משתמש:Simha72/מתייהדים מכפרים ויסוקי ואילינקה

מתייהדים מכפרים ויסוקי ואילינקה (בפלך ווארוניז' שברוסיה)

מתייהדים (נכרים-מתייהדים) מרוסיה – הם נכרים (רוסים אֶתניים) שהתייהדו, אולם לא התגיירו כדין. הם ראו את עצמם כחלק של עם ישראל, ומקצת צאצאיהם היגרו לארץ ישראל החל מסוף המאה ה-19. בשנות ה-70 של המאה ה-20 כמעט כל תושביו של הכפר אילינקה – כפר שהיה מאוכלס ע"י נכרים-מתייהדים – היגרו למדינת ישראל. כיום נשארו מעט צאצאי הנכרים-המתייהדים ברוסיה (בעיקר בכפר וויסוקי, השכן של הכפר אילינקה) ובקאווקאז.

מהיסטוריה של נכרים-מתייהדים מהכפרים הנ"ל ב-1770 נודע על 400 רוסים נוצרים-פרבוסלביים בפלך סַארַאטוֹב, שהתרחקו מהנצרות והחליטו שהדת האמיתית היא רק אותה הדת שמבוססת על התנ"ך בלבד ("ברית הישנה") ולא על ה"ברית החדשה". קראו להם "סובוטניקים" ו"מתיהדים" ("סובוטניקים" - פירושו ברוסית "שומרי שבת"). חלק מהם נשלחו לסיביר, חלק - נלקחו לשירות צבאי, אלה שסירבו לחזור לדת הנוצרות, נשפטו.

ב-1768 נפתח תיק פלילי נגד תושב כפר טִישַנְקָה (בפלך ווֹרוֹנֶז') ו-30 מחבריו, שהתרחקו מהנצרות הפרבוסלבית וסירבו לחזור לחיק הכנסיה. אנשים אלו לא קידשו את האיקונין (=תמונות), וכפרו בטקסי הכנסיה. לא היו להם שום מנהגים יהודיים ספציפיים. ב-1769 בפלך ווֹרוֹנֶז' היו לא מעט אנשים כאלה, וכך עלתה כת המתייהדים על במת ההיסטוריה של רוסיה. ובכך יש לומר, שהתנועה של המתיהדים בפלך ווֹרוֹנֶז' קיימת כבר 240 שנה לכה"פ. ב-1827 מספר מסויים של משפחות המתייהדים מהכפר טִישַנְקָה נאסרו בבית הסוהר, ולאחר מכן גורשו לסיביר יחד עם שלילת כל זכויות האזרח. אולם אף אחרי תקופת הדיכוי נשארו באיזורים המרכזיים של רוסיה אי-אלו מתייהדים גלוים, וגם מתייהדים נסתרים. בכפר טִישַנְקָה, למשל, דיווח הכומר המקומי על קיומם של 90 מתייהדים גלויים, שעם המתייהדים הנסתרים עולה מספרם לכ-300 נפש.

ב-1806 השלטון העליון הכיר לראשונה בבעיה חמורה הטמונה בעצם קיומה של כת המתייהדים [עד אז, רק השלטון המקומי עסק בבעיה]. הפעם השלטונות הפעילו נגד המתייהדים אמצעי דיכוי חריפים במיוחד, וכתוצאה מכך, רובם חזרו לנצרות. אומנם הכת המשיכה להתפתח באיזור, כי אחד מחשובי הכת – רוֹגוֹב - נשאר ביחידה צבאית מקומית, והמשיך בהפצת אמונתו. אשר על כן, ב-1814 הכת שוב החלה להתפשט בכל האיזור. הכנסיה חקרה בישובים: קוֹזלוֹבְקָה, טִישַנְקָה, גְוַזְדָה, קלֶיפוֹבְקָה, מַאמוֹנִי וצִ'יגוֹלקָה (כל הישובים האלו – בפלך ווארוניז'), בכל הכפרים האלה נמצאו מתייהדים. כדי שהנוצרים יתייחסו כלפי המתייהדים בסלידה מקסימלית, השלטון הוציא צו המכתיב לקרוא למתייהדים "יהודונים" ("ז'ידי") בכל מקום. [בנוסח הצוו עצמו מוסברת סיבת הפקודה הנ"ל, והיא - משום שהכינוי "שומרי דת משה" לא נותן לעם הרוסי הבנה ברורה שמדובר באנשים שכל חפצם להדמות ליהודים]. ב-1820 כת המתייהדים נהיתה לתנועה המונית, שמנתה כ-20,000 איש. התנועה התפשטה בפלכים ווֹרוֹנֶז' וסַארַאטוֹב ובעוד איזורים ברוסיה.

רוב נכרים-מתייהדים מכפר אילינקה – הם צאצאים של נכרים-מתייהדים של הכפר טישאנקה המוזכר לעיל, ואילו, נכרים-מתייהדים של כפר ויסוקי - הם צאצאים של נכרים-מתייהדים של הכפר אוזיורקי, אף הוא בפלך ווארוניז'.

מקורות:

אסף בר-שלום, ייגאל יהודי. שבת של מי // שמחה פרידמן. כצרף הכסף. – מכון "עם לבדד", תשס"ח

אריה בקר, שמחה פרידמן, נפתלי שרייבר. עם לבדד ישכון (עמ' 335-422). – מכון "עם לבדד", תשע"ג-תשע"ד

צבי כשדאי. המתיהדים. הוצאת ישרון, חיפה – תרפ"ו

יואב רגב. "סובוטניקים" בגליל. הוצאת ספרים אחיאסף בע"מ, 2009