משתמש:Iris Ronly/קולות (הצגה)

דרמה-קומית לשלושה שחקנים ורמקול אחד

מחזה: מיכל בלומנפלד

בימוי ועריכה: מלכה מרין

בהשתתפות: אתי קדוש, דניאל אזולאי, יפתח קמינר

עיצוב במה ותלבושות: מיכל יעקבי

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין מוזיקה: דניאל אזולאי

עיצוב פסקול: ערן אזולאי

על המחזה

"קולות" הוא מחזה קאמרי רב רובדי. המחזה עוסק במגוון נושאים ביניהם זהות ישראלית עכשווית והקונפליקט הדתי – חילוני, תקשורת בין בני אדם ובין אדם לעצמו. המחזה מעלה נושאים הקשורים בזהות אישית וזהות לאומית, החיבור המיוחד בין הישראלים למרות השוני הניכר בגורמים הסביבתיים וזאת תוך סיפור פרטי על נער ונערה ישראליים הנפגשים בסיטואציה מיוחדת בלונדון בניסיון למצוא כיוון ומקצוע, ובתוך כך בוחנים מי הם ומהם מעגלי השייכות שלהם.

חדר בבניין נטוש בלונדון. מירי מגיעה לאודישן לתפקיד בסרט. מוטי מגיע במיוחד מהארץ כדי להופיע בפני וועדת קבלה לבית ספר לאמנות. ההמתנה מתארכת אבל אף אחד לא מגיע לקרוא להם. החדר ריק מלבד מיטת יחיד ורמקול שמשמיע קולות שונים ומשונים. הקולות מפעילים את מירי ומוטי ומשפיעים עליהם. הם מתחילים לחשוד שלא מתקיימים במקום אודישן או וועדת קבלה. המתח והחששות ביחס להימצאותם יחד בחדר המסתורי מתגברים, כשהם מתוודעים זה לסיפורה של זו.

האם הם בניסוי פסיכולוגי? האם הם בני ערובה של טרוריסטים? או שאולי הגורל, או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, בחרו להפגיש ביניהם? במהלך השהות המשותפת בחדר ועד לסוף המפתיע, הם לומדים משהו על עצמם, מגלים אחד את השנייה ואולי אפילו מתאהבים...

הרקע השונה ממנו השניים מגיעים, ההתייחסות האחרת לשאלות כמו אמונה וזהות ישראלית והמתח הרומנטי ביניהם, הם הרקע לעימותים בעלי הגוון הקומי. מערכת היחסים הנרקמת ביניהם, מאפשרת לשני הצעירים להתעמת עם הקולות החיצוניים וללמוד משהו על הקול הפנימי בתוכם, תוך שהיא מאפשרת גם לצופה להרהר על הקולות השולטים בחייו.

מאת הבמאית מלכה מרין

המחזה 'קולות' התגלגל לידי בדרך מקרה. כבר אחרי קריאת העמודים הראשונים שלו הילך עלי קסם ושאב אותי לתוכו. המחזה שמתכתב עם זרם האבסורד דן במאבק על זהות ועל חיפוש משמעות בעולם מבולבל, חשוף לבליל מתמשך של קולות חיצוניים שלעתים קרובות הינם חסרי משמעות. שני הגיבורים "לכודים" בחדר מאיים ונשלטים על ידי רמקול שמשמיע קולות מסתוריים. למעשה הם לכודים ללא ידיעתם בתוך "יצירת אמנות" - הפסקול לסרט שיוצרת הדמות השלישית, המשנית כביכול, המופיעה רק ברבע האחרון של ההצגה, אך מפעילה את הגיבורים לכל אורכה. הסגנון המינימליסטי, ריאליסטי – פואטי, של הכתיבה הוביל אותי בהכרח לחיפוש דרכי הבעה אמנותיות מורכבות ומרתקות בכל האספקטים של היצירה הבימתית: במציאת שפה תנועתית מסוגננת, כמעט ריקודית, של שתי הדמויות המרכזיות, הגבר והאישה, הנלחמות זו בזו לאורכו של המחזה ומתעמתות ללא הפוגה בכל הנוגע ליחסם לחיים ולאמנות; ביצירת פסקול השובר ומעוות אייקונים מוזיקליים סטריאוטיפיים כמו מוזיקת ריקודים רומנטית, מוזיקת מתח, מוזיקה חסידית יהודית, מוזיקה לפרסומות ועוד; בעיצוב הבמה המסוגנן שמתכתב עם האקספרסיוניזם הגרמני של שנות העשרים ותורם למעברים התכופים בין המציאות לדמיון; בעיצוב התאורה, הלא ריאליסטית במופגן, שתפקידה להאיר ולפתוח צוהר לקורה בנפשן של הדמויות ובפנטזיות שלהן. כל אלה סייעו לי בניסיון ליצור הצגה שחוקרת את המאבק בין קולות פנימיים לחיצוניים וחושפת את האבסורד בניסיונו של האדם להתעקש על מציאת משמעות בתוך עולם חסר משמעות. בעולמם של הגיבורים תאוריות קמות ונופלות כדי לתת משמעות למה שהוא שרירותי. "פתרון התעלומה" בסוף ההצגה, חושף את הגיחוך שבמנגנון האנושי הזה ומזמין את הצופים לחשוב גם על הקולות שפועלים עליהם. חקר פירוק זהות הגיבורים למרכיביה נעשה גם באמצעות היפוכי כח ושליטה המייצגים מאבקים פנימיים בזהות הישראלית; הקונפליקט הכואב בין החרדה הקיומית ותחושת המחנק של זהות הקרבן לבין המעבר המהיר והקבלה העצמית של זהות התוקפן. קונפליקט זה בא לידי ביטוי באמצעות העימות עם המהגר הפולני שהוא הדמות השלישית שמתירה את התעלומה ומגלמת גם היא בתוכה דואליות של כח וחולשה.