משתמש:The Nomos/חסיון פסיכולוג-מטופל

חסיון פסיכולוג-מטופל הינו חיסיון מידע שהגיע לידי פסיכולוג מידי הלקוח שלו.

פסיכולוג הוא אדם שלמד פסיכולוגיה במוסד אקדמי מוכר, בדרך כלל בעל תואר שני לפחות, ושאושר לו לאחר לימודיו, על ידי משרד הבריאות הרשמי של מדינה אחת לפחות, לעסוק בפסיכולוגיה במדינה זו ואולי אף במדינות נוספות. פסיכולוג נותן אבחון, טיפול, וייעוץ פסיכולוגיים, וכן חוות-דעת מדיקו- לגאליות

חיסיון זה מוגדר בסעיף 50(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, באופן הבא:

"פסיכולוג-מומחה כמשמעותו בצו שהותקן לפי סעיף זה אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה."

מטרת חסיון זה, בדומה לחסיון רופא-מטופל (סעיף 49 לפקודת הראיות) היא לאפשר למטופל לשוחח בחופשיות עם הגורם המקצועי המטפל בו, מבלי חשש כי מידע זה יגיע לגורמים חיצוניים; "ההנחה היא שאם המטופל לא יוכל להתבטא בחופשיות בפני הרופא/ הפסיכולוג/ העובד הסוציאלי, השירות שיינתן לו לא יהיה אפקטיבי" דברים אלה הם הכלל, המעוגן בתכלית עבודתם של גורמים מקצועיים אלה. אכן, יתכנו – על פי הדין – מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה, כי "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה", ולכן יורה על הסרת החיסיון, כפי שמאפשר סעיף 50(א) כאמור. אולם לדידי, ברי כי על בית המשפט לעשות שימוש זהיר במיוחד באפשרות זו, כדי שלא לעקר את החיסיון מתוכן ולפגוע ברציונלים העומדים בבסיסו. כפי שציין השופט עמית:

"...ספק אם בעולם הטיפול קיימת מודעות לכך, שבית המשפט רשאי להחליט על הסרת החסיון לצורך הליכים משפטיים, אם בפלילי ואם באזרחי... נשווה נגד עינינו את המטופל, או המטופלת, המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין, וכיו"ב עניינים אינטימיים הרגישים ביותר שסיפר למטפל. כל אלה עשויים למצוא דרכם לתיק בית המשפט... הסרת החסיון כעניין שבשגרה במסגרת הליכי בית משפט, עשויה לפגוע קשות המהלך הרגיל של הטיפול, הן מתוך חשש של המטופל שדברים שייאמרו ישמשו בעתיד נגדו או שייחשפו ביום מן הימים לעינים זרות, והן מתוך החשש של המטפל כי דברים שיירשמו על ידו, עשויים ביום מן הימים לשמש גם כנגדו, ושמא גם לפגוע בפרטיותו שלו כמטפל" .

מנגד בית המשפט יכול להחליט כי ויתור על חיסיון או הסתרו בלי ויתור יכולה להועיל לנאשם להליך שיפוטי הוגן ולצוות זאת בר"ש 1066/15 מ"י נציבות שירות המדינה נ. פנחס סירוטה נטען כי אי ויתור על חיסיון פסיכולוגי לקוח הינה "דבר מה נוסף" או אפילו ראיה ישירה לכך כי הנאשם מסתיר משהו.בית המשפט העליון דחה את הבקשה למתן רשות ערעור ופסק כי: מטרת חיסיון מטופל-פסיכולוג, בדומה לחיסיון רופא-מטופל ולחיסיון עובד סוציאלי-מטופל, לאפשר למטופל לשוחח בחופשיות עם הגורם המקצועי המטפל בו, מבלי חשש כי מידע זה יגיע לגורמים חיצוניים. ההנחה היא שאם המטופל לא יוכל להתבטא בחופשיות בפני רופא/ פסיכולוג/ עובד סוציאלי, השירות שיינתן לו לא יהיה אפקטיבי. אכן, יתכנו, על פי הדין, מקרים בהם בימ"ש יגיע למסקנה, כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, ולכן יורה על הסרת החיסיון, אולם עליו לעשות שימוש זהיר במיוחד באפשרות זו, כדי שלא לעקר את החיסיון מתוכן ולפגוע ברציונאליים העומדים בבסיסו. בהליך פלילי עשוי בימ"ש להגיע למסקנה, כי הסרת החיסיון דרושה לשם שמירה על זכות הנאשם להליך הוגן ולקבוע כי יש להעביר ראיות מסוימות להגנה, אף במחיר של פגיעה בזכות לפרטיות של המתלונן/ת. שונה המצב כאשר מתבקשת הסרת החיסיון לשם ביסוס גרסת המדינה והרשעת הנאשם, דהיינו, כאשר האיזון הוא בין זכותו של המתלונן לפרטיות לבין אינטרס הציבורי להרשעת עבריין. במצב כזה, הסרת החיסיון בניגוד לרצון המתלונן תוך פגיעה בפרטיותו צריכה להיעשות כחריג שבחריגים, תוך הנמקה ראויה. הרי לא יודעים מה אמר הלקוח לפסיכולוג- יתכן כי אמר דברים נוספים שמהם תפגע פרטיותו

1.1.1 עובדיו של הפסיכולוג להבדיל מרופא, החיסיון של פסיכולוג ומטופלו לא חל על עובדיו של הפסיכולוג. ההיגיון הוא שבדרך כלל הטיפול הוא אינטימי (בהקשר זה - סעיף 49(א) סיפא לפקודה לעניין רופא, לעומת סעיף 50(א) לעניין פסיכולוג). בית המשפט רשאי להסיר את החיסיון, כלומר הוא רשאי להתיר מסירת ראיה לגבי אותו מטופל וזאת לפי המבחן שנקבע בסעיף 50(א) לפקודה. היינו, בית המשפט מצא שהצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על העניין שלא לגלותה. לשם הקטנת הפגיעה בצנעת הפרט הדיון יהיה בדלתיים סגורות הן לגבי הבקשה להסיר את החיסיון והן לגבי שמיעת אותה עדות או קבלת אותה ראיה. אחרי החלטת בית המשפט גם הדיון הזה יהיה בדלתיים סגורות לפי שיקול דעתו של בית המשפט . קדמי, בספרו מפרט את עיקרי ההוראה: ״א. הזכות לחיסיון המטופל ־״ כזכות החיסיון של החולה - הינה זכותו של המטופל כלפי הפסיכולוג המומחה; ועיקרה בכך שמכוחה אל לו, לפסיכולוג המומחה, לגלות כערות ״דבר חסוי״ - במשמעות הנתונה לו בגוף ההוראה - אלא-אם-כן ויתר המטופל על החיסיון. ב. החיסיון משתרע אך ורק על ״דבר״ העונה על שלושת התנאים הקבועים בגוף ההוראה.... ג. לכית-המשפט - כמשמעותו בסעיף 52 סיפא לפקודה - הסמכות להורות על גילוי המידע החסוי אם ״מצא כי הצורן לגלות את הראיה עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה״; והדיון אם להורות כך יקרים בדלתיים סגורות (סעיף 50(ג) לפקודה). 7 . הפסיכולוג המומחה כפוף לזכות החיסיון גם לאחר שחדל להיות כזה (סעיף 50(ב) לפקודה); ונראה כי זכותו של המטופל עוברת כירושה ליורשיו ואינה ״מתה״ עמו.

1.1 פסי"ד ליפציסקי ב־ ת״א(חי׳) 995/05 נדון תכליתו של החיסיון. נפסק מפי פב' השופט יצחק עמית: ״מכלית החיסיון ביחסי פסיכולוג-מטופל 17. הדיסקרטיות והסודיות היא אבן הבסיס של הקשר הטיפולי, מעץ אקסיומה ביחסי מטופל-מטפל, אמון שהוא הכרחי כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם איבחון והתערבות טיפולית. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. המטפל מצירו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. יש הגורסים כי האמון שנוצר אצל המטופל בשל הבנתו כי ״הסודיות מובטחת״ היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל. מטופל החושש כי המידע שנמסר על ידו עלול להימסר לרשויות ולגרום לו נזק (כמו אישפוז כפוי, מאסר, שלילת רישיון או פגיעה במקום עבודתו), עלול להירתע מלפנות לטיפול או מלחשוף נושאים בטיפול. על רקע זה, יש הקוראים לצמצום המקרים בהם קיימת חובת דיווח על-פי חוק - מטרת החיסיון היא להסיר חשש מליבם של המטפל והמטופל, ובכך לעודד ולקדם את הטיפול. שומא על בית־המשפט לבחון בקפידה בקשה לגילוי מידע המתמקד בדברים שנאמרו במסגרת הטיפול. עולם הטיפול (פסיכאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) מודע לחובת הדיווח לרשויות החלה על המטפל במקרים מסויימים - ופרק בי סעיף 1 בקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים...מ, אלמגור ״חיסיון בטיפול פסיכולוגי: סוגיות משפטיות״ רפואה ומשפט גליון 32 (2005) 119. עם זאת, ספק אם בעולם הטיפול קיימת מודעות לכך, שבית־המשפט רשאי להורות על הסרת החיסיון לצורך הליכים משפטיים, אם בפלילי ואם באזרחי, ואף בתביעות ״בנאליות״ כמו תביעה לנזקי גוף. נשווה נגד עיננו את המטופל, או המטופלת, המגלה אוזנו של המטפל על רגשותיו, חולשותיו, על יחסו לסובבים אותו, על תחושותיו כלפי בת זוגו, על חיי המין שלהם, על מערכות יחסים שקיים מחוץ לקשר הנישואין וכידב עניינים אינטימיים ורגישים ביותר שסיפר למטפל. כל אלו, עשויים למצוא דרכם לתיק בית־המשפט או לעיני הצד שכנגד, בשל תביעה שהוגשה על ידו או כנגדו. הסרת החיסיון כעניין שבשגרה במסגרת הליכי בית־משפט, עשויה לפגוע קשות במהלך הרגיל של הטיפול, הן מתוך חשש של המטופל שדברים שיאמר ישמשו בעתיד כנגדו או שייחשפו ביום מן הימים לעיניים זרות, והן מתוך חשש של המטפל כי דברים שיירשמו על ידו, עשויים ביום מן הימים לשמש גם כנגדו, ושמא גם לפגוע בפרטיותו שלו כמטפל. חריג למדיניות האמורה ניתן לקבוע אך שהסרת החיסיון עשויה להפחית את סיכוני ההרשעה של חח. על פי השקפת פרופ' דורון מנשה ואיל גרונר-השקפה הקרויה "אסטרטגיית הכרעה כללית" - יש לנקוט במשפט הפלילי באורח הממזער את סיכוני ההרשעה של נאשם כחף מפשע. לפיכך על בית המשפט להורות על הסרת החיסיון מקום שחשיפת המקור נחוצה להגנת הנאשם

(בהקשר זה, ובמאמר מוסגר, אציין כי ככל שהמטפל עורך לעצמו בנפרד מעין ״רישום פרטי”, רישום אישי שבו הוא מעלה את תחושותיו והתרשמויותיו, לצד הרישום הנדרש לתיעוד הטיפול (ויש העושים כך, במיוחד במסגרות ציבוריות, או לצורכי הכשרה והדרכה), אזי ברגיל, במסגרת חשיפת החומר הטיפולי, אין מקום לחשיפה של חומר זה, העשוי להתמקד במטפל עצמו). למעשה זה אמור להיות חידוש נוסף על האמור לעיל.

ביבליוגרפיה

מ' זנטי, החיסיון במשפט האזרחי והפלילי בעין המשפט הלכה ומעשה , תל אביב אוצר המשפט (2007) י' עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 284 (תשס"ח)). י' צדיק "שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש" פסיכולוגיה ומשפט 38 146, 151 (2008) י׳ קדמי, על הראיות(חלק שלישי) 973. י' צדיק ״פסיכותרפיסטים מול חובת הדיווח״ רפואה ומשפט 27 (2002) 145. מ' רונן, אתיקה עיתונאית כרך א 137 (1998) מ' נגבי חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל- דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית 141 (2011) ד' מנשה, א' גרונר מהות הספק הסביר במשפט הפלילי ( נבו,2017)