרכי ההורה.

• רגישות הילד המחונן: בשל רמת הנפרדות הנמוכה, הילד מקדים לקלוט את מה שהוריו מבקשים ממנו, נענה להם, מתאים את עצמו לדרישותיהם ולוקח על עצמו תפקידים הוריים בניסיון לפצות ולהגן על ההורה עמו הוא גר. כדי לא לסבול מחרדת נטישה, הילד "חותם על חוזה" כפוי עם ההורה המשמורן שהוא יתנהג כמצופה ממנו ובתמורה יקבל אהבה, הגנה, מזון וכו'.

• גיוס הילד למאבק: ההורה המשמורן מגייס את הילד כחלק פעיל במאבק הזוגי תוך כדי שמיידע אותו ברמה של מבוגר בכל הקורה בבית המשפט, ברגשותיו, בצורה ישירה ועקיפה עד לרמות של שטיפת מוח,בצורה גלויה או סמויה. תופעה זו בולטת בעיקר כשהילד תופס את ההורה המשמורן כזה שנפגע, בעיקר אם הוא זה שננטש ואז באופן אוטומטי הוא מזדהה עמו ותומך בו.

• תפיסת ההורה המסורב כמסוכן: ההורה הננטש מעביר את חווית הנטישה האישית שלו אל הילד. החרדה שבן זוגו ינטוש גם את הילד, כפי שנטש אותו, גורמת לו להגן על הילד מפני קשר עם אדם, הנתפס על ידו כשלילי, חסר רגשות, חסר ערכים ומסוכן, והקשר עלול להסתיים בכאב ואכזבה לילד. כאשר הילד חווה חוויות טראומטיות, כמו אלימות פיזית ומילולית, הן עלולות להביא אותו למסקנה שיש להתרחק מההורה המסוכן.

• קונפליקט הנאמנויות: מערכות משפחתיות אלו מאופיינות בדרך כלל, בתשדורות גלויות וסמויות להם נחשף הילד במקביל משני ההורים הנאבקים זה בזה, ובכך מעמידים אותו במצב שעליו לבחור באחד משניהם. הילד חווה מצב בלתי אפשרי מבחינתו, שבו קשר עם הורה אחד משמעו בגידה בהורה השני. הנתק משמש לילד כפתרון לקונפליקט זה.

• שנאה כפתרון: ילד שאינו יכול לשאת את הקונפליקט בין שתי רשויות ההורים, פותר זמנית את הקונפליקט על ידי ביטול נוכחותו הרגשית של אחד ההורים. כך, הוא מסיר באופן זמני עומס בלתי נסבל המופעל על מערכת נפשית צעירה כשלו. פתרון זה מעורר בילד אשמה. כדי להקטין את תחושת האשמה, מנסה הילד להצדיק את דחיית ההורה על ידי הנמקתה בהתנהגות שלילית של ההורה כלפיו. עם זאת, השנאה החד ממדית מאפשרת לילד באורח פרדוקסלי להמשיך ולחשוב על ההורה, ולהתייחס לקיומו בעוצמה רגשית רבה, גם אם בעלת תוכן שלילי, וכך לא ממש לאבד אותו.

• מערכת האחאים מול ההורה המסורב: יש מצבים שבהם מתחזקת מערכת האחאים את הקשר בתוכה סביב שנאה ודחייה של ההורה המסורב. קשר של אחד מהאחים עם ההורה המסורב מתפרש כבגידה, ומעמיד בסכנה את מקומו של הילד במערכת זו. הילד מוותר על הקשר עם ההורה על מנת להמשיך ולהשתייך למערכת האחים התומכת והמתגמלת.

• נוכחות בן/בת זוג חדש/ה במערכת: מפגשים עם ההורה המסורב ובן/בת זוגו החדש נתפסים אצל הילד לעתים כבגידה בו עצמו, או בהורה המשמורן. המערכת הבלתי גמישה אינה מאפשרת לילד טווח זמן, הנחוץ לו כדי להסתגל לנוכחות בן/בת הזוג החדש/ה, ולידיעה שהוא לא מסכן את מקומו ביחסים עם ההורה. כאשר, לעומת זאת, מצטרף בן/בת זוג חדש להורה המשמורן, נדרשת מהילד הסתגלות למערכת חדשה. לעיתים מערכת זו מציגה בגלוי או בסמוי את בן/בת הזוג החדש כהורה אלטרנטיבי. במקרים אלה עלול הילד להידחף לבחירה של ויתור על ההורה הביולוגי שלו.

'"סרבנות קשר" - קול ההורה או קול הילד?

בעולם המערבי ובכלל זה בישראל, ברוב המקרים המשמורן העיקרי לאחר גירושין הינה האם, והיא נמצאת במצב בו קיים קשר מתמיד עם הילד, והשפעה רבה עליו. ישנם הורים שאינם יכולים להכיל רגשות של שנאה, תסכול וזעם כלפי בן הזוג הפרוד. הילד הופך לשותף לרגשות אלו עם הזדהות מלאה עם ההורה המנכר, בנוסף, הוא משמש ככלי להענשת בן הזוג הפרוד על ידי מניעת הקשר בינו לבין הילד.. פירוק התא המשפחתי הגרעיני הנו אירוע טראומתי לכל ילד, ללא קשר לגילו. תגובת הילדים לגירושין אינה אחידה ומושפעת מגורמים כגון גיל הילד, מערכת היחסים בין ההורים בתקופה שלפני הגירושין, סיבת הגירושין והתהליך עצמו. עם זאת, המחקר והניסיון הקליני מלמדים כי המשתנה המשמעותי ביותר בהתמודדות ילדים עם גירושין הוא מערכת היחסים בין ההורים לאחר הגירושין. מאבק מתמשך בין ההורים פוגע בשלומם הנפשי של הילדים, בכך שהוא חושף אותם למתחים ויוצר מצב בו הילדים חייבים לצדד בהורה האחד נגד השני (גוטליב, 2004).

גרדנר הגדיר את התופעה כ"תסמונת הניכור ההורי" ומתאר אותה כהפרעה המתרחשת בעקבות גירושין או פירוד, שבה הילד מפתח ניכור בוטה כלפי ההורה שאינו משמורן ומסרב ליצור עמו קשר (לסר, 2005). גרדנר מיקד את המקור לתופעה בהסתה של ההורה המשמורן, ובהתייחסותו- על האם המשמורנית כנגד האב, הגורמת לילד לאבד את כושר השיפוט והיכולות להתקשרות עם האב. על בסיס ניסיונו הקליני הוא תיאר תופעה של הסתת הילד על ידי האם, פגיעה בדמות האב והפחתה בערכו, במקרים מסוימים אף האשמות שווא את האב בפגיעה פיזית ומינית ועידוד ההתנגדות של הילד לקשר עמו. לעומתו, חוקרים אחרים, ובראשם ג'ונסטון וקלי, הרחיבו את ההתבוננות בנתק ובמקורותיו. על פי תפיסה מקצועית מורחבת, ילדים מתנתקים מאחד ההורים בעקבות הגירושין בגלל מגוון של סיבות: אלו יכולת להיות קשורות בצרכים ההתפתחותיים המשתנים של הילד, באופיו והבנתו, בתפקוד האב, אישיותו ומסוגלותו ההורית, בעצם העימות הקשה בין ההורים והקושי של הילד לשרוד בתוכו, ואף בתפקוד האם ואישיותה (אלדר-אבידן, 2011).

לפי לסר (2005), הקהילה המדעית דחתה את גישתו של גרדנר, הדבר קשור לאמירה החד משמעית שהציג מול המורכבות והטעינות הרגשית הקיימת בדרך כלל בדיוני משמורת, הדגשת האיטיולוגיה של הורה מסית המבצע אינדוקטריניזציה ו "שטיפת מוח" לילד המתנכר עומדת במרכז גישתו. ג'ונסטון ((Johnston, 2003 טענה שגישתו פשטנית. מבדיקה מדגמית של 215 משפחות שפנו להתדיינות משפטית התרשמה החוקרת כי במשפחות רבות העוברות גירושין קיים הורה משמורן המדבר בביקורת או מטיל דופי בהורה האחר כמו גם גילויי עוינות וכעס של הילד כלפי ההורה שאינו משמורן, ובכל זאת מרבית הילדים אינם מפתחים תגובה מתנכרת. נוסף על כך היא סקרה דיווחים על מתבגרים שגילו תגובה חסרת סלחנות ועוינות קשה כלפי ההורה העוזב, וזאת ללא כל עדות של הסתה מצד ההורה המשמורן. ההתמקדות הפשטנית בהורה המסית ו "המזיק" לילד מתעלמת ממגוון הסיבות האפשריות לסירובם של ילדים שונים לקשר עם הורה שאינו משמורן. ואלה כמה מהסיבות:

1.גיל הילד: בגילאים מסוימים הילד זקוק להורה אחד יותר מאשר לאחר. בגיל הרך הילד נמצא בקשר רגשי הדוק עם האם, והאב עדיין אינו נחווה כגורם חשוב בחייו. במקרה שבו האב עוזב תתבטא חרדת הנטישה של הילד בהיצמדות אל ההורה שנשאר. לעומת זאת, בגיל ההתבגרות הניכור קשור יותר לתהליך ההתפתחותי שבו המתבגר חותר להגדיר את זהותו ואת מערכת הערכים שלו. בתקופה זו המתבגר אינו גמיש וסובלני, אלא מחפש מודלים אידיאליים להכוונה ולהזדהות. הורה שאינו ממלא את הציפיות יכול להיתפס כבוגד הנוטש את משמרתו, ותגובתו של המתבגר יכולה להיות זועמת וקיצונית.

2.סגנונות של הורות ואיכות היחסים בין ההורים: סגנונות שונים של הורות כגון נוקשות, מזג לא נוח והיעדר התעניינות משותפת עשויים גם להשפיע על אי- רצונו של הילד לשמור על קשר עם ההורה הנוטש. סגנון הורות שאינו מקבל את הילד הופך עם הגירושין את ההורה שעזב ל "לא רלוונטי".

3.הפרעה מרדנית ומתנגדת: מופיעה לעיתים אצל ילדים עד גיל עשר ויכולה להתבטא כלפי שני ההורים או כלפי אחד מהם.

4.התקשרות עם בן זוג חדש: עשויה להיות סיבה להתעוררות מחאה וכעס כנגד ההורה.

5.לקות במסוגלות הורית של ההורה המסורב: על פי רוב התנגדות הילד לקשר נלמדת מניסיון מאכזב במפגשים המתקיימים לאחר הגירושין עם הורה לא יציב וחסר אחריות או עם הורה אגוצנטרי, פגוע נפשית או אישית.

לנוכח מגוון הסיבות לסירובם של ילדים לפגוש בהורה שאינו משמורן המליצו החוקרים קלי וג'ונסטון לחזור להגדרתו המקורית של גרדנר ובתוך כל לשים לב לעיסוק האובבסיבי של הילד בשנאה. לדעת החוקרים, תצפית זו חשובה לאבחנה מבדלת בין התנכרות בצורתה הפתולוגית לבין סוגי סירוב קשר מסוג אחר.המלצתן היא לשמור את האבחנה וייחדה לאותם המקרים שבהם הילד שהיה קשור ואוהב מראה ביקורת בוטה או עיסוק כפייתי בשנאה ללא כל עדות לפגיעה והתאכזבות מצד ההורה המסורב.