משתמש:Princess ariel1/טיוטה
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
רולף גינתר (בגרמנית: Rolf Günther, ינואר 1913- אוגוסט 1945) שימש כסגנו של אדולף אייכמן וכממונה האחראי על תיאום הרכבות בגטאות. היה פושע מלחמה נאצי שהגיע לדרגת שטורמבאנפיהרר. הוא נתפס על ידי האמריקאים ונשלח למחנה השבויים אבנזה. באוגוסט 1945, בהיותו בשבי, התאבד באמצעות נטילת רעל.[1]
ביוגרפיה
עריכהגינתר נולד בינואר 1913 לאמיל ולידיה בעיר ארפורט שבתורינגיה, מרכז גרמניה. אחיו, האנס גינתר (Hans Günther) נולד ב-22 באוגוסט 1910. גינתר הצטרף לשורות המפלגה הנאצית ב 1929. הוא ואחיו הצטרפו כעוזרי בלש לגסטפו בעיר ארפורט ב-1935. רולף גינתר, במספר ס"ס 130 290.[1]
גינתר שירת תחת פיקודו של אדולף אייכמן, פושע מלחמה נאצי בכיר, מראשי האחראים לביצועה בפועל של תכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. תפקידו של גינתר כלל בין היתר חתימה על מסמכים וכתיבת מברקים בשמו של אייכמן.[1]
לפי ספרו של רוברט מקס וסילי קמפנר, 'המקצוע: השמדה', ב-8 ביוני 1942 ביקר גינתר אצל קורט גרשטיין באורח בלתי צפוי. פרטי השיחה בין השניים ותוצאותיה ידועים לנו היטב מתוך הצהרתו של גרשטיין, שניתנה על ידו ב-4 במאי 1945 בפני פקידים-חוקרים, שאישרו לא מכבר את הפרוטוקול ולפיו אמר גרשטיין: "גינתר הזמין אותי. בשל צורך כלל-ממלכתי סודי ביותר, להשיג ללא דיחוי מאה קילוגרם חומצת-ציאן, ולנסוע עמו עם מטען זה ליעד בלתי ידוע.. נסענו איפוא במכונית ללובלין, מקום שם המתין לנו ס"ס גרופנפירר אודילו גלובוצניק (Odilo Lotario Globocnik).. גלובוצניק אמר: העניין הזה הוא אחד הסודיים ביותר הקימיים כרגע; אפשר לומר שהוא הסודי ביותר. מי שמדבר עליו יירה בו במקום.. לאחר זאת הסביר- זה היה ב-17 באוגוסט 1942 - שלפי שעה יש לנו שלושה מוסדות בפעולה והם: 1. בלזץ', בסמוך לכביש ומסילת ברזל לובלין-למברג, בנקודת המפגש עם קו הגבול עם רוסיה, תפוקה יומית מקסימלית 15000 איש. 2. טרבלינקה, 120 ק'"מ צפונית-מזרחית מורשה, תפוקה מקסימלית 25000 איש ביום. 3. סוביבור, אף היא בתחומה של פולין, אינני יודע בדיוק איפה, 20000 איש ליום. 4. אז עוד בשלב של ההכנה מיידנק ליד לובלין. בלז'ץ, טרבלינקה ומיידנק ביקרתי אישית וסקרתי שם, בהדרכת מנהלם של מוסדות אלה, קפיטן המטרה ווריט, את מתקניהם לכל לכל פרט ופרט… לאחר מכן מתאר גרשטיין, כיצד הראו לו את מתקני ההגזה השונים, שפעולתם הייתה מבוססת על גזי-הפלטה של מנועי-דיזל, ואשר היה צריך היה להתאימם לחומצת הציאן. בבלזץ' נאלץ כהיה, באוגוסט 1942, לשמש עד ראיה לתהליך המתתו של משלוח, כך אמר: "כך הם עולים במדרגות הקטנות, ואז הם רואים הכל. אמהות שתינוקות צמודים לשדיהן, ילדים רכים, מבוגרים, גברים ונשים. כולם ערומים- הם מהססים, אך נכנסים לתאי המוות, כשאלה מאחוריהם דוחפים אותם קדימה או שהם מומרצים על ידי מגלבי העור של אנשי הס"ס. רובם מבלי להוציא הגה. יהודיה, כבת ארבעים, בעלת עיניים יוקדות משביעה את הדם השפוך כאן על ראש הרוצחים. היא זוכה לארבע-חמש הצלפות שוט בפניה מידי קפיטן ווריט בכבודו ועצמו, ולאחר זאת נעלמת אף היא בתא, רובם מתפללים, אני מתפלל יחד עמם, אני מצטנף בפינה וזועק בקול רם לאלוהי ולאלוהים…" עדותו של גרשטיין (הודפסה בתדפיס מיוחד בתוך הרבעון לתולדות הזמן. מינכן, גרמניה אפריל 1953) מוצאת את השלמתה בחשבון שהוגש לגרשטיין על משלוח גז (PS-1553) בעדותו של שופט הס"ס לשעבר קונראד מורגן בפני בית הדין הצבאי-הבין-לאומי ב-7 וב-8 באוגוסט 1946.[2]
ב-14 באוגוסט 1942 הבריק גינתר מכתב לאושוויץ, בה הודיע כי רכבת ובה 1200 יהודים קרואטים בדרכה אליכם. בטעות העמיסו עליה גם כמה יהודים איטלקים והונגרים, אבקש להפרידם מהשאר. גינתר דרש מפרנץ אברומייט בקרואטיה שלא יישנו מקרים כאלה בעתיד.[3]
עד אביב 1942 היו הגירושים של היהודים מגרמניה בעיצומם והם הועברו לגטאות במדינות אחרות אשר היו כבושות תחת השלטון הנאצי. בעקבות ההצלחה של הגירושים מגרמניה החלו הגירושים לגטאות גם ממדינות אחרות שהיו תחת שלטונם של הנאציים. בשל כך עלתה התחלואה בשימוש רכבות להעברת יהודים וגינתר נאלץ לעזוב את התפקיד עקב עומס הנקבע משינוי זה ועקב שאר ענייני המחלקה.
אחדים מהקצינים פיקחו על עבודת הקהילה היהודית בברלין. הבולטים שבהם היו גינתר ווהרן. ב-20 באוקטובר 1942 הם עשו סלקציה בין עובדי מוסדות הקהילה במטרה לשלוח כמה מהם למותם במזרח. הקצינים ראו במו עיניהם את הקורבנות ברגע שנחרץ גורלם, זו לא הייתה עבודה פקידותית. מהיהודים שלא נבחרו למות היו ששרדו עד אחרי המלחמה, והעידו על היום ההוא. יום לפני המבצע הודיעו לראשי המחלקות בקהילה שעליהם לדאוג לכך שכל עובדיהם יגיעו לעבודה. גינתר הגיע בלווית עוד כמה קצינים, וציווה על ראשי המחלקות להצביע על העובדים שיגורשו, ראש מחלקת הדיור, הגברת מוזר, התייסרה ובחרה, מנהלת אגף הנוער, הגברת דורה זילברמן, סירבה, בכתה והתמוטטה. גינתר בחר במקומה. בבניין המרכזי ברחוב אורניינבורג המתינו העובדים במתח עצום משעות הבוקר עד לצהריים. גינתר ופמלייתו הגיעו בסערה בשעה 13:00. העובדים עמדו בשורות באולם הגדול. וגינתר הוציא אחדים מהם הצידה. אחר כך הוא קרא רשימת שמות נבחרים וציווה עליהם להתייצב לגירוש כעבור ימים אחדים, והתרה בהם שאם לא יתייצבו, יהיו אחראים למות בני הערובה תחתיהם. יתר העובדים נצטוו לחזור לעבודה. בשעה שווהרן וגינתר שעטו בפרוזדורי הבניין, העיר אחד מהם שהגיע הזמן כבר לטהר את קן העכברושים הזה. היהודי וולפסקי זכר שגינתר היה גבוה והלם דימוי של קצין אס אס, ואילו ווהרן נראה כמו פקיד שמן מרוב ישיבה ליד שולחן הכתיבה. באקדמיה נבחרו 533 יהודים. הם רוכזו בתחנה ברחוב המבורגר, 18 מהם ברחו, לפחות 200 יהודים גורשו ב-26 באוקטובר 1942 והשאר מאוחר יותר. הרכבות יצאו לריגה, ולא ידוע על אף ניצול אחד.[4]
בסוף פברואר 1943 חתם גינתר על מכתבו של הונשה למשרד החוץ, עדיין בעניין יהודים זרים ביוון, הם לא נדרשו לחזור לארצותיהם. הוראת מפקדי משטרת הביטחון היא לשלוח אותם לברגן בלזן לבדיקה, ומי שמתאים ישלח משם לארצו.[5]
בסוף ספטמבר 1943, הגיע גינתר לקופנהגן בדנמרק ביחד עם אנשי גסטפו אחרים. בהגעתו הוא הוצג בפני ראש המחלקה כמומחה לענייני יהודים על ידי הגסטפו המקומי. שם קיבל תגבור כוח מהפקידים בגסטפו בשביל עזרה בגירוש היהודים מדנמרק.[6]
ב-1 לאוקטובר 1943 ערך גינתר תכניות לגירוש היהודים מדנמרק ולשלחם לגרמניה. ב-2 באוקטובר באישון ליל שבת, ביצעו פועלי הגסטפו של גינתר פשיטה על פני דנמרק בכדי לכלוא את היהודים. אך, לפי הנתונים היו אמורים להיתפס כ-8000 יהודים מרחבי דנמרק ואילו נשלחו לגרמניה רק 202 יהודים, ברובם קשישים, וביניהם גם יהודיה בת 102. הסיבה לכך היא פרדיננד דוקוויץ, מומחה לענייני ספנות ששמע על תוכניותיהם של הגרמנים לגירוש היהודים באזורם, וארגן פגישה חשאית ב-27 בספטמבר כמה ימים לפני הגירוש ובו דן עם חברי הפולקטינג הדני ודרש להזהיר את היהודים מפני העומד להתרחש, ובעקבות כך ימים ספורים לפני האקציה המתוכננת עלו כ-7500 יהודים על ספינות בהפלגות ליליות לנמלי שוודיה.[7]
1943 במרץ גינתר שלח מכתב תלונה למשרד החוץ הגרמני בו הוא דורש לדאוג לביטול העברתם של 150 יהודים רומניים בדרכם לארץ ישראל דרך בולגריה.[8]
בסוף אפריל 1943 שלח גינתר מכתב לממונה על משטרת הביטחון בנירנברג בו הוא ביקש לוודא שמוציאים את היהודים מתעשיות הביטחון.[9]
ב-20 באפריל התקבלה החלטה על ידי ממשלת הונגריה להעביר את היהודים למקום אחר לאחר שרוכזו למחנות צרים ואייכמן הודיע שהוא יקבל את היהודים לרשותו. גינתר התבקש להודיע למפקח על מחנות הריכוז על שליחתם של יהודי הונגריה לאושוויץ בכדי להיערך להגעתם. באוקטובר 1944 הממשלה השוודית הציעה לקלוט 64 יהודים כלואים שחיו בנישואי תערובת אבל גינתר דחה את ההצעה כי לטענתו השוודים אינם מוסמכים כלל להתעניין בעניינים דיפלומטיים וביהודי נורווגיה.[10]
במברק שנשלח על ידי השגרירות הבריטית אל משרד החוץ הבריטי צוין דרכי ההשמדה ההמונית שהתבצעו ושעתידים להתבצע ביהודי הונגריה (סוף יוני 1944). בעקבות המנהיגים היהודים שפעלו כדי להזעיק את העולם. המברק נקלט ופוענח על ידי משרד החוץ הגרמני, ובעקבות חשיבותו נשלח לגינתר בתור הנציג האחראי בברלין בתקופה שאייכמן נסע לבודפשט, רומניה.[11]
סוגיית העיקורים
עריכהאייכמן כינס ישיבה בין-מינסטריונית לדיון בשאלת היהודים, כיוון שנודע לו מתוך מכתב מאת ס"ס אוברפירר ויקטור בראק אל היינריך הימלר מן ה-23 ביוני 1942 (NO-205) על שיטת עיקור חדשה באמצעות קרני רנטגן; לא זו בלבד שהייתה 'זולה באופן יחסי' אלא אף אפשרה את עיקורם של אלפים תוך פרק זמן קצר ביותר. הדיון הבין מיניסטריוני השני בדבר התוכנית העיקורים נערך ב-27 באוקטובר 1942 במשרדו של אייכמן בברידרפריינס האוס. בפרוטוקול הישיבה צוינו המשתתפים; אייכמן, ועוזרו גינתר, ס"ס שטורמבאנפירר זור, והאופט-שטורמפיהרר אוטו הונשה: וכן שלושה פקידים נוספים של המשרד הראשי לביטחון הרייך, ונציגי מיניסטריונים אחרים. פרוטוקול הישיבה מגלה כיצד לחץ המשרד הראשי לביטחון הרייך לקבלת החלטה חיובית בדבר עיקורם של צאצאי הכלאיים בגרמניה. נציגיו ניסו לפזר את חששותיהם של המיניסטריון לענייני פנים ומיניסטריון המשפטים, אשר טענו כי מבצע העיקור יצריך מספר רב של מיטות פנויות בבתי החולים. וכי כל התכונה הזאת עלולה לגרום לאנדרלמוסיה יתרה, בהוכיחם להם כי עקב שיטות העיקור החדשות ללא ניתוח. שהומצאו זה עתה לא יהיה כלל צורך בטיפולים מסובכים, וכי יש בהן אפילו כדי לאפשר את הסוואת הפעולה. על 'השגים מדעיים' חדשים אלו היו בידי אייכמן ואנשי מטהו ידיעות מדויקות ביותר; שכן נמסרו להם ברציפות דוחות על השימוש באסירים יהודיים לשם ניסויי עיקור. יכולנו להוכיח זאת בעזרת מסמכים על הנוהל המשרדי ביחס לניסויי העיקור שנערכו, למשל באושוויץ ובראוונסבריק.[12]
בירושלים הכחיש אייכמן שהייתה לו אחריות כלשהי לעיקורים, במקרה זה, טען, הטיל מן הסתם הימלר על ממלא מקומו, גינתר, תפקיד מיוחד (פרוטוקול מישיבות מס' 79 102). לעומת זאת מעידה טיפול בענייני העיקור במסגרת מחלקתו של אייכמן על אחריותו של מנהל המחלקה. לפי חוקרים משלטונות התביעה הישראליים הגישו ביחס למבצעי העיקור והסירוסים שורה של מסמכים ועדויות. שיש בהם כדי לשמש הוכחה ברורה להשתתפותה של המחלקה IV B 4 (מסמכי משט. ישראל מס. 878, 557, 555, 409-405).[13]
אייכמן ורולף גינתר היו מלאי תרעומת על שהוחל בהולנד, ללא ידיעתו של המשרד הראשי לביטחון הרייך, בעיקרם של יהודים שחיו בנישואי תערובת וקנו אצל הנס אלבין ראוטר במחיר העיקור את שיחרורם מן הגירוש (אחדים גם ע"י "רכישתם" של אישורי-עיקור) בגלל מעשה אסור זה של מן זכויות יתר נקרא ראוטר לברלין מקום שם נודע הדבר באמצעות שידורי לונדון ב-9 ביולי 1943 לבירור עם גינתר, שעל תכונו רשם בתרשומת משרדית :נתתי לס"ס שטומפ' גינתר להבין שהעיקור בארצות השפלה בוצע אך ורק כדי למנוע הולדה נוספת של צאצאי כלאיים.. העיקור מבוסס שם באורח בלעדי על עקרון ההתנדבות (אם לא להיות למעוקר תתעקש, אז נצטרך אותך לגרש..) אולם דעתו של גינתר לא הייתה נוחה כלל וכלל מטיפול עין זה בבני הזוג היהודיים של נישואי תערובת, שכן דגלה מחלקת היהודים בעיקרון זה: ''מבחינת השקפת העולם שעל פיה בלבד יש לפתור את בעיית היהודים באירופה אין לחייב את העיקור, כי את היהודי שהוא האשם היחידי במלחמה זו, יש להרחיק מאירופה- מעוקר או לא מעוקר".[14]
העיקור מתקדם ממש יפה, היהודים עומדים ממש בתור. (מן הסתם הכריע הימלר בשאלת עיקור במקום גירוש של בני זוג יהודיים בנישואי תערובת נגד אייכמן וגינתר, ובעד דעתו של ראוטר) גם אני בדעה, שיהודי מעוקר יאמין לעת עתה שגרמניה תנצח המלחמה). בעקבות קנייתם של יהודי הולנד במחיר עיקורם למען חייהם, בעקבות זה הוזמן גינתר לבירור יחד עם ראוטר לברלין. בבירור זה גינתר דגל בהשקפת עולם שעל פיה יש לפתור את בעיית היהודים באירופה עם עיקור או בלי. כי את היהודים האשמים לפי טענתו במלחמה יש להרחיק מאירופה.[15]
מותו
עריכהלאחר מותו של אחיו בידי פרטיזנים בחודש מאי 1945, גינתר התאבד בעזרת רעל בחודש אוגוסט 1945 כאשר הוחזק על ידי האמריקאים בכלא אבנזה. רולף שימש כממלא מקומו הקבוע של אייכמן בינואר 1961 הוכרזו האחים גינתר ע"י הקטגור הראשי ה. וולף בפרנקפורט דמאיין, כעבריינים נמלטים, והוצאה פקודת מעצר נגדם; וכן הוכרז על פרס של 10,000 מארק לתפיסתו של כל אחד משני האחים.[16]
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים {{{מחבר}}}, Rolf Günther (SS-Mitglied), Wikipedia, 2023-05-13 - ^ וסילי קמפנר, מקצוע השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 162-163.
- ^ יעקב לזוביק, הביורוקרטים של היטלר, הוצאת מאגנס, 2001, עמ' 100
- ^ יעקב לזוביק, הביורוקרטים של היטלר, הוצאת מאגנס, 2001, עמ' 112-113
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 105
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 302-304
- ^ וסילי קמפנר, מקצוע השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 309
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 325
- ^ יעקב לזוביק, הביורוקרטים של היטלר, הוצאת מאגנס, 2001, עמ' 98
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 309-308
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע:השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 340-341,347
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 205
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 205-206
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 296
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 295-297
- ^ וסילי קמפנר, המקצוע: השמדה, הוצאת שוקן, 1963, עמ' 175