משתמש:Idobs12/מלחמת העבדים הראשונה
מלחמת העבדים הראשונה, 132-136 לפנה"ס, הייתה המלחמה הראשונה מבין שלושת מלחמות העבדים הגדולות ביותר בעולם העתיק כנגד שלטון הרפובליקה הרומית. המרד הראשון בסיציליה תרם לתחושת קריסת כוחו של הצבא הרומי שהביאו לזירוז הרפורמות של טיבריוס גרקכוס והתחילו את המהפכה הרומאית.
המלחמה פרצה בסיציליה כשמובילי המרד היו העבדים יונס וקלאון. ההסבר לפרוץ המרד נעוץ ביחס המזלזל של האדונים לעבדיהם באי סיציליה ששגשג באותה עת מבחינה כלכלית וגרם לכך שרבים חיו חיי מותרות וזה הביא להתנשאות, יהירות והתעללות כלפי העבדים. המרד החל מתסיסה של עבדים כנגד אדוניהם דאמופילוס ומגאליס אשתו[1].
פרוץ המרד עריכה
העבדים קשרו למרוד ולרצוח את האדונים והתייעצו עם העבד יונס, סורי במוצאו, אם תוכניתם תקבל את אישור האלים. יונס, שהתחזה לנביא ובעל כוחות, אישר שהאלים מסכימים ושכנעם לבצע את המרד במהירות. 400 עבדים התאחדו והתנפלו בראשות יונס על העיר אנה. הם פלשו לבתים ורצחו אנשים, נשים וטף ובהמשך הצטרפו אליהם עבדים רבים נוספים מרחבי העיר. כשנודע להם שאדוניהם דאמופילוס ואשתו נמצאים בקרבת העיר הם תפסו וגררו אותם כשהם כבולים בידיהם לאורך הדרך עד לתיאטרון העיר שבו התכנסו רבים מהמורדים. דאמופילוס ניסה לסנגר על מעשיו כדי להציל עצמו ממוות אך הוא נדקר וראשו שוסף בעוד שאשתו נמסרה לשפחות שינהגו בה כפי שירצו והן התעללו בה וזרקוה לתהום. בת האדונים לא ניזוקה הודות לכך שהתייחסה יפה אל העבדים וסייעה להם, מה שהצביע על כך שהעבדים רצו לנקום בניצול ובהתעללות בהם. בעיני המורדים, הנקמה הייתה מניע חזק שהוביל אותם לניצול מיני, עינויים ורציחות של האדונים שהתאכזרו לעבדיהם. גם תאוות בצע הייתה מניע שגרם לביזה רחבה והרס רכוש[2]. לאחר מעשה זה הוכתר יונס למלך לא בשל כישוריו הצבאיים אלא בשל כך שהחל את המרד. הוא מינה את אשתו למלכה, לבש גלימת ארגמן, ענד כתר לראשו והקים מועצה מלכותית שהורכבה מאנשים כישרוניים ובעלי יכולת.
תוך שלושה ימים צייד יונס את אנשיו בנשק. מספר העבדים שצוידו בנשק הגיע ל- 6,000 איש מעבר לאותם אנשים שכבר היה בידם נשק פחות מפותח כגרזנים, מגלים, חרמשים וגם הכינו בעצמם נשק, שזרו זמורות כמגינים וחידדו חניתות. מאוחר יותר הם שדדו נשק מגופות ושבויים רומאים. הם גם התיכו את השרשראות שהיו לגופם ויצרו מהם נשק ומגן. כוחות אלו השחיתו את האזורים החקלאיים ותוך כדי גיוסים נוספים החלו העבדים להלחם גם בכוחות רומים בזכות מספרם הרב שגדל והגיע למעלה מ- 10,000 איש [3].
יונס טען שבכוח האלים הוא יכול לנבא את העתיד באמצעות חלומות ובהמשך גם טען שהוא שומע מפי האלים את העתיד. רוב נבואותיו התבדו אך מעט מהן כן התקיימו וכך הצליח להוליך שולל אנשים רבים תוך כדי עשיית להטוטים באש כדי למשוך את תשומת ליבם ולגרום התפעלות מיכולותיו[4]. הוא כינה עצמו אנטיוכוס כשמו של המלך אנטיוכוס מהממלכה הסלאוקית, הטביע מטבעות בכינויו החדש, כשהמטבעות הציגו דמות של אליל כנראה אל יווני[5]. הטבעת המטבע בידי יונס יכולה להסביר את כוונתו ליצירת מונרכיה פורמלית ולהצגת יהירותו. מנהיג המרד יצר פמליה של משרתים כשביניהם שומרי ראש בדומה למונרכיה הלניסטית שבה היו גנרלים, דיפלומטים ואנשי אדמיניסטרציה. במונרכיה זו היה מצופה מחברי פמליית המלך שיקדמו ויגשימו את תוכניותיו. לכן נראה שפמלייתו של יונס תפקדה כמערכת מתווכת המעבירה את הוראותיו ודואגת ליישומם בקרב המורדים באופן היררכי[6]. דבר זה לא פעל באופן עקבי בהצלחה משום שלמרות שרבים מהם היו שבויי מלחמות לשעבר, הייתה חסרה להם הלכידות המאפיינת לוחמים שמתאמנים יחדיו. הם השתייכו לקבוצות אתניות הטרוגניות, מה שגרם לליקויים בתקשורת ביניהם ולחוסר סולידריות [7].
התקוממות העבדים גרמה להמון האזרחים בסיציליה לחוש שמחה לאידם של האדונים בשל קינאתם באלה האחרונים ומחאתם על אי הצדק של העושר הראוותני והשוני באורח החיים באי. במקום לעזור לדכא את ההתקוממות באי, ההמון החופשי היה מגיע לכפרים ובתואנה של תקיפת המורדים הנמלטים,היה בוזז את הרכוש במקום ואף שורף את החוות. המהומות היו בכל סיציליה ולא רק עבדים אלא גם אנשים עניים וחופשיים היו אשמים באונס ופריקת עול [8]. לאחר כחודש מפרוץ המרד בהובלת יונס, החלה מרידה של 70,000 עבדים אחרים בהנהגת קלאון מקיליקיה, שהורגל עוד מילדותו לחיי שודדים, שכבשו את העיר אקראגאס [9].
בקרב שכבת האליטה של אנשי סיציליה הייתה תקווה ששתי המרידות לא יתאחדו, ילחמו זו בזו ויגרמו נזק לעניין של שחרור העבדים אך עד מהרה הם נכחו בטעותם כאשר ראו כיצד קלאון קיבל את סמכותו של יונס והפך לגנרל שלו כששני הכוחות מתאחדים לכוח גדול אחד, שבו קלאון מפקד על צבא של 5000 איש. ככל שההתקוממות פשטה כן נפלו ערים נוספות ועברו לשליטת המורדים. אנה, טאורומניום בחוף הצפוני, קאטינה במזרח ומורגאנטינה במרכז, היו על פי המקורות הערים שבהן היו ההתקוממויות המרכזיות[10].
האסטרטגיה עריכה
האסטרטגיה של המורדים הייתה מבוססת על כיבוש ערים שיכלו להגן בפני פעולות תגמול וסיפקו בסיסים מאובטחים שמהם ניתן היה לבצע פשיטות. עקב היותן ערי נמל, טאורמיניום וקאטינה איפשרו למורדים גישה לים במידה והיו צריכים בכך. אך האספקט המשמעותי בכיבוש אנה, מורגאנטינה, טאורמיניום וקאטינה היה בכך שאפשרו לעבדים להגיע ישירות לשדות אורז בעיר לנטיני, ושם ניתן גם להשיג אספקה של תבואה ויין שגברה ככל שהצטרפו עבדים חדשים למרד. המזון שסיפקו לעצמם המורדים, ייצג בעיניהם את ההתנגדות העצמאית שלהם. אך ככל שמספר האנשים שהיו מעורבים במרד גדל, כך גם גברו הקשיים של אספקת מזון, חימוש ושמירה על המשך לחימה יעילה.[11].
הטקטיקה עריכה
הטקטיקה הטובה והמרכזית ביותר למורדים הייתה פשיטה, לוחמת גרילה וטקטיקות לא קונבנציונאליות. דרכי לחימה אלו היוו בעיית התמודדות קשה, מורכבת ואף פרדוקס בעבור בכירי הצבא הרומי, כי בשל היותו חמוש בכבדות היה קשה לו להכניע פשיטות עבדים שהכו וברחו. השלטון גילה שלא קל להתחרות בהתמצאות המורדים בשטח המקומי המשופע טופוגרפית בהרים ומישורים[12]. לאחר יותר מחודש מפרוץ המרד לחמו המורדים נגד מפקד רומי לוקיוס היפסאיוס שיצא כנגדם עם 8000 חיילים סיציליאניים ונפל בקרב. באותה עת הגיע צבא המורדים לכמות של 20,000 לוחמים ותוך זמן קצר מספרם הגיע ל- 200 אלף לוחמים כשהם מנצחים בקרבות רבים ומעט מהם מפסידים. היה חשש שסיציליה כולה תיפול לידי העבדים המורדים. בעקבות השמועות על המרד הגדול בסיציליה, פרצו מרידות נוספות תחת שלטון רומא מהן ברומי - 150 עבדים, באטיקה יותר מ- 1000 עבדים, בדלוס ובמקומות נוספים. אך מרידות אלו פסקו לאחר השתלטות ראשי הציבור המקומיים בתגובה מהירה והענשה ביד קשה את המורדים.
סוף מרד העבדים עריכה
המהומות המשיכו לגבור בסיציליה וערים שלמות וצבאות נקטלו ע"י המורדים עד אשר המפקד הרומי רופיליוס כבש בחזרה את העיר טאורומניום לאחר שכיתר אותה וגרם למורדים להיכנע כתוצאה מחוסר גישה למזון. הרעב שאחז במורדים בזמן המצור גרם להם לאכול ילדים, נשים ואף את חבריהם למרד. לאחר הכניעה עינה רופיליוס את העבדים וזרקם לתהום. משם התקדם לעיר אנה, שבה החל מרד העבדים, והטיל גם עליה מצור. מפקד המורדים, קלאון, יצא מהעיר עם כוחות וניסה להלחם ברומאים אך חוסל[13]. במהלך הלחימה נהרגו כ- 20 אלף עבדים ושאר העבדים שנשבו עונו והוצאו להורג[14]. ניתן לומר שככל שהמורדים לחמו לאורך זמן וככל שגדלו הכוחות הרומאים כנגדם, כך ירדו הסיכויים לניצחונות אפקטיביים ואף התהפכו לרעת המורדים. שלא כמו קלאון, נמלט יונס עם 1000 משומרי ראשו אך בהבנתם שרופליוס רודף אחריהם וסופם מתקרב, העדיפו מאבטחיו לכרות את ראשיהם מאשר להיתפס. כך, עם 4 מלווים: טבח, אופה, מעסה ובדרן, ברח יונס למערה ובה גם נתפס. יונס לא הוצא להורג ועל פי המקורות מת ככל הנראה ממחלת סקביאס. לאחר לכידתו של יונס, ניקה רופיליוס את שאריות ההתנגדות מהפרובינציה. לדעת ההיסטוריון קיית ברדלי, התקוממות העבדים לא הייתה מטעמים אינדיבידואלים טהורים אלא נבעו מרצון לנקמה ומכמיהה להחליף את השעבוד בחרות אישית[15].
הערות שוליים עריכה
- ^ צבי יעבץ וזאב רובינזון, מרידות עבדים ברומי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 86,88
- ^ Strauss Barry, "Slave Wars of Greece and Rome", in Makers of Ancient Strategy, ed. Hanson Victor (New Jersey: Princeton University Press, 2010), p.195.
- ^ יעבץ ורובינזון, עמ' 88
- ^ Bradley Keith R., Slavery and rebellion in the Roman world, 140 B.C.-70 B.C. (Bloomington:Indiana University press, 1989), p.55
- ^ Strauss, p.194
- ^ Bradley ,p.117,120
- ^ Strauss, p.196
- ^ Strauss, p.197-198
- ^ יעבץ ורובינזון, עמ' 94-95
- ^ Bradley, p.60
- ^ Bradley ,p.63-65,120
- ^ Strauss, p.196
- ^ יעבץ ורובינזון, עמ' 89-90
- ^ Bradley, p.61
- ^ Bradley, p.62,108,126