משתמש:Tom.ben.ami/טיוטה

תרבות פוליטית

• תרבות פוליטית היא מעין תורה לא כתובה המגדירה התנהגות נאותה ולא נאותה במערכת סוציו-פוליטית מסויימת.

היא כוללת הערכים, הנורמות, הסמלים וכללי המשחק המקובלים על המערכת הסוציו-פוליטית. היא מצביעה על המטרה הכללית של מערכת זו והאמצעים הנחשבים לגיטימיים להשגתה. היא קובעת מי רשאי להשתתף ומי לא. אילו סוגים של חילוקי דעות מקובלים ואילו בלתי נסבלים. מהם המנגנונים הלגיטימיים דרכם נפתרים מחלוקות פוליטיות. מי הם סוכני החיברות בחברה דרכם מועברת התרבות הפוליטית. מגדירה את האופן בו מצופה מן הפריטים בחברה למלא את תפקידיהם השונים כגון הנתינים, החיילים, העבדים, האצולה, וכדומה. ישנה יפן הפיאודלית וישנה יוון הקלאסית. ישנה גרמניה הנאצית וישנה צרפת של המהפיכה הצרפתית. ישנם שבטים גרמאניים ברברים וישנה התרבות הרומית.

• שילוב בין גישה תרבותית למערכתית.

התרבותית רואה בהתגבשות איטית של ערכים, נורמות וסמלים כמעצבת את התרבות בכלל והתרבות הפוליטית בפרט. הגישה המערכתית רואה בחלוקת הכוח בין מעמדות, קבוצות ואליטות בחברה, ובפוקנציות הפוליטיות הנוצרות, כמעצבות את הערכים הנורמות והסמלים של תרבות בכלל ותרבות פוליטית בפרט. הגישה המשולבת אינה נוקטת ראיה של "או-או" אלא "גם וגם" ורואה הן כיצד ערכים ונורמות בחברה מכוונים את המבנים הפוליטיים בה, וכיצד האינטראקציה בין מבנים אלו וערכי החברה יוצרת תרבות פוליטית.

• עיצובה, ייצוגה ופרשנותה של התרבות הפוליטית ברמת המאקרו, הם בראש ובראשונה בידי המרכז הפוליטי.

ערכי המרכז הם של התרבות הפוליטית הדומיננטית. הם משפיעים על התרבות הפוליטית הקולקטיבית ומקרינים עליה וכנגדה. למשל כשהיתה ממפלגת מפא"י המרכז הדומיננטי הפוליטי בתקופת הישוב וקום המדינה, היו ערכיה בפרט וערכי השמאל בכלל כמייצגים את הערכים המרכזיים של הקולקטיב היהודי בארץ ישראל. אך למרכז הפוליטי הדומיננטי אין בלעדיות על קביעת ערכים פוליטיים. ואכן שחיקת הדומיננטיות הפוליטית של השמאל בישראל משנות ה-70 מצביעה על שינוי בערכי החברה, ובהתאם בתרבות הפוליטית הדומיננטית.

• התרבות הפוליטית הקולקטיבית אינה עשויה מקשה אחת.

היא כוללת תרבויות משנה של בוצות, רבדים חברתיים, איזורים שונים בעלי תרבויות פוליטיות שונות, ועוד. החלוקה הבראשיתית ביותר של כל תרבות פוליטית היא לתרבות מרכז של קבוצות עילית מול תרבות פריפריה של ההמונים. הבדלים אלו יכולים לשמור על מתח בריא או להוביל לעימותים. תרבות הפריפריה יכולה לקבל את תרבות המרכז, להתנגד לה מעט או הרבה, או אפילו להציב מול תרבות המרכז הגדרה חלופית לזהות קולקטיבית ולקרוא עליה תיגר רב. כך יכולה להיווצר תרבות נגד, אשר לפחות חלק מערכיה מנוגדים לתרבות הדומיננטית.

• תרבות נגד

תרבות הנגד מערערת ישירות או בעקיפין על הלגיטימציה של הסדר הקיים. למשל התרבות הפוליטית החרדית במדינת ישראל, או הערבית במדינת ישראל, שתיהן תרבויות נגד לתרבות הפוליטית הציונית-חילונית. לא כל תרבות נגד כוללת חלופה פוליטית לתרבות המרכז. תרבות ההיפים של שנות ה-70 קראה תיגר על ערכיה של תרבות המרכז. היא אימצה ערכים מנוגדים לאלו של התרבות החומרית צרכנית של הוריהם. ביטויים פוליטיים ישירים של תרבות זו היתה התנגדות למלחמת ויאטנם, לגיוס חובה ולחימושה הגרעיני של ארצות הברית. בעלי תרבות זו אימצו אורח חיים אחר מאלו של בעלי התרבות המרכזית. למרות שהיתה לתרבות זו השפעה תרבותית עצומה הממשיכה עד היום, רוב חבריה נטשוה בסופו של דבר ואף לא הורישו לילדיהם את ערכיה, וחזרו לחיות בתרבות המרכז.

תרבות מרטפי הבירה בגרמניה של לאחר מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה לתרבות נגד אשר הצליחה למגר את התרבות הפוליטית המרכזית ולתפוס את מקומה. היא גררה עימה שינויים אדירים בערכי החברה, בנורמות ובסמלים, וכפועל פוליטי ישיר שלה הביאה לגרמניה הנאצית, לשואה ולמלחמת העולם השניה. מלחמה גלויה בין תרבות פוליטית שלטת לבין תרבות נגד מכונה "מלחמת תרבות", כפי שטבע ביסמרק ב-1871. כל מאבק תרבות הוא בעצם מאבק פוליטי על שאלות יסוד של זהות הקולקטיב, לגבי הזהות הפוליטית הקובעת מי רשאי לקבל החלטות, באילו תחומים ועל פי אילו קני מידה.

ממדי התרבות הפוליטית

אלמונד וורבה ערכו בשנת 59' מחקר עמדות השוואתי ראשון על התרבות הפוליטית בארה"ב, ברטניה, גרמניה הפדרלית, איטליה ובמקסיקו (Almond & Verba: 1965). לפיהם צריך חקר התרבות הפוליטית להתייחס לשלושה מימדים - עמדות הפרטים, מיסוד ערכי והתנהגות בפועל בחברה.

עמדות הפרטים

הפרט, והקבוצה החברתית אליה הוא משתייך, מגבשים להם בכל חברה אוריאנטציה כללית לגבי העולם הפוליטי. לאוריאנטציה זו שלושה מרכיבים - מרכיב תפיסתי, רגשי והערכתי.

• המרכיב התפיסתי. האופן בו תופסים אנשים את עובדות החיים סביבם.

האם המלחמה האחרונה היא סיפור הצלחה או כישלון? האם ההון היהודי משתלט על העולם או שמא הוא מסייע בהתפתחות הכלכלה העולמית וצמיחה מקומית? האם העולם מחולק למנצלים ומנוצלים או שמא כל אח דמקבל פחות או יותר כפועלו ותרומתו לחברה? לכאורה מעריכים כאן תופעות ומעשים אובייקטיבים ומשו כך אין מקום לחילוקי דעות, אך נדירים הדברים האובייקטיבים בקרב בני האדם, אם קיימיםם כלל, ולקבוצות שונות יש דרכי תפיסה שונות לגבי מצבים ואירועים זהים.

• המרכיב הרגשי. תחושה בסיסית כלפי העולם בכלל והעולם הפוליטי בפרט.

האם ניתן לסמוך על פוליטיקאים או שמא כולם נוולים? האם ניתן לתת אמון במוסדות פוליטיים? האם ישנה תחושת השתייכות לקולקטיב או שמא תחושת ניכור? האם מושכת אותי פוליטיקה או משעממת אותי? האם אני רוצה להשתתף או לא?

• המרכיב ההערכתי. קנה מידה על פיו מעריכים ושופטים שיפוט ערכי ומוסרי אנשים, קבוצות, תופעות וכדומה.

האם השופט הזה ראוי לכהן בבית המשפט העליון או לא? האם מעשיו של ראש הממשלה ישרים או מושחתים? תפיסות שכאלו מעוגנות לרוב בתפיסת העולם של הפרט, באידיאולוגיה, תפיסה דתית, ודברים שאינם בהכרח קשורים קשר ישיר לפוליטיקה.

מיסוד הערכים

• הנחת הבסיס היא שהאופן בו פועלים מוסדות פוליטיים בחברה, הוא לא יותר מאשר מיסוד ערכים בחברה.

אופן פעולתם של מוסדות וארגונים פוליטיים בחברה, כגון פרלמנט, מפלגות, בתי משפט וכדומה, מצביע על הערכים שמחזיקה חברה זו. ניתן היה איפוא לחזור לאתונה ביוון הקלאסית ולהתבונן על האופן בו פועלים המוסדות הפוליטיים בה כדי להסיק שערכי החברה הם של דמוקרטיה לאזרחיה. אם היינו קופצים לאימפריה הפרסית דאז היינו רואים מוסדות פוליטיים שונים לחלוטין המצביעים על ערכי תרבות פוליטית של טיראניה. אם נקפוץ לרפובליקה הרומית נראה שילוב של כמה יסודות. נראה זוג קונסולים המכהן אחת לשנה, נראה בית סנאט אריסטוקרטי, ונראה אסיפת עם בעלת ניחוח דמוקרטי מסויים לפחות.

התנהגות בפועל בחברה

• ההתנהגות הפוליטית בפועל מוגדרת ככל מעשה או הימנעות ממעשה שיש להם השפעה כלשהי על הזירה הסוציו-פוליטית.

ההנחה היא כי אין להסיק מן העמדות המוצהרות בלבד על ההתנהגות. יש לבחון את ההתנהגות במציאות כנושא נפרד, שכן קיים פער בין הרצוי והמצוי, בין המוצהר והנעשה. התנהגות פוליטית בפועל יכולה למשל להיות סבילה לחלוטין חרף קיומן של עמדות נגד נחרצות. אדם שמאלן עשוי להיות בעל דיעות חריפות נגד הממשלה הימנית, אך התנהגותו בפועל תהיה סבילה לחלוטין. התנהגות סבילה משמעותה שימור המצב הקיים, בין אם בעקבות תמיכה בו, או אי-אמון ביכולת לשנותו, או ממגוון שיקולים אחרים. לאי עשיה לעיתים תוצאות פוליטיות חשובות לא פחות מן המעשה הפוליטי הרדיקלי ביותר.

• ההשכלה היא המנבא הטוב ביותר של התרבות הפוליטית אליה משתייך הפרט.

כך עלה במממצאיהם של אלמונד וורבה בקרב המדינות הנ"ל. ככל שהפרט משכיל יותר כך גדלה מודעותו להשפעת הממשל עליו. כך גדלה התעניינותו בתחום הפוליטי, מסעי בחירות ועמדותיהן של מפלגות בנושאים חשובים. כך גדל המידע הפוליטי שברשותו לגבי כיצד פועלים המנגנונים, מה הם חוקי המשחק, וכיצד ניתן להשפיע. כך גדל מגוון הדעות הפוליטיות אליהן הוא נחשף. כך גוברת נטייתו לשוחח על נושאים פוליטיים על סביבתו. כך גוברת תחושתו החיובית לגבי יכולתו להשפיע על הממשל. כך גוברת נטייתו להשתתף בפעילות פוליטית כלשהי. כך גוברת תחושת האמון שלו בסביבה החברתית ובזולת.

טיפוסי תרבות פוליטית

על סמך ניתוח שלושת המימדים הנ"ל, הגיעו אלמונד וורבה למסקנה כי תרבויות ותרבויות משנה שונות זו מזו גם במידה בה הן מחזקות או מחלישות את תחושת השליטה וההשפעה של חבריהן לגבי סביבתם. הסביבה פה מוגדרת כגורל, ככוחות טבע, כעוצמה אדירה של שליטים או כמוסדות פוליטים הנבחרים על פי נוהל.

• תרבות שבטית. בתרבות זו, שלושת המימדים (העמדתי, המוסדי וההתנהגותי) טרם הופרדו. הם ממוזגים יחדיו ובתחומים אחרים כמו משפחה כלכלה ודת. בתרבות זו רואים במנהיג השבט כמנהיג הצבאי, התרבותי, הדתי, ואפילו כ"אל".

• תרבות נתינית. קיים בידול בין התפקידים הפוליטיים לבין האחרים, כגון כלכלה משפחה וכדומה. בתרבות זו ערים הפרטים להבדל שבין התחום הפוליטי והשפעתו הרבה על גורלם, לבין תחומים אחרים. הפריפריה היא בדרך כלל פאסיבית בנוגע לקבלת ההחלטות ואינה משתתפת בו, בין אם מסכימה היא או לא מסכימה. מאפיין זה נובע מהיעדר ניעות בין הפריפריה למרכז ופיצול ברור בניהם. גם במדינות דמוקרטיות ליברליות מערביות ומודרניות, רבים מאוד האנשים אשר מפגינים התנהגות של תרבות נתינית.

• תרבות משתתפת. הגבול בין המרכז לפריפריה מטושטש וישנה תנועה פנימה והחוצה של קבוצות ופרטים. המרכז חשוף ללחצים פנימיים מצד הפריפריה. מתקיימת סתירה בין השאיפה להשאיר את הסדר על כנו ובין רצון הפריפריה לקחת חלק פעיל במשחק הפוליטי. נוצרת הרבה יותר תנועה של חום ואנרגיה דרך המערכת.

תרבות אזרחית

• רוב התרבויות הפוליטיות הן תרבויות מעורבות.

שאלה מנחה היא - מהוא האיזון המייצר את הדמוקרטיה היציבה ביותר? מפתה לטעון שרצוי שכולם יהיו בעלי תרבות ממשתתפת ככל הניתן, אך איזון שכזה תורם לממשל פחות יציב החשוף לתביעות רבות וניגוד אינטרסים רב. תרבות נתינית שאינה משתתפת מצד אחד תורמת לממשל יציב מאוד, ומצד שני אין היא תרבות דמוקרטית כלל. דרוש איפוא איזון בין המרכיב המשתתף למרכיב הנתיני אשר מוכן לקבל את החלטות המשתתפים, כדי לאפשר את השתתפותם של אזרחים בהליך הפוליטי וקיום הסדר הציבורי בעת ובעונה אחת.

תרבות פוליטית זו קרויה "תרבות אזרחית". מסקנתם של אלמונד וורבה היא שתרבות זו חיונית לקיומה של כל דמוקרטיה.

Tom.ben.ami - שיחה 21:27, 14 בינואר 2013 (IST)