משתמש:HeNe/נאום ג'ורג' פטון לארמייה השלישית
נאום ג'ורג' פטון לארמייה השלישית הוא סידרה של נאומים שניתנו על ידי הגנרל ג'ורג' פטון לחיילי הארמייה השלישית בשנת 1944 זמן קצר לפני הפלישה לנורמנדיה ופתיחת החזית השנייה במלחמת העולם השנייה. הנאום הוא נאום מוטיבציה הניתן לכוחות חסרי הניסיון הקרבי של הארמייה השלישית מאת המפקד הוותיק ועטור הניצחונות. בנאום מעודד הגנרל את הכוחות להתעלות על הפחד לביטחונם האישי ולבצע את תפקידם במקצועיות על מנת לנצח במהירות את האויב. פטון יוצא נגד הגישה ההגנתית המעודדת התחפרות ותפיסת עמדות סטטיות ודבק בגישה ההתקפית שמטרתה מיגור אקטיבי של האויב עד כיבוש בירתו- ברלין. שפת הנאום שהייתה מתובלת בגסויות עוררה הסתייגות מצד חלק מן הקצינים שראו בה חוסר מקצועיות, אך היא דיברה ללבם החיילים הפשוטים.
גרסה מקוצרת ופחות גסה של הנאום הוצגה בסרט "פטון" בכיכובו של ג'ורג' ס. סקוט, בסרט משנת 1970 נואם פטון ומאחוריו דגל ארצות הברית עצום. הנאום בסרט הנציח את פטון כאיקון תרבותי ואת הנאום כנאום המוטיבציה האולטימטיבי.
מוטיבים בנאום עריכה
הנאום עריכה
שבו.
גברים, כל הדברים האלה שאתם שומעים על כך שאמריקה לא רוצה להילחם, רוצה להישאר מחוץ למלחמה היא הרבה בולשיט. אמריקה אוהבת להילחם. כל האמריקנים אוהבים את הקושי והמאבק שבקרב. כשהייתם ילדים כולכם הערצתם את אלוף קליעות בגולות, האצן המהיר ביותר, הכדורסלנים הבוגרים והמתאגרפים הקשוחים ביותר. אמריקנים אוהבים מנצחים ולא סובלים מפסידנים. אמריקנים משחקים כדי לנצח כל הזמן. בגלל זה אמריקנים מעולם לא הפסידו ולעולם לא יפסידו במלחמה. עצם המחשבה על הפסד מזיקה לאמריקה. קרב הוא התחרות הקשה ביותר שבה גבר יכול לעסוק. הוא מבטא את כל מה שהוא הכי טוב ומוציא את כל מי שהוא חלש.
אתם לא הולכים למות. רק שתי אחוז מכם יהרגו בקרב רציני. כל גבר פוחד בפעם הראשונה שלו בפעילות. אם הוא אומר שהוא לא הוא שקרן מקולל. אבל הגיבור האמיתי הוא הגבר שנלחם למרות שהוא פוחד. חלק מהגברים יתגברו על הפחד בתוך דקה תחת אש, ולחלק זה ייקח ימים. אבל גבר אמיתי לעולם לא נותן לפחד המוות לגבור על כבודו, על רגש השליחות כלפי ארצו, וגבריותו הפנימית.
לאורך הקריירה הצבאית שלכם קיטרתם על מה שקראתם "האימונים המחורבנים האלה". זה הכל למען מטרה- להבטיח משמעת מיידית לפקודות וליצור ערנות תמידית. את זה צריך לחנך כל חייל. אני לא שם זין על גבר שלא נמצא תמיד בהיכון. אבל האימונים הפכו את כולכם למנוסים. אתם מוכנים! גבר צריך להיות מוכן כל הזמן אם הוא מצפה להמשיך לנשום. אם לא, איזה בן זונה גרמני יתגנב מאחוריו ויכה אותו למוות עם גרב מלאה בחרא. יש ארבע מאות קברים מסומנים בסיציליה כי גבר אחד הלך לישון בעבודה- אבל הם קברים גרמניים כי אנחנו תפסנו את הממזר לפני הקצין שלו תפס אותו.
צבא זה צוות, הוא חי, אוכל, ישן ונלחם כצוות. כל העניין של הגיבור היחידי הוא בולשיט. המנוולים הקשקשנים שכותבים עיתון סוף השבוע לא מבינים בקרבות אמתיים כמו שהם לא מבינים בזיונים. ולנו יש את הצוות הכי טוב- יש לנו את האוכל והציוד הטוב ביותר, הרוח הכי טובה והגברים הכי טובים בעולם. באלוהים, אני מרחם על המנוולים שאנחנו נלחמים בהם.
כל הגיבורים האמתיים הם לא הלוחמים מספר סיפורי מלחמה. כל גבר בצבא ממלא תפקיד חיוני. אז אף פעם אל תרפו. אף פעם אל תחשבו שהעבודה שלכם לא חשובה. מה יקרה אם כל נהג משאית יחליט שהוא לא אוהב את שריקות הפגזים, ישתפן ויזרוק את עצמו לתעלה ניקוז? המנוול הפחדן הזה יגיד לעצמו "לעזאזל, הם לא יתגעגעו אלי, אני רק אחד מתוך אלפים" מה עם כל גבר יגיד כך? מה לעזאזל יקרה אז? לא, תודה לאל אמריקנים לא מדברים כך, כל גבר עושה את עבודתו. כל גבר חשוב, אנשי החימוש חשובים לאספקת הנשק, האפסנאים חשובים להובלת המזון והביגוד כי לאן שאנחנו הולכים אין הרבה מה לגנוב. כל גבר ארור בחדר האוכל, גם זה שמרתיח את המים כדי שלא שלשול בדרכי העיכול, יש לו תפקיד לעשות.
לכל גבר אסור לחשוב רק על עצמו, אלא גם על החברים שלו הלוחמים לידו. אנחנו לא רוצים שפנים פחדנים בצבא, צריך להרוג אותם כמו פשפשים. אם לא, הם יחזרו הביתה אחרי המלחמה, פחדנים מקוללים, ויגדלו עוד פחדנים. הגברים האמיצים יגדלו עוד אנשים אמיצים. חסלו את הפחדנים ותהייה לנו אומה של גברים אמיצים.
אחד הגברים האמיצים ביותר שראיתי בקרבות באפריקה היה על עמוד טלגרף בעיצומו של קרב סוער בזמן שנענו לכיוון טוניס. עצרתי ושאלתי אותו מה לעזאזל הוא עושה שם. הוא ענה לי "מתקן את החוטים, המפקד". "זה לא קצת לא בריא שם למעלה עכשיו?" שאלתי. "כן המפקד, אבל חייבים לתקן את החוטים הארורים האלו". "המטוסים האלו שמפציצים את הדרך לא מטרידים אותך?" והוא ענה "לא המפקד, אבל אתה בטוח מפריע לי". עכשיו, זה חייל אמיתי. גבר אמיתי. גבר שנותן את כל מה שיש לו למשימה שלו. לא משנה מה הסיכויים, לא משנה כמה חסרת משמעות נראית המשימה באותו זמן.
והייתם צרכים לראות את המשאיות בדרך ג'בס (עיר בטוניס). הנהגים הללו היו נפלאים. כל היום וכל הלילה הם הזדחלו לאורך הכבישים הבני זונה האלו, אף פעם לא עוצרים, אף פעם לא סוטים ממסלולם מהפגזים שמתפוצצים מסביבם. רבים מהגברים האלו נהגו 40 שעות רצופות. הצלחנו בזכות "דם" אמריקני ישן וטוב. אלא לא היו לוחמים. אבל הם היו חיילים עם עבודה לבצע. הם היו צוות. בלעדיהם בקרב היה אבוד.
בטח, כולנו רוצים ללכת הביתה. אנחנו רוצים לגמור עם המלחמה הזאת. אבל אנחנו לא יכולים לנצח את המלחמה בשכיבה. הדרך המהירה לגמור עם זה היא לגמור את המנוולים שהתחילו בה. אנחנו רוצים להגיע לשם, לעזאזל, ולנקות את הדבר המקולל משם, ואז לתפוס את היפנים המושתנים. ככול שנכה אותם מהר יותר ככה נחזור מהר יותר הביתה. הדרך הקצרה ביותר היא דרך ברלין וטוקיו. אז תמשיכו לזוז, וכשנגיע לברלין אני אישית הולך לירות ברמאי הבן זונה הזה היטלר.
כשגבר שוכב בחפירה, אם הוא פשוט שוכב שם כל היום, הגרמני יגמור אותו בסוף. לעזאזל עם זה. הגברים שלי לא חופרים שוחות. תמשיכו לנוע. אנחנו ננצח במלחמה הזאת אבל ננצח בה רק בלחימה ובכך שנראה לגרמנים שיש לנו יותר "דם", מזה שיש להם ואי פעם היה להם. אנחנו פשוט הולכים לירות במנוולים. אנחנו הולכים לקרוע להם את המעיים המקוללות ולהשתמש בהם כגריז לשרשראות הטנקים שלנו. אנחנו נירצח את ההונים העצלנים מוצצי הזין האלו בשקים של בושלים מזוינים.
חלקכם תוהים אם תשתפנו תחת אש. אל תדאגו בקשר לזה. אני מבטיח לכם שכולכם תעשו את המשימה שלכם. מלחמה זה עסק מדמם, עסק קטלני. הנאצים הם האויב. תחתכו אותם. שיפכו את דמם או שהם ישפכו את שלכם. תירו להם בקרביים. תיקרעו להם את הבטן. כשהפגזים נופלים מסביבכם ותנגבו את הלכלוך מפניכם ואז תבינו שזה לא לכלוך, זה המעיים של מי שהיה החבר הטוב ביותר שלכם, אתם תדעו מה לעשות.
אני לא רוצה מסרים שאומרים "אני מחזיק את העמדה". אנחנו לא מחזיקים שם דבר מקולל. אנחנו מתקדמים בעקביות ואנחנו לא מעוניינים להחזיק שום דבר חוץ מאשר את הביצים של האויב. אנחנו נחזיק אותו בביצים ואנחנו נבעט לא בתחת. נסובב את הביצים ונבעט ממנו את החרא כל הזמן. התוכנית שלנו היא להתקדם ולהמשיך להתקדם. אנחנו נתקדם דרך האויב כמו חרא דרך שקרן.
יש כאלו שיתלוננו שאנחנו לוחצים את האנשים שלנו יותר מדי. לא מעניינות אותי תלונות כאלה. אני מאמין שאונקיה של זעה תחסוך גלון של דם. ככול שנילחץ, ככה נהרוג יותר גרמנים. ככול שנהרוג יותר גרמנים, פחות אנשים שלנו יהרגו. ללחוץ יותר משמעותו שפחות אנשים יהרגו. אני רוצה שתזכרו את זה. האנשים שלי לא נכנעים. אני לא רוצה לשמוע על שום חייל תחת פיקודי שנתפס אלא אם הוא נפצע. אפילו אם נפצעתם אתם עדין יכולים להילחם. וזה לא סתם בולשיט. אני רוצה גברים כמו הסגן בלוב שעם לוגר מוצמד לחזה הסיט הצידה את האקדח בידו, הפיל את הקסדה עם השנייה והכה בכוח את הגרמני עם הקסדה. זה גבר לדוגמה.
אל תשכחו, לא ראיתם אותי פה. אף תזכירו מילה על הפרצוף הזה בשום מכתב. העולם לא אמור לדעת מה לעזאזל הם עשו איתי. אני לא אמור לפקד על הארמייה הזאת. אני אפילו לא אמור להיות באנגליה. שהמנוול הראשון שיגלה יהיו הגרמנים הארורים. יום אחד, אני רוצה שירימו את הרגליים האחוריות הרטובות משתן שלהם וייללו "אווץ'! זה הארמייה השלישית המחורבנת והבן זונה פטון שוב!"
אז יש דבר אחד שאתם תוכלו לומר כשהמלחמה תגמר ותחזרו הביתה. בעוד שלושים שנה כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברכיים והוא ישאל "מה עשתה במלחמת העולם השניה?" לא תגידו "טוב, סבא שלך גרף חרא בלואיזיאנה". לא אדוני, תביט לו ישר לעניים ותגיד "ילד, סבא שלך השתתף עם הארמייה השלישית הגדולה ועם הבן זונה המקולל הזה בשם ג'ורג' פטון!".
טוב בני זונות. אתם יודעים איך אני מרגיש. אני אהיה גאה להוביל בחורים נפלאים שכמותכם לקרב, בכל זמן, בכל מקום. זה הכל.[1]
[[קטגוריה: נאומי מלחמת העולם השנייה]]
- ^ Brighton 2009, pp. 262–265.