משתמש:Joystick/טיוטה 2

https://pl.wikipedia.org/wiki/Wikiprojekt:Cyfrowe_dziedzictwo._Pami%C4%99%C4%87_dla_przysz%C5%82o%C5%9Bci/t%C5%82umaczenia

המרכז היהודי באושווינצ'ים

Auschwitz Jewish Center in Oświęcim

המרכז היהודי באושווינצ’ים הוא ארגון לא-ממשלתי, שמשימתו היא לשמר את זיכרון הקהילה היהודי של העיר אושווינצ’ים, ולחנך על הסכנות של האנטישמיות, גזענות, דעות קדומות וחוסר סובלנות.

המרכז היהודי מפעיל את המוזיאון היהודי באושווינצ’ים, המראה את ההיסטוריה של הקהילה היהודית המקומית. המרכז דואג לשימורו ותפעולו של בית הכנסת היחיד שנותר בעיר, בית הכנסת “חברת לומדי משניות”. בנוסף, המרכז היהודי משמר את ביתו של התושב היהודי האחרון של אושווינצ’ים, שמשון קלוגר, אשר מכיל כעת את מבנה קפה ברגסון, המרכז בתוכו תערוכות וחללי חינוך שונים.  

בית העלמין היהודי באושווינצ’ים, הנמצא בבעלותה של הקהילה היהודית בבילסקו-ביאלה, מתופעל גם הוא ידי המרכז היהודי באושווינצ’ים, אשר מאפשר ביקורים במקום בתיאום מראש.

היסטוריה

בשנת 1995, הוקמה בניו-יורק הקרן של המרכז היהודי באושווינצ’ים, במטרה ליצור מרכז לתרבות יהודית ולחינוך באושווינצ’ים. שנה לאחר מכן, הוקמה קרן מקבילה בשם Fundacja Edukacyjne Centrum Żydowskie in Oświęcim, במטרה למלא את המשימה הזאת. בספטמבר 2000, המרכז היהודי נפתח באופן רשמי. החל מספטמבר 2006, המוזיאון מקושר למוזיאון למורשת יהודית בניו-יורק

פעילויות

לפני השואה, אושווינצ’ים הייתה עיירה שוקקת עם רוב יהודי. בעיירה היו בתי-כנסת, מוסדות לימוד, מועדונים, בתי ספר, חנויות ועסקים אחרים. יהודים גרו בעיירה במשך מאות שנים, והיו פעילים בכל תחומי החיים. כיום, נותרו רק שרידים מועטים לחיים היהודיים האלה. המרכז היהודי באושווינצ’ים נושא במשימה להפוך את השרידים האלה זמינים למבקרים, אשר יכולים לנצל את האפשרות לסיור מודרך במוזיאון, ובעיר עצמה.

בנוסף, המוזיאון מציע סדנאות חינוכיות על יהדות, ההיסטוריה היהודית של אושווינצ’ים, ובאופן כללי על זכויות אדם. סדנאות אלה, מועברות לבתי ספר מפולין ומחוצה לה. המוזיאון מכין לתלמידים, מורים ולאנשי שירות במדים, תוכניות לימוד מיוחדות על ההיסטוריה של השואה, על דעות קדומות ועל אלימות המבוססת על שנאה.

המוזיאון היהודי

המוזיאון היהודי ממוקם בבניין הצמוד לבית הכנסת. בניין זה היה בעבר בבעלות משפחות קורנרייך ודטנר. התערוכה הקבועה במוזיאון נקראת “אושפיצין, ההיסטוריה היהודית של אושווינצ’ים”. תערוכה זאת מציגה את ארבע-מאות שנות ההיסטוריה היהודית בעיר באמצעות תמונות, מסמכי ארכיון, תצוגות היסטוריות ומולטימדיה. בכלל זה, ראיונות שנערכו עם תושביה היהודים לשעבר של אושווינצ’ים.

פריטים היסטוריים

חפצים מבית הכנסת הגדול של אושווינצ’ים

המוזיאון היהודי מציג פריטים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו בשנים 2004-2005 במקום שבו עמד בית הכנסת הגדול של אושווינצ’ים. העבודות בוצעו על ידי ארכיאולוגים מאוניברסיטת ניקולאוס קופרניקוס מהעיר טורון, בפיקוחה של ד”ר מלגוז’טה גרופה. בחפירות התגלו יותר מארבע-מאות פריטים שונים מבית הכנסת הגדול. הפריטים הללו שופצו והתווספו לאוסף של המוזיאון היהודי.

נר התמיד של בית הכנסת נמצא גם הוא בעבודות הארכיאולוגיות, יחד עם פריטים אחרים של בית הכנסת שעמד ברחוב ברק יוסלביץ’. בדרך כלל, נר התמיד תלוי מעל או ליד ארון הקודש, שעמד בקיר המערבי של בית הכנסת. הנר היה דלוק באופן תמידי, בין אם בית הכנסת היה פתוח או סגור. מסורת זאת של הדלקת נר התמיד מיועדת להזכיר את המנורה העתיקה של בית המקדש בירושלים, שהייתה דולקת תמיד.

רישום הניצולים

רישום תושביה היהודים של אושווינצ’ים בוצע על ידי הקהילה היהודית המקומית, שהוקמה מחדש באפריל 1945. הרישום מכיל שמות של כמה מאות יהודים ששרדו את השואה וחזרו לאשווינצ’ים. [8] רוב האנשים, ששמותיהם נכללים ברישום, חזרו לאושווינצ’ים רק לתקופה קצרה. רישום זה מכיל גם את תושביה היהודים של אושווינצ’ים שגרו בה טרם המלחמה, וגם ניצולים מאזורים אחרים. הרישום נערך על ידי מאוריציו בודנר, נשיא הקהילה היהודית.

איקונוגרפיה

תמונות ומסמכים של הקהילה היהודית

אוסף המוזיאון כולל גם תצלומים של תושביה היהודים והפולנים של אושווינצ’ים טרם המלחמה. בנוסף, מוצגים מסמכים שנכתבו על ידי חברי הקהילה היהודית, תעודות, אישורים ומסמכי ארכיון אחרים המתעדים את חיי הקהילה היהודית טרם המלחמה.

לפני שאושוויץ’, או אושווינצ’ים הפכו לסמלים של השואה, אושווינצ’ים הייתה עיירה פולנית טיפוסית, שיהודים קבעו בה את ביתם החל מתחילת המאה ה-16. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, רוב האוכלוסייה (כשישים אחוזים) הייתה יהודית. הקהילה היהודית תרמה רבות לתרבות המקומית. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ניצולים בודדים שרדו את המלחמה וחזרו לעיר. על כן, מטרת האוסף של המוזיאון היהודי הוא לחבר את הקהל בעת המודרנית לסיפורי הקהילה היהודית של טרם מלחמת העולם השנייה, באמצעות תמונות, מסמכים ועדויות מוקלטות של שורדים.

בית הכנסת “חברת לומדי משניות” הוא בית התפילה היחיד ששרד באושווינצ’ים עד לימינו, מתוך כעשרים בתי תפילה שהיו בעיירה טרם המלחמה. בניית בית הכנסת החלה בסביבות שנת 1913, והוא פעל עד לשנת 1939. בזמן מלחמת העולם השנייה, הכובשים הנאציים הרסו את פנים בית הכנסת, והשתמשו בו לאיחסון תחמושת. לאחר המלחמה, קבוצה קטנה של שורדי שואה השתמשו בבית הכנסת פעם נוספת. בתקופת הרפובליקה העממית הפולנית, הבניין ננטש והפך למחסן שטיחים. התושב היהודי האחרון של אושווינצ’ים, שמעון קלוגר, עשה מאמצים גדולים לשמר את בניין בית הכנסת. בשנת 2000, בית הכנסת נפתח מחדש לאחר שיפוץ נרחב. כיום, אין רב או קהילה יהודית מקומית לבית הכנסת באושווינצ’ים, אך עם זאת זה מקום התפילה היהודי היחיד בקרבת מחנה ההשמדה אושוויץ’. בית הכנסת משמש כמקום לתפילה, התבוננות פנימית וזיכרון.  

בית הכנסת

מאחורי בית הכנסת של אושווינצ’ים, עומד בניין בן כמאה שנים. מדובר בבניין שבו גרה משפחת קלוגר טרם המלחמה. רק שלושה ילדים מהמשפחה שרדו את השואה, ובכללם שמשון קלוגר (1925-2000). החל משנת 1961 ועד למותו, שמעון גר בבית משפחתו באושווינצ’ים. [9] לאחר מותו, הבניין נתרם למרכז היהודי באושווינצ’ים. בשנת 2013 בוצע שיפוץ נרחב מאוד כדי לשמר את הבניין, והוא משמש כיום כמרכז המכיל את קפה ברגסון, כמו גם תערוכות חינוכיות נוספות. דלת הכניסה המקורית, וכך גם שרידי המזוזה שומרו, יחד עם אלמנטים היסטוריים אחרים של הבניין. במסגרת קפה ברגסון, מאורגנים אירועים חינוכיים ותרבותיים.

פארק הזיכרון לבית הכנסת הגדול באושווינצ’ים

The Great Synagogue Memorial Park in Oświęcim

פארק הזיכרון לבית הכנסת הגדול באושווינצ’ים הוא פארק המוקדש לבית הכנסת הגדול של אושווינצ’ים שנהרס בתחילת מלחמת העולם השנייה.

סוג	פארק זיכרון
מיקום	אושווינצ’ים, פולין
קואורדינציות	50°02′18″N 19°13′11″E
נפתח	2019

מיקום

הפארק ממוקם ברחוב ברק יוסלביץ’ באושווינצ’ים, בסמוך לכיכר השוק המרכזית ונהר הסולה.

היסטוריה

בשנת 1939, בית הכנסת הגדול של אושווינצ’ים, שהיה בית התפילה היהודי הגדול בעיירה, הועלה באש ונהרס על ידי הכובשים הנאציים. לאחר המלחמה, בית הכנסת לא נבנה מחדש. [2]. המקום שבו עמד בית הכנסת נותר ריק כעדות למה שאירע בזמן מלחמת העולם השנייה. במהלך השנים, עצים ושיחים החלו לצמוח במקום שבו עמד בית הכנסת.

שמונים שנים לאחר הריסתו של בית הכנסת, תושבי אושווינצ’ים החליטו ליצור פארק זיכרון במקום. הפרויקט הובל על ידי המרכז היהודי באושווינצ’ים, ויצא לפועל תודות לפרויקט גיוס המונים. במסגרת פרויקט זה, גויס הכסף על ידי תושבי אושווינצ’ים, יזמים מקומיים, מוסדות ציבורים וכך גם צאצאי המשפחות של יהודי אושווינצ’ים.

ארכיטקטורה וסמליות

ארכיטקטורה

בפארק ישנם לוחות זיכרון המספרים על ההיסטוריה של בית הכנסת. כמו כן, ישנם ספסלים למבקרים עם צורות סמליות של גלגל המזלות – דבר המסמל את העיטורים שקישטו את בית הכנסת. בנוסף, נשתלו יותר מעשרים סוגי עצים, שיחים ופרחים. המקום נועד לספק לתושבים ולתיירים מקום של שלווה והתבוננות פנימית.

עיצובו של הפארק נועד להזכיר למבקרים את צורתו של בית הכנסת. מסביב למרכז הפארק, האדריכלים הציבו לוחות אבן, המהווים את קווי המתאר של בית הכנסת בצורה של אבן-שפה דקה המפרידה בין מרכז הפארק לצמחייה שמסביב. האלמנט האדריכלי העיקרי של הפארק הוא פסיפס של ארבעים לוחות אבן אפורות. כל אחת מהאבנים, בגודל 120X200 ס”מ, כוללת “תבליטים” הנוצרים בחריצים בעומקים שונים. המראה של התבליטים משתנה בהתאם לשינויים בתאורה ובמזג האוויר – שמש, גשם או שלג.

בפארק ישנה גם תצוגה עם תמונה של בית הכנסת ודגם מרחבי של בית הכנסת, וכן לוח עם מידע על תולדות אתר ההנצחה.

סמליות

לוחות גרניט, שנחשבו בעבר לפסולת תעשייתית, נבחרו עבור הקווים שנוצרו. במקביל, לוחות אבן-החול שימשו בסיס לחיתוך חומרי גלם אחרים. חריצים בעלי עומק שונה מצטלבים וחוצים אחד את השני. כך נוצרת מעין סמליות של אותם גורלות אנושיים החוצים והולכים לכיוונים שונים.

הפארק נוצר בצורה כזאת שגם תזכיר לאנשים את עברה הרב-תרבותי של אושווינצ’ים טרם מלחמת העולם השנייה. כמו גם את המסורת של פתיחות לתרבויות, דתות ומסורות שונות.

פרסי אדריכלות

עיצוב הפארק ויישומו במרחב העירוני זכו במספר מועמדויות ופרסי אדריכלות:

● פרס מחוז פולין הקטנה

● תחרות סטניסלב ויטקביץ’ “החיים באדריכלות”, “המרחב הציבורי הטוב ביותר בפולין בשנים 2015-2019”

● פרס 1 בקטגוריית “מרחב טבעי ציבורי”, תחרות של אגודת מתכנני ערים פולנית.

שמשון קלוגר

שמשון קלוגר (גם שמעון קליגר או שמעון קלוגר) (19 בינואר, 1925 – 26 במאי, 2000) – היה היהודי האחרון שחי באושווינצ’ים (גרמנית: אושוויץ’) בפולין. הוא נודע כ”יהודי האחרון באושווינצ’ים”.

נולד – 1925 באושווינצ’ים

נפטר- 2000 באושווינצ’ים

מקום הקבורה – בית העלמין היהודי, אושווינצ’ים.

שנותיו הראשונות

ילדות ומשפחה

קלוגר הגיע ממשפחה חסידית שגרה באושווינצ’ים, אך לא הרבה ידוע על חייו. למשפחה היה בית קטן, שהיה צמוד לבית הכנסת באושווינצ’ים. הבית נקנה בשנת 1928 על ידי סבו של שמשון, ברנרד טיכמן, שהיה סוחר באושווינצ’ים. הסבא גם היה בעליה של חנות למוצרי יד-שנייה בעיר ביטום. אביו של שמשון, שמחה, היה מלמד באחד משמונת מרכזי הלימודים היהודיים באושווינצ’ים.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939, עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה, שמעון היה בן 14. הוא חזה בחיסולה ההדרגתי של הקהילה היהודית באושווינצ’ים, וככל הנראה אף ראה את שריפתו של בית הכנסת הגדול באושווינצ’ים. בשנת 1941, ככל הנראה יחד עם חלק ממשפחתו, הוא הועבר לגטו בבנדין. במהלך חיסולו של הגטו, הוא נשלח למחנה בלכהאמר, משם למחנות בוכנוואלד וגרוס-רוזן.

למרות שלא ידוע באיזה מחנה קועקע מספר על ידו, הרב שהכין את גופתו של קלוגר לקבורה אישר שאכן היה על ידו של קלוגר מספר זיהוי מאחד ממחנות הריכוז הגרמנים: “אני לא יכול לומר שזה אומר שהוא היה באושוויץ’, אבל בוודאות הוא היה באחד המחנות”.

מתוך תשעה אחים ואחיות, רק שלושה שרדו – שמעון, משה וברוניה. לאחר שחרורו מהמחנה, שמשון קלוגר נסע לשוודיה, בעוד שאחיו ואחותו היגרו לארצות הברית. בשנת 1962, למרות מחאות מצד משפחתו, הוא חזר לאושווינצ’ים ובגר בקומת הקרקע של בית משפחתו (בזמנו, רחוב Podzamcze מספר 287, כיום רחוב  ks. Jana Skarbka מספר 2). הוא מצא את עבודתו במפעל הכימי באושווינצ’ים.

חייו הבוגרים באושווינצ’ים

בשנת 1962, למרות מחאות מצד משפחתו, הוא חזר לאושווינצ’ים וגר בקומת הקרקע של בית משפחתו (בזמנו, רחוב Podzamcze מספר 287, כיום רחוב  ks. Jana Skarbka מספר 2). הוא מצא את עבודתו במפעל הכימי באושווינצ’ים. עם חזרתו, הוא גילה שכל שאר שורדי השואה עזבו לאמריקה או לישראל.

בספר שפורסם בשנת 1994 מאושווינצ’ים לאושוויץ’ מציין הסופר, משה וייס, את הפגישה עם שמעון קלוגר:

עם עזיבתי את מחנה ההשמדה אושוויץ’-בירקנאו, עצרתי בעיירה כדי לבקר את שימק קלוגר, היהודי האחרון באושווינצ’ים. הוא הציע לי כיבוד קל ושיחה נעימה, שבה הוא הביע את תקוותו לעזוב את פולין ולהצטרף לאחיו בברוקלין, ניו-יורק. לפני עזיבתי, הבאתי לו טלית, מזוזה ושתי כיפות.

קלוגר התיישב כאמור בבית הוריו הישן, ועבד במפעל הכימי, עד שבצורה פתאומית הוא הפסיק להגיע לעבודה. יתכן שקלוגר סבל מתופעות פסיכולוגיות או טראומה כתוצאה ממחנות הריכוז הרבים שאותם שרד. הוא החל להסתגר בביתו, עד שלבסוף הפסיק לצאת ממנו לחלוטין.

קלוגר עזב את ביתו רק בימי שישי, כדי להדליק נרות שבת ליד קיר בית הכנסת “חברה לומדי משניות”, שהיה בזמנו מחסן לשטיחים. קלוגר התכוון לשחזר את בית הכנסת. הוא שיתף זאת עם מספר האנשים המועט שאיתם דיבר. בזמן שיחות אלה, הוא ציין שהוא רואה עצמו כשומרו של בית הכנסת. שיפוצו של בית הכנסת התאפשר לבסוף בזכות יוזמתו של המרכז היהודי באושווינצ’ים. כיום, ביתו של קלוגר הוא חלק מהמוזיאון היהודי, המוקדש דווקא לחיים של היהודים באושווינצ’ים, ולא לשואה. בהקשר לכך, הוקם בביתו של קלוגר בית קפה מודרני.

פטירתו וקבורתו

שמשון קלוגר נפתח בחודש מאי 2000, שלושה חודשים לפני סיום שיפוצו של בית הכנסת. לא היו יהודים באושווינצ’ים כדי שיוכלו לקבור את קלוגר כהלכתו. על כן, התבקש הרב של קרקוב, הרב סשה פצ’אריץ’ לבצע את הקבורה. הרב ביצע את הליך הטהרה. מניין גויס גם הוא, כאשר אוטובוס שהיה מלא בסטודנטים יהודים מארה”ב הסכימו לנכוח בקבורה. קלוגר היה האדם האחרון להיקבר בבית העלמין היהודי באושווינצ’ים, ששופץ לאחר המלחמה.

בית קלוגר

עם פטירתו של שמעון קלוגר, אחיו משה וברוניה, תרמו את הבית למרכז היהודי באושווינצ’ים, אשר מפעיל גם את בית הכנסת. הבית שופץ בעזרת קמפיין גיוס המונים, והפך בשנת 2014 למשכנו של קפה ברגסון. במקום ישנם חללים שונים המוקדשים לחינוך. במסגרת השיפוץ, שומרה דלת הכניסה המקורית עם סימון המזוזה, יחד עם אלמנטים היסטוריים אחרים שהתגלו בשיפוץ.

במסגרת קפה ברגסון, מאורגנות תערוכות ופרויקטים חינוכיים שונים. המבקרים יכולים ללמוד על העבר של אושווינצ’ים וכך גם על נושאים מודרניים כמו זכויות אדם ואיכות הסביבה. בית קלוגר פתוח כל יום בין השעות 11:00-19:00 וממקום בכתובת Pl. ks. J. Skarbka 5 באושווינצ’ים.

בית הכנסת הגדול באושווינצ’ים

בית הכנסת הגדול באושווינצ’ים – היה בית הכנסת הגדול ביותר באושווינצ’ים, פולין. נפתח לפני מלחמת העולם השנייה, ונהרס בנובמבר 1939.

היסטוריה

בית הכנסת הישן

האזכור הראשון לבית הכנסת באושווינצ’ים מתוארך לשנת 1588. מסמכי ארכיון מרמזים שאציל מקומי, יאן פיוטראשבסקי, נתן או מכר חלקת אדמה לקהילה היהודית המקומית במטרה להקים בית כנסת או בית עלמין [1]. ככל הנראה, מבנה בית הכנסת נבנה מעץ, וככל הנראה נהרס בפלישות השוודיות.

במהלך השנים בית הכנסת נהרס פעמיים משריפות. הפעם הראשונה בשישי ביולי, 1711, שלאחריה נבנה בית הכנסת מאבן. שרפה נוספת ב 1863 פגעה גם היא בבית הכנסת.

בית הכנסת הגדול

בית הכנסת הגדול תוכנן בין השנים 1899 ל-1900 על ידי הארכיטקט קרל קורן. העיצוב כלל עיטורים מרשימים עם אלמנטים נאו-רומנסים, נאו-גוטים ומורי. חזית בית הכנסת הייתה בסגנון ייצוגי, שהזכיר בתי כנסת אחרים שעיצב קורן.

בניין בית הכנסת היה המבנה הראשון בעיירה שהיה עם מערכת תאורה חשמלית, כאשר זאת הותקנה בשנת 1925 [2].

בית הכנסת נהרס בלילה שבין ה- 29 ל-30 בנובמבר 1939 על ידי החיילים הנאציים. בשנת 1941, ההריסות פונו מהמקום ובשטח נבנה בונקר.

לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה, בית הכנסת לא נבנה מחדש. המקום שבו עמד המבנה נשאר ריק במשך שנים רבות, עדות לאירועי המלחמה.

בשנת 2004, חפירות ארכיאולוגיות בוצעו באתר של בית הכנסת הגדול [3]. כארבע מאות פריטים נמצאו במהלך העבודות האלה. חפצים אלה כללו את הציוד של בית הכנסת – המנורות, נר התמיד, חלקים מהרהיטים, הרצפה, חלקי שיש מארון הקודש, כלי נטילת ידיים, חלקים מספרי תפילה ומספר לוחות הנצלחה. [4]. רוב הפריטים מתוארכים למחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. כלל התגליות הללו הועברו למרכז היהודי באושווינצ’ים, שם הם קוטלגו ושוחזרו. חלק מהפריטים נמצאים כיום בתצוגת הקבע של המרכז היהודי באושווינצ’ים [5].

ראה גם: אוצר אושוויץ

כשמונים שנים לאחר הריסתו של בית הכנסת, תושבי אושווינצ’ים החליטו להקים את פארק הזיכרון לבית הכנסת הגדול במקום שבו הוא עמד. הפרויקט הובל על ידי המרכז היהודי באושווינצ’ים ובוצע תודות לפרויקט גיוס המונים של תשובי העיר, יזמים, מוסדות ציבוריים וצאצאיהם של תושבי אושווינצ’ים היהודים. הפארק נפתח ב-28 בנובמבר, 2019 [6].

ראה גם: פארק הזיכרון לבית הכנסת הגדול באושווינצ’ים

ההיסטוריה של הקהיל היהודית הדתית

תחילת ההתיישבות היהודית החלה רשמית במחצית הראשונה של המאה השש-עשרה. במילים אחרות, עם תחילת מלחמת העולם השנייה הקהילה כבר נמצאה באושווינצ’ים מעל לארבע מאות שנים. יתכן שתושבים יהודים גרו בעיר אפילו קודם לכן, בגלל מיקומם של נתיבי מסחר שעברו בסמוך לאושווינצ’ים, אך אין לכך עדות כתובה.

בתחילה, מרכז החיים היהודי היה ממוקם בחלק הצפוני של העיירה, אך עם הזמן הקהילה עברה לחלקה הדרומי. אזור הטירה של אושווינצ’ים והרחוב היהודי (כיום רחוב ברק יולסביץ’) הפכו למרכז ה חיים היהודים. על פי מחקרו של ארתור שינדלר, היהודים חיו גם בחלקים אחרים של העיר. בתחילת המאה העשרים ידעה הקהילה פריחה ושגשוג בכל חלקי העיירה. היו בה מפעלים מצליחים כמו מפעלים לייצור נייר, מפעל למוצרים כימיים ועוד.

מרבית המתפללים בבית הכנסת הגדול היו נציגיהם של האינטליגנציה היהודית הפרוגרסיבית, כמו רופאים, עורכי-דין, יזמים ושאר נציגים רשמיים בעיירה. בית הכנסת יכל להכיל כאלפיים אנשים, ועל כן נודע כבית הכנסת הגדול. בית הכנסת המרשים היה חלק בלתי נפרד מקו הרקיע של העיירה, וסימל את חשיבותה של הקהילה היהודית. הרבנים המרכזיים שהובילו את התפילו בבית הכנסת בין 1873-1939 היו: לזר מונץ, שלמה הלברשטם, אברהם שנור, ישעיה פנקס בומבך ובנו אליאש בומבך.

לפני מלחמת העולם השנייה, יותר ממחצית מתושביה של אושווינצ’ים היו יהודים, עם כעשרים בתי כנסת ברחבי העיירה.

הארכיטקטורה של בית הכנסת הגדול

מראהו הפנימי של בית הכנסת טרם בנייתו מחדש בשנת 1900 לא ידוע, מכיוון שלא שרדו תצלומים או תוכניות אדריכליות.

העיצוב החדש של בית הכנסת תוכנן על ידי קרן קורן בין 1899 ל-1900. העיצוב ידוע לנו מתמונות ששרדו מתחילת המאה העשרים. קורן היה ארכיטקט פולני ידוע מהעיר בילסקו, שתכנן את בתי הכנסת בביאלה וודוביצה.

מבנה בית הכנסת החדש הוקם מלבנים. בפנים היה פרוזדור שממנו ניתן היה להיכנס לאולם התפילה הראשי. הוא היה מוקף משלושה צדדים בגלריות לנשים, שאליהן הובילו כניסות נפרדות וגרמי מדרגות. בפנים היו 2000 מושבים. בתחילת המאה ה-20 נוספו עוד חלקים מצפון ומדרום שמילאו את החלל הריק במדרון שעליו הוקם בית הכנסת [7] .

לבית הכנסת הייתה חזית ייצוגית, מעוטרת עם אלמנטים בסגנון ניאו-רומנסקי, ניאו-גותי, מורי וסגנון ארקייד. ההשראה לעיטור של בית הכנסת באושווינצ’ים הייתה מעיצובו של בית הכנסת טמפל ברחוב מיודובה בקרקוב [8] . השראות אחרות לארכיטקטורה שלו ניתן לראות באדריכלות הגרמנית. למשל, בית הכנסת של אלברכט רוזנגרטן בהמבורג.[9]

אוצר אושווינצ’ים

אוצר אושווינצ’ים מתייחס לתגלית ארכיאולוגית של כמעט 400 פריטים מבית הכנסת הגדול באושווינצ’ים, שהתגלו בשנת 2004 על ידי צוות ארכיאולוגים שהובלו על ידי ד”ר מלגוז’טה גרופה מאוניברסיטה קופרניקוס בטורון.

ראשיתה של התגלית

מה-28 במאי עד ה-29 ביוני,2004 התבצעו חפירות ארכיאולוגיות שאתר שבו עמד בית הכנסת הגדול. החפירות הובלו על ידי ד”ר מלגוז’טה גרופה מאוניברסיטה קופרניקוס בטורון.

החפירות אורגנו עקב דיווחים מאושרים לפיהם, עם הידיעות על פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוסתרו בבית הכנסת פריטים היסטוריים.[3] הדיווחים הללו בוססו על סיפורו של ישעיהו יארוד, תושב אושווינצ’ים לשעבר, ששרד את השואה, שתיאר את תולדות הסתרת החפצים. כמו גם את סיפורו של ליאון שנקר, שעמד בראש הקהילה היהודית המקומית בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. בשנת 1998, כשהיה בן 90, פגש יארוד במקרה את יריב נורנברג, צעיר ישראלי שזה עתה סיים את שירותו הצבאי ועמד לבקר במחנות ההשמדה בפולין. ואז נזכר יארוד ברגע שבו ראה אנשים קוברים את מה שלדעתו היו שתי קופסאות מתכת.[4] הוא גם צייר מפה כדי לעזור לחוקרים למצוא חפצים נסתרים. החפצים הוסתרו כנראה ביוזמתו של רב בית הכנסת הגדול דאז, אליהו בומבך, בימי המלחמה הראשונים, מטר מתחת לרצפה בפינת בית הכנסת, מתחת למדרגות המובילות לגלריות נשים.

יוזמי העבודה היו נורנברג והקולנוען יהלי גת מישראל, והספונסרים היו הכנס לתביעות חומריות יהודיות נגד גרמניה ותורמים פרטיים. העבודות החלו זמן קצר לאחר שהקהילה היהודית של בילסקו-ביאלה קיבלה את החזרת החלקה על פי חוק השבת רכוש יהודי משנת 1997 מהמשרד העירוני באושווינצ’ים. מטרת המחקר והחפירות הייתה גם בדיקה יסודית של השטח והגעה ליסודות בית הכנסת הראשון מעץ [5] .

Archaeological works

בשלושת השבועות הראשונים מצאו הארכיאולוגים רק פריטי קרמיקה קטנים, מטבעות מתחילת המאה ה-19 ושלט לכבוד רב מתחילת המאה ה-20. רק באמצע יוני נמצא האוצר בפינה של בית הכנסת. לפי דיווחו של ישעיהו יארוד, ספרי התורה הוסתרו יחד עם החפצים העתיקים. עם זאת, לא ניתן היה למצוא אותם. לפי דיווחים אחרים, הם נקברו בבית הקברות היהודי באושווייצ’ים.

ארכיאולוגים חפרו בתחילה בשני אתרים בהתבסס על דיווחו של ישעיהו יארוד. משלא נמצא דבר במקומות אלו, החלו חפירות כלליות בתוך יסודות בית הכנסת. החפצים נמצאו באתר האחרון שהוגדר על ידי הארכיאולוגים, ימים ספורים בלבד לפני תום החפירה בת ארבעת השבועות.

במהלך החפירות נעשה הסרט התיעודי “אוצר באושוויץ” בבימויו של יהלי גת. בסרט זה היו מעורבים גם תושבים יהודים לשעבר של אושווינצ’ים, אדם דרוקס ולולק לרר זכרם לברכה, שגרו בישראל.

פריטים

במהלך החפירות התגלו למעלה מ-400 פריטים שהיו חלק מהפריטים השונים של בית הכנסת לפני המלחמה. נמצאו אריחים דקורטיביים לרצפת בית הכנסת, אלמנטי שיש דקורטיביים של ארון הקודש, כלים לנטילת ידיים, חלקים חרוכים של סידורי תפילה ולוחות הנצחה.

בשלב האחרון של החפירות נמצאו עיקר הממצאים. ביניהם היו, בין היתר, נר תמיד מנחושת, פמוטי חנוכה רבים ונברשות מהמחצית השנייה של המאה ה-19.[6] כמו כן נמצאו שברי רהיטים, ספסלים, ספרים שרופים ואלמנטים עם כתובות בעברית. במהלך החפירות נמצאו שרידי הבונקרים הנאצים שנחפרו בתוך בית הכנסת.

התגלית הועברה למרכז היהודי של באושווינצ’ים, שם קוטלגו ושוחזרו החפצים. חלק מהפריטים מבית הכנסת הגדול מוצגים בתערוכת הקבע במוזיאון היהודי, המהווה חלק מהמרכז היהודי באושווינצ’ים.[7] בתערוכה מוצגים, בין היתר, נר התמיד, אלמנטים של הפמוטים, עיטורי שיש ונברשת תלויה שנשתמרה בשלמותה.

כיכר יאן סקארבק באושווינצ’ים

כיכר יאן סקארבק באושווינצ’ים (בפולנית Plac ks. Jana Skarbka) – כיכר בעיר העתיקה של אושווינצ’ים, פולין הממוקמת ברחוב קושצ’ילנה. רחוב ברק יוסלביץ’ (לשעבר הרחוב היהודי) מחובר גם הוא לכיכר.

מתווה הכיכר והבניינים

הכיכר צמודה לרחוב קושצ’ילנה בצידה האחד והיא מוקפת מבנים עירוניים, הכוללים את בית הכנסת, בית קורנרייך ודאטנר הצמוד לבית הכנסת, בית קלוגר ומבנים שנבנו לאחר מלחמת העולם השנייה משני צידי הכיכר. באמצע הכיכר ישנה באר היסטורית מוגנת ומשוחזרת, שנחשפה במהלך עבודות שיפוץ עירוני ב-2009.

בית הכנסת באושווינצ’ים

בשנים 1928-1930 נבנה מבנה בית הכנסת “חברה לומדי משניות”. זהו בית הכנסת היחיד ששרד באושווינצ’ים. בית הכנסת פעל עד כניסת הצבא הגרמני לאושווינצ’ים בשנת 1939. במהלך מלחמת העולם השנייה הרסו הגרמנים את פנים בית הכנסת והשתמשו בו כמחסן תחמושת. לאחר כניסת הכוחות הסובייטים לאושווינצ’ים, הוחזר בית הכנסת לתפקידו המקורי ושימש את הקהילה היהודית הקטנה. עד 1955 כמעט כל היהודים עזבו את העיירה. בשנת 1977, מבנה בית הכנסת הולאם על ידי אוצר המדינה הפולני. ב-1998 הוא הוחזר לקהילה היהודית בבילסקו-ביאלה ולאחר מכן, ביוני 1998, הועבר לקרן המרכז היהודי באושווינצ’ים. בשנים 2000-1999 שופץ בית הכנסת והמבנה חזר למראהו הקודם.[1]

בית קורנרייך ודטנר

בית קורנרייך ודטנר צמוד לבניין בית הכנסת. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בבניין זה ארבע משפחות, בהן המשפחות היהודיות קורנרייך ודטנר.[2] משנת 2000, מבנה זה, יחד עם בית הכנסת הסמוך ובית משפחת קלוגר, מהווה את המבנים של המרכז והמוזיאון היהודי של אושווינצ’ים. תערוכת הקבע של המוזיאון היהודי מוצגת בבניין קורנרייך.[3]

בית קלוגר

המבנה שנמצא בחלקו האחורי של בית הכנסת באושווינצ’ים נבנה כנראה בתחילת המאה ה-20. בשנת 1928 הפך לנחלתם של בער טייכמן ובתו, פרידה קלוגר לבית טייכמן. שמחה ופרידה קלוגר, כמו גם ששת ילדיהם, מתו במהלך השואה. רק שמשון, משה וברוניה שרדו. שמשון קלוגר, כיחיד מבין שלושה אחים, חזר לאושווינצ’ים בשנות ה-60 ועבר לבית משפחתו. שמשון היה התושב היהודי האחרון של אושווייצ’ים.[4] נכון לעכשיו, בית משפחת קלוגר הוא משכנו של בית הקפה של המוזיאון, קפה ברגסון, והחללים החינוכיים של המרכז היהודי באושווינצ’ים.

הבאר של העיר

במרכז הכיכר, מצויה באר היסטוריה של העיר ששומרה. הבאר התגלתה במהלך עבודות שיפוץ בשנת 2009.

מיצגים

ישנם מספר מיצגי קבע בכיכר הקשורים לתערוכת הקבע של המוזיאון היהודי באושווינצ’ים. צורתו המשולשת מתייחסת לזרועותיו הקרועות של מגן דוד, המציינת את כיווני ההגירה של תושבי אושווינצ’ים היהודים. פנים התצוגה מכיל רישומים, תצלומים וטקסטים הקשורים לנרטיב של תערוכת הקבע.[5] עמדת התצוגה נראית מהצד של רחוב קושצ’ילנה וכיכר השוק, והקודקוד מציג את הכניסה למוזיאון היהודי.

פטרון

הפטרון הנוכחי של הכיכר הוא האב יאן סקארבק, כומר קתולי יליד 1885, כומר קהילה, כרוניקן ואזרח כבוד של אושווינצ’ים (הוא קיבל את התואר הזה מרשויות העיר ב-1934). האב סקארבק נודע בטיפוח יחסים בין-דתיים טובים באושווינצ’ים ובשמירה על יחסי ידידות עם רבה האחרון של אושווינצ’ים, הרב אליהו בומבך.

בית העלמין היהודי, אושווינצ’ים

בית העלמין היהודי באושווינצ’ים (בגרמנית: אשוויץ’), פולין נהרס על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ושוחזר באופן חלקי על ידי שורדי השואה שחזרו לעיירה. בזמן השלטון הקומוניסטי בפולין, הוזנח בית העלמין לחלוטין והוא שוחזר במלואו רק בשנות התשעים של המאה העשרים.

הוקם	1784
מיקום	אושווינצ’ים
מדינה	פולין

היסטוריה

באושווינצ’ים היה בית עלמין קדום יותר, אך מיקומו נותר לא ידוע. בית העלמין הקדום הוקם בסביבות 1588. מסמכים שנשתמרו מראים שבשנה זאת חלקת אדמה ניתנה לקהילה היהודית המקומית, כדי שיוכלו לבנות בית עלמין ובית כנסת. בית העלמין המקורי נסגר בסוף המאה ה-18, בשל תקנות התקופה שחייבו את העברת בתי העלמין אל מחוץ למרכזי הערים. בשנת 1784, סומן מקום מחוץ לגבולותיה של אושווינצ’ים כדי להקים בו את בית העלמין החדש, אשר קיים עד היום.

בית העלמין הוקם ב-1784 בצומת הרחובות Dąbrowskiego ו Wysokie Brzegi. במקור השתרע בית העלמין על שטח של חמישה דונמים. הקהילה היהודית שילמה שלושים זלוטי לשנה על המקום, והעסיקה אנשי מקצוע מטעמה כדי שיטפלו במקום. המצבה הקדומה ביותר שנמצאה בבית העלמין היא של אברהם אבא, בנו של אשר זעליג, שנפטר ב-21 באוקטובר, 1757. המצבה הוצבה במקור בבית העלמין הישן, ולאחר מכן הועברה למקומו הנוכחי. על המצבה ישנם כיתובים בעברית. המצבה שוחזרה ומוצגת כיום במוזיאון היהודי שנמצא במרכז היהודי באושווינצ’ים.

ביולי 1941 נסגר בית העלמין על ידי כוחות הכיבוש הגרמניים. לאחר סגירת המקום, בית העלמין נבזז עבור חומרי בנייה. המצבות נלקחו כחומרי בנייה, וחלקן נזרקו לנהר הסולה, או במקומות שונים בעיר. לאחר המלחמה, תושבים מצאו מצבות רבות במקומות שונים בעיר. כמו כן, שטחו הכללי של בית העלמין הוקטן בצורה משמעותית על ידי הגרמנים.

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, מספר יהודים חזרו לאושווינצ’ים וניסו לשחזר את בית העלמין. מכתב שנכתב בשנת 1946 מהקהילה היהודית באושווינצ’ים לקהילה היהודית בקרקוב מראה ש:

“שטח בית העלמין לא מגודר, ומחציתו נחפר לחלוטין. בנייתה של חומה מסביב לבית העלמין הוא עניין דחוף, מכיוון ששטחו של בית העלמין משמש ככביש מעבר. מספר רב של אנדרטאות פוזרו על פני חלקים שונים של העיר ולכן יש צורך לאסוף אותן ולסדרן בבית הקברות.”

בשנת 1947, היה גיוס כלל-ארצי שהובל על ידי הוועד האזרחי [1], במטרה לבנות חומה חדשה ולהגן על הקברים ששרדו. בית העלמין היה במצב רעוע מאוד והיה בו מכתש ענק שנוצר מהפצצות אוויריות מתקופת המלחמה. הגיוס הצליח וחומה חדשה הוקמה לבית העלמין.

בתחילת שנות השישים של המאה העשרים, עזבו כלל היהודים את העיר, ובית העלמין נותר נטוש. בשנת 1992, עבר בית העלמין לרשותה של עיריית אושווינצ’ים. בשנת 1998 הועברה הבעלות על בית העלמין לקהילה היהודית בבילסקו-ביאלה. בית העלמין נותר במצב מוזנח, תוך סיכון ללקיחת האדמות על ידי הרשויות המקומיות.

בין 1987-1988, אשר שרף מניו-יורק שבארצות-הברית, שילם סכום נכבד מאוד לשיפוץ בית העלמין. שיפוץ זה כלל בנייתה של חומה חדשה ושער כניסה חדש. מצבות רבות הוצבו מחדש, והוקמו שתי אנדרטאות משברי המצבות. במקביל, משפחת סאכר הקימה מחדש את האוהל המשפחתי בביל העלמין. סיפורו של אשר שרף מסופר בסרט  Saved by Deportation משנת 2006.

בית העלמין כיום

בדצמבר 2003, שש-עשרה מצבות בבית העלמין הופלו על ידי תוקפים אלמונים. כמה ימים קודם לכן צוירו שני צלבי קרס גדולים על קיר בית הקברות. אלה הוסרו על ידי המשטרה העירונית.

מאז 2014, מתנדבי קרן המצווה, שירות פיוס פעולה לשלום (ARSP) ומתנדבים מקומיים תיקנו מספר קטעים מהקיר החיצוני, הציבו מצבות ב-25 עמדות בטון והתקינו שביל חצץ המוביל לאוהל בחלקו האחורי של בית העלמין. כמו כן, משנת 2014 בית הקברות נרשם כמקום מוגן.

על פי המכון הלאומי למורשת תרבותית ומרשם האנדרטאות, בית הקברות הוא אחד מבתי הקברות השמורים והמשוחזרים ביותר במחוז ‘פולין הקטנה’; למצבות המשומרות יש ערך אמנותי רב, ונוף הצמחייה הגבוה מעניק אופי מיוחד למקום.

אנשים ידועים הקבורים במקום

• שמשון קלוגר
• יעקב הברפלד
• ויקטור עובדיה לייבלר
• הנוך הננברג
• יוסף טאייברג

צורת המצבות

מצבות קלסיות שנעשו מאבן חול מהוות את רוב המצבות הנמצאות כיום בבית העלמין היהודי באושווינצ’ים. בגלל חומר זה, מצבן של המצבות מדרדר לאורך הזמן. צורות נוספות הקיימות בבית הקברות הן אובליסקים ומצבות אנכיות קטנות.

מצבות

למצבות בבית הקברות יש צורה אופיינית של מלבן עומד הסגור בקשת חצי עגולה, או לפעמים סגור בגמלון. בדרך כלל, המצבות כוללות אלמנטים דקורטיביים וסמליים. במקרה של חלק מהמצבות, הטקסט נפרד על ידי כרכוב. בחזית המצבה ישנן, על פי רוב, תיאור בעברית. ישנן בבית העלמין גם מצבות של זוגות נשואים, אשר נקברו האחד ליד השנייה. קברים אלה מחוברים על ידי קשתות.

המצבה העתיקה ביותר שנמצאה בבית העלמין היא של אברהם אבא, שנפטר ב-21 באוקטובר, 1757. המצבה שוחזרה והיא כעת מוצגת בתצוגת הקבע של המרכז היהודי באושווינצ’ים.

אובליסקים

האובליסק הוא מוט מונוליטי בעל ארבע צדדים, המתחדד כלפי מעלה וקטום בחלק העליון. הכתובות נמצאות הן על הכן, והן בחלק העליון של האובליסק (יחד עם אלמנטים סימבוליים אחרים). אנדרטאות מסוג זה מומנו על ידי תושבי עיר אמידים יותר (כולל משפחת הברפלד).

עמודי זיכרון

צורת עמודי הזיכרון עשויה מלוחות אנכיים הסגורים בשני חצאי עמודים ומעליהם גמלון, לרוב בצורת קשת או משולש. לרוב, יש כיתוב בין חצאי העמודים וייצוגים סמליים בחלק העליון.

מיקום וביקור

בית העלמין נשמר כשהשער הוא נעול. ניתן לקבל את המפתח לביקור במרכז היהודי באושווינצ’ים.

לאון שנקר

לאון שנקר – צייר פולני, איש עסקים ופעיל חברתי. נולד בשנת 1903 ונפטר בשנת 1965. שנקר נודע בשל פעילותו לארגון משרד ההגירה באושווינצ’ים (שם ששונה לאושוויץ’ על ידי הכובשים הנאצים), במטרה לעזור ליהודים לעזוב את פולין הכבושה, ובכך להציל את חייהם.

ביוגרפיה

משפחת שנקר התיישבה באושווינצ’ים סביב סוף המאה ה-19. דורות המשפחה תרמו רבות לפיתוחה התרבותי והכלכלי של אושווינצ’ים. המשפחה הייתה ידועה בקשריה הקרובים עם התושבים המקומיים, יהודים ונוצרים כאחד, כמו גם בשירותם במועצת העיר. אביו של לאון, יוסף שנקר, היה תעשיין ידוע שייסד בשנת 1905 את מפעל חומרי ההדברה A.E. Schönker – שלאחר מכן שונה שמו למפעל לדשנים מלאכותיים אגרוכימיה בע”מ. הוא היה חבר מועצת העיר, חבר הקהילה היהודית הדתית וחבר בנק החסכונות באושווינצ’ים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, משפחה שנקר עברה לווינה, שם לאון בן החמש-עשרה למד באקדמיה לאומנויות. הוא המשיך את לימודיו לאחר המלחמה בפריס ואמסטרדם. בשנת 1922, הוא חזר לפולין והתיישב תחילה בקרקוב, שם הוא היה מעורב בחוגים האומנותיים של העיר. לאון היה בין מקימי אגודת הציירים והפסלים היהודיים, ולבסוף אף נבחר לנשיאה. עבודתו מוצגת גם בקרקוב המודרנית, כאשר הפוליכרומים שלו מעטרים את פנים בית הכנסת פופר ברובע היהודי בקרקוב. במקביל ליצירתו האומנותית, לאון פרסם מספר מאמרים בעיתונים רבים של התקופה. בתקופה של בין שתי מלחמות העולם, הוא כבר היה צייר מוכר, ותושב של קרקוב ואושווינצ’ים. חלק מעבודותיו מוצגות כיום באקדמיה לאומנות בבצלאל ובהרמיטאז’.

משרד ההגירה

בשנת 1939, לאון הפך להיות נשיאה של מועצת הזקנים היהודים באושווינצ’ים (אושוויץ’ בגרמנית), והיה אחראי על גורלם של יהודי העיירה. במהלך החודשים הראשונים של המלחמה, הוא היה גם האחראי על משרד ההגירה וניהל משא ומתן עם השלטונות הגרמניים בברלין. [3]. הניסיונות ליישב מחדש את יהודי פולין לא הצליחו, והגרמנים לקחו אדם אחר שינהל את ענייניה של הקהילה היהודית באושווינצ’ים. גם ניסיונותיו של שנקר לסייע ליהודי מחוז שלזיה וסביבתה נידונו לכישלון, ומרביתם של היהודים נרצחו בזמן השואה. סיפורו של משרד ההגירה כלול בספרו של הנריק שנקר נגיעתו של מלאך.

לאחר 1940

בתחילת 1940, המשפחה הייתה חייבת לברוח מהעיירה. הם עברו דרך קרקוב, ויליצ’קה והגטאות בטרנוב ובוכניה. הודות למסמכים מזויפים הם מצאו עצמם בחלק המיוחד במחנה ברגן-בלזן, שהיה מיועד לאזרחים מפלשתינה. המשפחה לבסוף שוחררה ממחנה זה. לאחר השחרור, משפחת שנקר חזרה לביתם באושווינצ’ים. לאון פתח מחדש את מפעל אגרוכימיה, והיה לנשיאה של הקהילה היהודית. הוא היה מעורב בעזרה לשורדי השואה ולבנייתם מחדש של החיים היהודיים בעיירה. עם זאת, בשנת 1949 הקומוניסטים הלאימו את המפעל וכלאו אותו במסגרת מלחמתם באנשי עסקים פרטיים. בשנת 1955 המשפחה קיבלה אישור לעזוב את המדינה.

הם עברו לווינה ולאחר מכן לישראל. לאון שנקר נפטר בשנת 1965 ברמת יוסף בגיל 62.

יעקב הברפלד

יעקב הברפלד – אחד ממפעלי האלכוהול הוותיקים ביותר בפולין, שנפתח בשנת 1804 באושווינצ’ים. המפעל יצר וודקה וליקרים. החברה הוקמה מחדש בשנת יוני 2019.

סוג	מזקקה
הקמה	1804
מייסד	יעקב הברפלד
מיקום	אושווינצ’ים, פולין
אתר אינטרנט	jakobhaberfeld.pl

היסטוריה

משפחת הברפלד התיישבה באושווינצ’ים במחצית השנייה של המאה ה-18. יעקב, בנו של שמעון ויאכטה, הקים בשנת 1804 מפעל לוודקה וליקרים. לאחר מותו, העסק הועבר לבנו, שגם נשא את השם ‘יעקב’ (1839-1904). בשנת 1906, אמיל הברפלד היה למנהלו החדש של העסק. משפחת הברפלד הייתה משפחה יהודית פרוגרסיבית, שהייתה מעורבת רבות במרקם החברתי של אושווינצ’ים – הם שירתו במועצת העיר, וניהלו מוסדות צדקה.

בסוף המאה ה-19, ותחילת המאה ה-20, המפעל ייצר בירות למבשלות שונות באיזור. בסביבות שנת 1906 עד לתחילת מלחמת העולם השנייה, המפעל עבד בשיתוף על מבשלת ז’יווייץ (Żywiec) המפורסמת. בתחילת המאה ה-20, המפעל התרחב וכלל בניינים חדשים, ואף חללים שונים בטירה של אושווינצ’ים, שנקנתה על ידי בני המשפחה.

באוגוסט 1939, אלפונסו הברפלד ואישתו פליציה השתתפו ביריד העולמי של ניו-יורק. הם הציגו ביריד הזה את המוצרים שלהם בדוכן הפולני. עם חזרתם, פרצה מלחמת העולם השנייה, וספינתם הוסטה לסקוטלנד. דבר זה, מנע מהם לחזור לפולין שנכבשה על ידי גרמניה. במהלך המלחמה, הם חזרו לארצות הברית. בשנת 1952, יחד עם שורדי שואה נוספים, הם ייסדו בלוס-אנג’לה את “מועדון 1939”. שניהם נפטרו בלוס-אנג’לס. אלפונסו בשנת 1970, ופליציה בשנת 2010.

עם סיום המלחמה בשנת 1945, הבית והמפעל הולאמו על ידי המדינה. בין השנים 1945-1947 נקרא המקום “מפעל יעקב הברפלד תחת ניהול המדינה”, ולאחר מכן נקרא “ מפעל למשקאות לא-אלכוהולים ומפעל בקבוקי בירה באושווינצ’ים”. לאחר שנת 1989, המפעל הכריז על פשיטת רגל ותוכנו נבזז. בשנת 1992 התגלה מרתף שהכיל כמה אלפי בקבוקים שהיו מוכנים לשימוש.

ב-25 בספטמבר, 1995 מתחם המפעל, וכך גם בית משפחת הברפלד נרשם כמקום לשימור במחוז בילסקו. עם זאת, בשנת 2003 הוחלט להרוס את המתחם בשל מצבו הרעוע.

ייצור

המשקאות נוצרו על בסיס של מיצים טבעיים, שיוצרו ואוכסנו במרתפיה של מסעדת “מונופול”, שהייתה ממוקמת בבית המשפחה הסמוך למפעל. המשקאות עצמם נמזגו לתוך בקבוקי המפעל שהיו עשויים מזכוכית. לכל מוצרי המפעל היו תוויות מקוריות של יעקב הברפלד שנוצרו בערים בילסקו ואופבה. המפעל יצר כמה עשרות סוגים של וודקה, וכמה מאות סוגים של ליקרים. המוצרים שבהם התמחה המפעל היו ה”מגיסטר”, “באשטובקה” ו “ז’גודה”.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, המפעל יצר וודקה לצבא האוסטרי, שהיה חלק מציודו של כל חייל. שמו של המשקה היה “ Kaiserschutze” שמשמעותו הייתה “היורה הקיסרי”. למפעל היו גם מחסנים בערים נוספות כמו קנטי וקרקוב. בנוסף, המפעל העסיק אנשי מכירות רבים. לדוגמה, פרנצ’יסק קהאל שהיה ממונה על אזור שלזיה.

לפי שאלון התעשייה שהגישו הבעלים ב-1934, המפעל נקרא “מפעל וודקה וליקרים ומכבש מיצי פירות”. השכר הממוצע של פועל היה 750 זלוטי, ועובד משרד - 2000 זלוטי.

במקביל למכירה בפולין, המפעל גם ייצא את מוצריו לאיטליה, אוסטריה, גרמניה והונגריה. הברפלד הציג את מוצריו בתערוכות בינלאומיים שונות, שבהן הוא זכה בתעודות ומדליות.

בזמן הכיבוש הגרמני, המפעל נלקח על ידי הגרמנים, שהשתמשו במקום גם כמפעל לייצור אלכוהול, אך בהיקף קטן יותר. בשל כך, המפעל ובית המשפחה לא נהרסו בזמן הכיבוש הנאצי.

מוזיאון וודקה

ב-30 ביוני 2019, בשטח מפעל הוודקה והליקרים לשעבר של יעקב הברפלד, נפתח מוזיאון הוודקה, המנציח את הישגיה של משפחה זו מאושווייצ’ים, ואת תרומתה לפיתוח תעשיית האלכוהול הן באזור והן במדינה.  המוזיאון מציג את ההיסטוריה של משפחת הברפלד, שהייתה ידועה בעולם בשל המותג שלה, אך הם היו ידועים גם כדמויות מופת בעיירה עצמה. מעטים יודעים שאלפונסו הברפלד היה בעל המניות היחיד מאושווינצ’ים במפעל המכוניות הפולני הראשון “אושווינצ’ים-פראגה”, שייצר מכוניות שהיו בשימוש של סלבריטאים שונים של התקופה.

המותג של יעקב הברפלד חזר לייצר גם שישה סוגים כשרים של וודקות וליקרים, אשר נעשים בשיתוף עם עמותת משפחת ניסנבאום מהעיר בילאסקו-ביאלה.

בתערוכה המוצגת במוזיאון אפשר לראות גם את סיפורה של אחת משתי המשפחות היהודיות המשפיעות ביותר באושווינצ’ים. חייה של משפחת הברפלד נקטעו עם תחילתה של מלחמת העולם השנייה, ורציחתה של בתם של משפחת הברפלד, פרנצ’סקה הנרייקה הברפלד שהייתה בת 5 עם שליחתה למחנה ההשמדה בבלזץ’.

הנריק שנקר

הנריק שנקר (1931, קרקוב – 16 בינואר, 2019, תל אביב) – מהנדס, סופר, שורד שואה ישראלי-פולני

נולד	1931 קרקוב
נפטר	2019 תל אביב
מקצוע	סופר, מהנדס
יצירה	נגיעתו של מלאך

ביוגרפיה

שנקר נולד בקרקוב וגדל במשפחה יהודית. היה בנו של הצייר הידוע, לאון שנקר, ושל מינה מונץ. בשנת 1937 עברה המשפחה לאושווינצ’ים, שם הוא הלך לבית הספר. אביו ירש את המפעל הכימי, “אגרוכימיה”, בעיירה שייצר חומרי הדברה.

עם תחילת מלחמת העולם השניה, המשפחה המשיכה לגור באושווינצ’ים. לאון שנקר היה ראש מועצת הזקנים של הקהילה היהודית שהוקמה על ידי הגרמנים. אביו של הנריק היה בין האנשים שהפעילו את משרד ההגירה שהוקם בסתיו 1939 ופעל באושווינצ’ים.

בשנת 1941, הצליחה המשפחה לעזוב את אושווינצ’ים זמן קצר לפני פתיחתו של מחנה הריכוז באושוויץ’, ובכך הצליחו גם לשרוד את המלחמה. תודות למסמכים מזויפים, המשפחה הועברה למחנה מיוחד בברגן-בלזן שהיה מיועד לאזרחים זרים. הם הוגדרו כאזרחים של פלשתינה וחיכו שם למיקום מחדש. הם לבסוף שוחררו עם שאר אסירי המחנה.

לאחר השחרור, משפחת שנקר חזרה לאושווינצ’ים. לאון פתח מחדש את מפעל “אגרוכימיה”, ונבחר גם להיות נשיא הקהילה היהודית הדתית. בתפקידו זה, הוא עזר לניצולים לבנות מחדש את הקהילה היהודית וכך גם סייע לשקם את העיירה. הנריק סיים את לימודיו באוניברסיטה הטכנולוגית בקרקוב, וקיבל תעודת מהנדס מכונות. בשנת 1949, הקומוניסטים הלאימו את מפעל “אגרוכימיה” מהמשפחה, ובמסגרת מלחמתם נגד עסקים פרטיים הם כלאו את לאון. בשנת 1955 קיבלה המשפחה רשות לעזוב את פולין, וכך הם עשו. באותו השנה, המשפחה עזבה לווינה, ומשם בשנת 1961 עברו לישראל. הנריק עבר בתעשייה האווירית בישראל עד לפרישתו. החל משנת 1979 הוא החל ליצור ציורים שונים העוסקים בנושא השואה.

נגיעתו של מלאך

ספר זיכרונות

הנריק שנקר כתב את ספר הזיכרונות שלו מתקופת המלחמה, נגיעתו של מלאך, שעליו הוא קיבל בשנת 2006 את פרס “פוליטיקה” להיסטוריה. הספר הוא מונולוג לירי של אדם, החוזר למקומות שבהם מצא מקלט כנער יהודי, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה. הוא גם מזכיר את סיפור מאמציו של אביו להקים את לשכת ההגירה ולעזור ליהודים למצוא מקלט בחו”ל. הספר נכתב בפולנית.

סרט

סרט דוקומנטרי באותו השם הופק בהתבסס על הספר. הסרט בוים על ידי מארק טומאש פאבלוסקי בטכניקת “ארכיקולאז’” (קולאז’ ארכיוני).הסרט צולם באושווינצ’ים, קרקוב, וייליצ’קה, בוכניה וטרנוב. הן שחקנים מקצועיים והן תושבי אושווינצ’ים שיחקו בסרט.