משתמש:That's.Kaarel/היציאה הנוצרית מן החומות

ראשית דרך והבתים הראשונים

ראשוני הבתים, אשר נבנו במכלול המיוחס כעיר המודרנית של ירושלים נבנו על ידי נוצרים מאמינים. על פי הגברת פין כפי הנכתב ביומנה, אשתו של ג'יימס פין (שהיה לקונסול הבריטי השני של ירושלים במאה ה-19), הבית הראשון שנבנה מדרך זו היה מעון הקיץ של בעלה בשכונת טלביה של ימנו. עם זאת, אינו זה היה לבית קבע, וכי בית אחר כחלק משכונת 'כרם אברהם' אשר כן היה לבית קבע מ- 1855, נבנה לאחריו. בכל מקרה, שני בתים אלו (בכרם אברהם וטלביה) בנוסף לבית הספר הפרוטסטנטי של סמואל גובאט בהר ציון, נחשבים לחלוצים בעיר. נוסף על כך, ישנן גם עדויות לבית קיץ נוסף, לא הרחק ממנזר המצלבה, אשר שיוכו היה לסמואל גובאט (המתוארך ל-1851). בית הספר של גובאט מתועד כזה שהכיל גם פנימייה ושכזה אשר פרש את כנפיו והכיל בתוכו יתומים ערבים (עדות אחת מוסרת כי בסביבות 40-50 נערים). באותה התקופה כבר היה קיים בית הקברות הפרוטסטנטי שעל הר ציון.

הבית בכרם אברהם, אשר שוכן עד היום ברחוב עובדיה 24, היה בבעלות משפחת פין ונבנה בשנת 1855. סביבו שכנו גפנים אשר תאמו את שמו 'כרם אברהם' (אשר מאוחר יותר העניקו לשכונה גם כן את שמה). נאמר (אם אכן נכון) כי תחת בית זה אף שכן קלומבריום מן התקופה הרומאית, וכמה בורות מים גדולים אשר היו לצדקה בידי הגברת פין ליהודים עניים מהסביבה. על בורות המים נכתב "אסוף את העם ואתן להם מים" ו"העניים והאביונים מבקשים מין מאין, לשונם בצמא נשתה אני ה' אלקי ישראל לא אעזבם". על משקופי החדרים כתוב: "יראת אלקים מועלת (מועילה) לכולם, בשנת 1852" ו-"תן לנו היום לחם חוקנו. בשנת 1855". על השער נכתב: "כרם אברהם אבינו בשנת התרי"ב 1852" - מאידך מוטיבים נוצריים משולבים כאן יחדיו ע מוטיבים עבריים, כנהוג למשפחת פין. כרם אברהם היה גם לפרויקט תעסוקה חשוב עבור היהודים באזור, כי בשנות מלחמת קרים קיבלו הם תרומות מועטות יותר והיו לבעלי צורך דחוף לפרנסה בחלקם. על כן היה גידול משמעותי בפרויקט זה, אשר נקרא "מטעים תעשיתיים" וכבר בחודשו הראשון העסיק כ-100 איש, ומעט לאחר מכן אף 130. המטעים הוקדשו בעיקר לגידול גפנים, ירק וזיתים.

הבנייה הנוצרית בירושלים; על פי שכונות

בקעה

השכונה בקעה ההיסטורית היא מהמובהקות של השכונות בעלות האופי הנוצרי בירושלים; הניצנים הראשונים לבנייה בשכונה החלו עם פתיחת קו הרכבת מיפו לירושלים ב-1892 - מאידך מתארה האורבני של השכונה כולה נובע מציר מרכזי זה העובר לצידה. שמה של השכונה והוא 'בקעה' נובע מערבית ומתאר מישור. השכונה קיבלה את אופייה הנוצרי-ההיסטורי, לא רק מתושביה הנוצרים המרובים אשר התגוררו בה (רבים מהם נוצרים ארמנים ויוונים אורתודוכסים ביחד עם נוצרים ממשפחות חיילי הצבא הבריטי), אלא גם מהשפעותיהן של הכנסיות השונות של ירושלים על ייחודה של שכונה זו. השכונה עצמה, כמו מספר שכונות נוצריות נוספות בירושלים של התקופה, היו גם ללבית לשמשפחות מוסלמיות באותו הזמן עקב בתי המוסלמים-האמידים אשר נבנו בה אף כן.

תחנת הרכבת ההיסטורית של ירושלים, היא אחד המבנים המרשימים ביותר בשכונה, נוסף על היותה מהחשובים ביותר באזור זה של העיר כולה. המבנה מתוארך מ-1892, כמו רבים ממבני הציבור העות'אמניים אשר נבנו ברוח האירופאית-הנוצרית של התקופה, ולא דווקא בסגנון ערבי מקומי. יש לציין כי המבנה עצמו עבר שינויים בתקופת המנדט, כגון הוספת הגמלון המשולש בראש חזיתו.

השכונה עצמה בנויה ברובה הגדול למגורים, כאשר ברשימת המבנים המרהיבים שבתוכה יוכלו להמנות הבתים הארמניים כפנינים-היסטוריות. בית קריקוריאן אשר נבנה ב-1926 בתקופת המנדט של האימפריה הבריטית בארץ ישראל והיה ביתו של הצלם המוערך יוהנס קריקוריאן. עם בית זה, נוסף היה גם בית ג'ורג'יאן, בית מרשים בן משפחה מן הכנסייה הארמנית אשר היה לביתו של ניגריוס גורג'יאן, נפח אשר גם זכה לתואר המוח'תאר של ירושלים אצל הארמנים.

בשאלת המתחמים הכנסייתים והדתיים בשכונה ,היוונים אורתודוכסים מחזיקים במתחם שכזה מתחילת המאה ה-20 במפגש רחוב עמינדב ורחוב ישי. בקעה היא גם מקום מושבו החשוב של מנזר סנט קלייר הקתולי, אשר מתוארך לשנים 1888-1912. המתחם עצמו נרחב, עם חצר פנימית מרשימת ממדים.

בשאלת המבנים הטיפוסיים של בקעה, אשר מאפיינים את המעמד הבינוני גבוה של ירושלים ניתן ללמוד רבות מוילת איסטבאן, מבנה משנות השלושים ברחוב שמעון 3 של ימנו, המכיל בחזיתו קרמיקה ארמנית. בית פרנציס, ברחוב יעל 7 במפגש סמטת ברק, גם מהווה דוגמה טהורה לבתים הטיפוסיים שבשכונה בלא חסר.

קטמון

פירוש השם קטמון נובע מן אחד מהפירושים הבאים מהשפה היוונית: "מתחת למנזר" (קאטו-מונאסטירי) ו/או "התבודדות מוחלטת" ("קאטה מונוס"). אופי השכונה קטמון (הישנה) נובע ברובו מתקופת הפריחה של ירושלים תחת האימפריה הבריטית בתקופת המנדט. יש גם שכונות רבות אשר נקראו על שם שכונה זו המוכרות כשכונות קטמון או גונן על פי הסידור א'-ט'. החלוקה המקורית עם זאת של השכונה בחלקה ההיסטורי עומד על "קטמון עילית" ו"קטמון תחתית" - הראשון הוא החלק בן מנזר סנט-סימון ולרחוב כובשי קטמון, בעוד שהחלק השני עומד על האזור בין רחוב כובשי קטמון לרחוב עמק רפאים. קטמון, כשכונה נוצרית-פלסטינית במהותה, עברה כמו שכונות רבות בירושלים ניסיון לתפישה מחודשת כבעלת רוח ציונית יותר עקב הענקת שמות חדשים לרחובות קיימים בשכונה, בעיקר על שם נושאים הקשורים באישים מן התנועה הציונית או על שם מלחמת העצמאות, וכן גם על שם נושאים דתיים יותר הלקוחים מהתנ"ך העברי.

ההיסטוריה של השכונה מהווה חלק מהותי בהליך היציאה הנוצרית מן החומות, כאשר בראשית כל עומדת השכונה לצד אחיותה (טלביה ובקעה) כאחת השכונות שהיו ברובן אדמות הפטריאכיה היוונית-אורתודוכסית. החצי הראשון של רוב בתי קטמון הישנה נבנו בין 1927-1937, בעוד שכחצי נוסף מן מספר הבתים הכולל נבנה בין 1938-1948. קטמון אף כונתה "גן הפרחים של ירושלים" על ידי ג'מיל טובה, שהיה לאחד מתושבי השכונה, אשר משפחתו עברה לאזור מתוך חומות העיר העתיקה. בתי הדירות בשכונה לקחו אופי מודרני יותר, בעיקר כחלק מהסגנון הבינלאומי, בעוד שהוילות בעיקר היו בנויות בסגנון אקלקטי.