משתמש:Lilachgur/איגוד הג'ודו

שגיאות פרמטריות בתבנית:טיוטה פרטית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

איגוד הג`ודו בישראל הינו עמותה רשומה ברשם העמותות.

בראש העמותה עומדת הנהלה נבחרת המונה 11 חברים, שנבחרו בבחירות ע"י האגודות החברות באיגוד. החברים פועלים בהתנדבות מלאה.

איגוד הג`ודו אחראי לקידום הג`ודו בישראל והוא הגוף היציג של ענף הג`ודו הן בפני מוסדות המדינה כגון מנהל הספורט, הועד האולימפי ומועצת ההימורים והן בפני המוסדות הבינלאומיים כגון איגוד הג`ודו העולמי והאירופאי.

במסגרת פעילותו מפעיל האיגוד את הנבחרות הלאומיות, מקיים את אליפויות ישראל לגילאים השונים, ומקיים קורסים והשתלמויות למדריכים, מאמנים, שופטים ופעילים בשיתופי פעולה עם מוסדות ספורט בארץ.

ועד העמותה

ועד העמותה נבחר בבחירות שהתקיימו ב- 10.1.12 עפ"י תקנון האיגוד. לתפקיד יו"ר האיגוד נבחר משה פונטי עם 292 קולות בעד, 20 קולות נגד ו- 28 קולות נמנעים. להנהלה נבחרו 10 המועמדים שקיבלו את מירב הקולות.

אפרת מיכל שפירא אריאל אדלר רועי בן דוד מאיר יפרח רועי רחמני ערן אלון סיוון רוזנשטיין מורן בחאש שי כרמל אבי

מנכ"ל העמותה

מנכ"ל העמותה הוא שגיא גור

היסטוריה של הג'ודו בישראל במסגרת גלי העלייה הגדולים של שנות החמישים, עלו לארץ שורה של צעירים שעסקו בארצות מוצאם בג`ודו ממש. אלה הקימו מועדונים להדרכת ג`ודו ולעיסוק בו בערים השונות. מרביתם באו מארצות הנתונות להשפעה צרפתית חזקה, והיו אמונים על הגרסה שפותחה ע"י קואישי בצרפת. על אלה נמנים רוז`ה מטודי בתל-אביב, מוריס סמדג`ה בבאר-שבע, אמיל (חיים) ועקנין בחיפה ושרלי אויזרט באשדוד. מהולנד הגיע לרמת-חן יהודה וז-דיאז, בוגר מכללה לחנ"ג. בחיפה ובירושלים פעל נתן סימון, עולה מקונגו הבלגית (היום: זאירועבד בירושלים בשיתוף פעולה עם יפני מסגל האו"ם, קואדה (דאן 5) וזאב רבינא, שלמד ג`ודו כשלמד ארכיטקטורה בשוייץ. מעט מאוחר יותר הגיעו דניס הנובר ושלמה פייגה מדרום אפריקה למושב מולדת, ואדמונד בוזגלו לעפולה וחיפה. לפעילות בתל-אביב הצטרף בשלב זה גדי סקורניק. חבורה זו של ג`ודוקא, שהפכו מאמנים בארץ בהעדר סמכות אחרת ובנו את הדור הראשון של ג`ודוקא ישראלים. בשלב הראשון כל מועדון עבד בזכות עצמו ולא היו קשרי ידידות בין המועדונים.

במכביה הששית, ב- 1961 הוצג הג`ודו לראשונה, עדיין לא כענף תחרותי מן המניין. ולאחר הכנסת הג`ודו למשחקים האולימפיים ב- 1964, היה טבעי להכניסו גם ל"אולימפיאדה היהודית", כפי שמארגני המכביות רצו לראות את המשחקים הללו. במכביה שעמדה להתקיים ב- 1965 רצו להשתתף כמה מהספורטאים היהודים שייצגו את מדינותיהם בטוקיו - ברגמן מארה"ב (ארד במשקל בינוני), איאן סילבר מבריטניה, נציג במשקל כבד מברזיל ובאותו משקל - ברני לפקופקר מארה"ב, ודיברו אפילו על אהרן בוגוליובוב מברה"מ (ארד במשקל קל). לשם כך היה צורך להקים איגוד לאומי לג`ודו בישראל.

על רקע זה הוקמה ב- 1965 "התאחדות הישראלית לג`ודו". במרכזה עמד מועדון הג`ודו התל-אביבי של רוז`ה מטודי, אך נעשה ניסיון כן לתת לאחרים מעמד שווה בארגון החדש. כמחוות-כבוד לעבר, נבחר משה פלדנקרייז. ההתאחדות החדשה נבדלה מארגוני הספורט השונים הקיימים בארץ בכך, שלמרכזי הספורט (מכבי, הפועל, ביתר ואליצור) ששלטו כמעט בלעדית בענפי הספורט השונים לא היה כמעט כל ייצוג בה. היות וההתאחדות הוקמה לצורך ייצוג ישראל במכביה, היה הצעד הראשון כמעט- עריכת תחרות לקביעת הייצוג במכביה, תחרות-מבחן זו, שנערכה בחצר בית "מכבי" בתל-אביב, הייתה למעשה אליפות ישראל הראשונה (אם-כי עדיין לא נקראה כך רשמית). היא נערכה בשלושת קבוצות המשקל המקובלות אז, ומפאת מיעוט המשתתפים - בשיטת ליגה.

ההתאחדות החדשה הצליחה להתקבל לאיגוד האירופי לג`ודו. מבחינה גיאוגרפית שייכת ישראל ליבשת אסיה. אולם, שיוך ישראל לאיגוד הג`ודו האסיאני היה גוזר על הג`ודו הישראלי בידוד מוחלט. בעת ההיא לא ניתן היה להעלות על הדעת קשרי ספורט עם מדינות ערב, בתורכיה, אירן, הודו, בורמה לא היה ג`ודו. משמעות הדבר הייתה, שהשכן הספורטיבי הקרוב ביותר היה- קוריאה... ליו"ר ההתאחדות הישראלית לג`ודו דאז, עמוס גרינשפן, היו קשרים בינלאומיים טובים, והוא הצליח לשכנע את צ`רלי פלמר, יו"ר התאחדות הג`ודו הבינלאומית, למצוא דרך לצרף את ישראל לאיגוד האירופי, ואת אנדרה ארטל, יו"ר האיגוד האירופי, לעזור לו בכך. יש לזכור שבעת ההיא לא היה עוד ענף ספורט בישראל שהצליח להסתפח לאירופה (על-אף שרבים מאוד שאפו לכך!).

יש לציין את התמיכה של פלמר וארטל באיגוד הישראלי, תמיכה שנמשכה לאורך שנים (ואשר נמשכה באיגוד האירופי גם כשארטל הוחלף ע"י קוצ`רא האוסטרי).

ההתאחדות הישראלית לג`ודו התקיימה במשך שבע שנים. במהלך תקופה זו נחתמה רשימת המאמנים העולים (עד גלי העלייה ממדינות חבר העמים בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים), עם התבססותם של ורנר ליאופולד, שעלה מאורוגואי (שם הקים אביו, בזמנו, את הג`ודו של אורוגואי) ושל לב כץ, סנונית ראשונה של עולים מברה"מ.

מה שאיפיין תקופה זו היה, מחד, הגעתם של ראשוני החניכים הישראלים לעמדות ביצוע והשפעה. כאן מופיעים עמוס גרינשפן (בארגון ובהשפעה ספורט-פוליטית), יעקב אזולאי (ארגון), יורם הדר (תחילה מתחרה מצטיין, בהמשך מאמן מוכשר ושופט מחונן), יוסף לב (מאמן ומארגן, ומתמחה בספורט נכים ומוגבלים). בתקופה זו התחיל מיסוד הפרטים הדרושים לפעילות תקינה של איגוד ג`ודו:

נבנה תקנון דרגות, ובפברואר 1976 התקיים המבחן הראשון לדרגות דאן בארץ והוסמכו ראשוני היודאנשא (נושאי דרגת דאן) הישראלים.

אליפויות ישראל התקיימו בסדירות מ- 1969 לגברים, ומ- 1976 גם לנשים.

בעזרת ביה"ס למאמנים במכון וינגייט, נערך קורס ראשון למדריכי ג`ודו (1968), ואחר כך את קורס המאמנים הראשון (שנה"ל תש"ל, 70\1969).

נבנה מערך שופטים והכשרת שופטים, והחוקה תורגמה לעברית.

האיגוד בנה מערכת יחסים ידידותיים עם איגודים באירופה, בעיקר - של בריטניה, גרמניה, הולנד ושוייץ, מהם למדנו רבות, הן בשטח הטכני והן בשטח הארגוני. יחסים אלה גם אפשרו לטובי המתחרים שלנו לצבור ניסיון תחרותי ברמה בינלאומית

צעד חשוב התרחש בשנת 1972: התמזגות ההתאחדות הישראלית לג`ודו בהתאחדות לספורט בישראל. מעתה הפך האיגוד הישראלי ל"ועדת הג`ודו ומקצועות ההתגוננות" בהתאחדות לספורט בישראל (הס"י). המשמעות המיידית הייתה גידול עצום במשאבים הכספיים של הענף. התקציב הראשון של הג`ודו בהס"י היה קרוב ל- 200000 ל"י, התקציב האחרון של ההתאחדות העצמאית עמד על כ- 20000 ל"י. בכך נפתחה הדרך לפעילות ספורטיבית רצינית גם בזירה הבינלאומית.

ב- 1974 יזם עמוס גרינשפן את הבאת אליפות אירופה לצעירים (שקוימה אז במתכונת של אליפות לצעירים עד גיל 19, ואליפות "תקוות צעירות", עד גיל 17). האיגוד האירופי אכן העניק את הזכות לקיום האליפות לישראל, והאליפות קוימה בתל-אביב. מדינות הגוש הקומוניסטי התנגדו לכך, ואף החליטו להחרים את האליפות. האיגוד האירופי לא היה מוכן להיכנע לשיקולים פוליטיים מסוג זה, אך האיגוד הצרפתי הצטרף למחרימים, ולא רק בהיעדרות סבילה, אלא תוך הסתת איגודים אחרים להצטרפות לחרם. האליפות קוימה בתל-אביב, אך ההשתתפות הייתה דלה, עד כי בקטגוריות משקל מסוימות זכו במדליות גם מתחרים שלא ניצחו באף קרב.

עם ההתמסדות בהתאחדות לספורט, גברה והלכה השפעת ארגוני הספורט הפוליטיים-הארציים, "מרכזי הספורט" - מכבי, הפועל, אליצור ואס"א (מקומו של ביתר נפקד משום-מה בענף הג`ודו) בענף הג`ודו. הוקם אמנם מעין "מרכז" של האגודות העצמאיות (למעשה: בתי-הספר הפרטיים לג`ודו), אך השפעתו הייתה משנית, כי חלק ניכר מהמועדונים הפרטיים (שהיו, כאמור, בתי-ספר פרטיים, מועדונים ממש, בנוסח הבודוקואי או הרנשודן הבריטיים, לא נוצרו בארץ) הסתפחו אל תחת כנפי מכבי או הפועל. כמובן שנוצרו גם סקציות ג`ודו באגודות הפועל או מכבי קיימות, ואפילו "אגודות חד-ענפיות", כלומר אגודות של אחד המרכזים שעסקו רק בג`ודו.

ענף הג`ודו לא היה חביב על האנשים המרכזיים בהתאחדות לספורט, ולא פעם הצרו את צעדיו. הדבר התבטא, הן בחלוקת המשאבים הרשמית, כשענפים מסוימים זוכים להעדפה בוטה, לאו דווקא בשל גודל כמותי או הישגים איכותיים, אלא בשל "קשרים" והעדפות רגשיות או אחרות של העומדים בראש ההתאחדות, והן בצורה בלתי-רשמית, כשהנהלת ההתאחדות עושה למניעת מימוש התקציב הרשמי, שעה שהיא מתירה לענפים אחרים חריגות, לעתים בוטות ביותר.

ההתאחדות לספורט בנתה תקנון אחיד לכל הענפים, מבלי להתחשב כלל במיוחדויות של כל ענף.

במחצית השניה של שנות השבעים התחילו להגיע הישגים בינלאומיים ראשונים: מדליות באליפויות הפתוחות של בריטניה (יונה מלניק: פעמיים ארד), בלגיה (יונה: מקום ראשון) וסקנדינביה (יונה: פעמיים ראשון, אדי קואז וזרח חדד: מקום ראשון), וגם מדליית ארד באליפות ארה"ב הפתוחה לנשים (אילנה שלום ב- 1977). אופייני ליחסה של ההתאחדות לספורט לג`ודו באותם ימים הייתה העובדה, שמרבית ההישגים הללו היו בתחרויות, אליהן נאלצו הספורטאים להגיע ללא מאמן .

בשנת 1992, באולימפיאדת ברצלונה , התרחש האירוע שהביא את הג`ודו למקום אחר בנוף הספורטיבי הישראל: יעל ארד ואורן סמדג`ה זכו במדליות אולימפיות ראשונות כחול- לבן,. פריצת הדרך שעשו יעל ואורן בהיותם הספורטאים הראשונים שזוכים במדליות אולימפיות פתחה את הדלת הן לכלל ספורטאי ישראל שמאז ניצבו על הפודיום בכל משחקים אולימפיים שהתקיימו, וכמובן לענף הג`ודו , שזכה להתמודד על מדליה אולימפית מאז בכל משחקים אולימפיים ( יעל ארד באטלנטה, אריק זאבי בסידני, אריק זאבי באתונה וגל יקותיאל בביג`ין)

באמצע העשור הזה חל אירוע חשוב שני: הקמת ארגון הג`ודוקאן (במסגרת מרכז הספורט החדש, "עוצמה"). ארגון הג`ודוקאן קם כתוצאה מסכסוכים בין כמה מאמנים העובדים באגודות השייכות למרכז "הפועל" לבין המרכז שלהם. אין זה מרצוני או מתפקידי לנסות ולקבוע מי צדק ובמה. מה שחשוב הוא, שבמאמץ להקים ארגון חזק, שיוכל להתחרות בהצלחה בגורמים הקיימים על השליטה באיגוד הג`ודו, שעמד "לצאת לעצמאות" מההתאחדות לספורט, בשנת 1996 הקימו מארגני הג`ודוקאן מערכת עניפה ומנוהלת היטב של תחרויות לילדים, נוער ונערים. מערכת זו הגדילה את המוטיבציה בקרב ספורטאי הג`ודו בשלב ההתפתחות הזה (של גילאי הילדים המאוחרים והנעורים) ושיפרה בצורה ניכרת את איכות וכמות הג`ודו התחרותי. בכך הונח יסוד מבטיח לשיפור נוסף בג`ודו הייצוגי של ישראל בעתיד.

בשנות ה- 2000 הגיע סוף סוף המדליה האולימפית השלישית של הג`ודו , כשאריק זאבי , נישא על גבי קהל של אלפי ישראלים בדרכו למדליית הארד באתונה ב- 2004. החל משנת 2007, בעקבות ביקורת עומק שבוצעה באיגוד ע"י משרד רו"ח רוחמה סלמן, היה מצוי איגוד הג'ודו בתכנית הבראה תחת מנהל מלווה. בתחילה שימש עו"ד יהודה טלמון כמנהל מלווה, ובהמשך, לאחר שנתגלעו חילוקי דעות בינו לבין הנהלת האיגוד בראשות אדי קואז, מונה כמנהל מלווה עו"ד נמרוד טפר. בתאריך 7.12.10 ניתן צו פירוק זמני לאיגוד הג'ודו ועו"ד נמרוד טפר מונה למפרק הזמני. במהלך 2011 שימש כמפרק זמני עו"ד נמרוד טפר, שלצד יעל ארד ששימשה מתאמת מקצועית ומיכאל פינדר, ששימש כמנכ"ל האיגוד, פעלו לקימום האיגוד ולהשבתו לידי פעיליו. ב- 10.1.12 התקיימו בחירות באיגוד הג'ודו, שבמהלכן נבחר משה פונטי ליו"ר האיגוד ומונתה הנהלה חדשה.