משתמש:Yudja1/אברהם מוסל

אברהם מוסל – ( אושוויץ 1890-1944אמסטרדם) צייר סופר וסייר ארץ ישראל בתחילת המאה העשרים . כתב ספר על מסעותיו בארץ.

נולד בסוף המאה התשע עשרה .היה בן של חזן שלמד ציור ואומנות בבית הספר הגבוה לאדריכלות באמסטרדם.

בעירו הוא חבר לשני צעירים (חרארד פרפורס ופרנץ ון דר הורן) ויחד חברו לתנועת האספרנטו שדגלה בלשון אחת לכל העמים. אחר כך חברו השלושה לתנועת "חייים טהורים" וגם לתנועה הסוציאליסטית. הם התרימו כספים לתנועה והשתתפו בערבי שירה ברוח ערכי התנועה הסוציאליסטית. הם האמינו שראוי להילחם ולהקריב חיים למען אידיאלים. הם העידו על עצמם כאתאיסטים ואנטי מיליטריסטים, וצמחונים. ב-יולי 1911 החליטו השלושה, לצאת בעקבות ייעוד נשגב שבער בקרבם והלהיב אותם - לטיול רגלי בעולם. לקראת צאתם למסע שקעו השלושה בלימודים שונים בתחומי ההגנה- מרי,היאבקות וקרב פנים אל פנים. הם יצאו מאמסטרדם לוינה, המשיכו לנמל קונסטנזה ברומניה ומשם הפליגו לאיסטנבול ומשם לפורט סעיד במצרים. הם נשאו איתם מצלמה שלוחות הצילום שלה היו מזכוכית.הם עברו מסע במרכז ארופה,ארצות הבלקן טורקיה,מצרים סודן ובסוריה והתפרנסו במהלך המסע ממכירת תצלומים שהודפסו כגלויות אשר בגבן כתבו את המצע שלהם בשפת המקום שבו שהו. כמו כן הם העניקו הרצאות טעסקו בכתיבה עיתונאית. בכתביהם הם תיארו כיצד 'היו מתעוררים חסרי פרוטה ובערב הם שוב אדונים לעצמם'.

כאן בארץ מוסל עבד כמה חודשים במושבות ולאחר שנה שב להולנד. שם כתב ספר אודות קורותיו בארץ הקודש. הוא קרא לספרו "תרמילאי העולם –מסע נדודים באירופה" שיצא לאור ב 1917, והתמקד בשנתיים טרם הגיע לארץ. שנה לאחר מכן הוציא לאור את הספר " שכיר יום מהולנד בארץ הקודש" שם תיאר את חייו כפועל עברי במשך שנה , מ 1913. הספר היה למסמך חשוב על ראשית המפעל הציוני . הספר תורגם לעברית ב 2002.

ב 2 אפריל 1913, הגיעו השלושה לארץ ישראל, שהיתה אז פרובינציה עותמנית. אחרי שיצאו ברגל בשלהי מרץ מדמשק ברגל לכיוון הבניאס ומשם לאחר שלושה ימי הליכה בגשמים , לאחר שחצו את מי הירדן הגואים הם הגיעו לעיר צפת בגליל.

הם עברו בנקודות התישבות בגליל שם התקבלו בסבר בחום. חלק מהתיעוד שלהם היה איסוף חתימות מנציגי רשויות בישובים השונים בהם עברו . באחת המושבות אף חתם להם אליהו גולומב (אז פועל צעיר) .

הם המשיכו לחצות את הארץ מצפונה דרומה, תוך שהם מקפידים ללכת ברגל. מוסל כתב בספרו : " זו ארץ שוממה, דלת אוכלוסין ודרכיה חתחתים של אבן שוחקי סוליות, הנוף שומם ועגום..כולו הרי טרשים ומרחבים חסרי כל צל". על כפרי הערבים בדרכם כתב " גבב מכוער של בקתות חימר דחוסות ומטונפות" כשהגיעו למושבות יהודה הם עסקו בעבודות מקומיות. לעומת מקומות אחרים, מוסל התרשם מאד מהמושבה רחובות וציין בסיפרו כי "בתיה צחים,מסוידים לבן,ומרחק של כבוד מפרידים בין בית לשכנו".

הם התגוררו במושבה בסככה קטנה וצירפו אליהם עוד פועל והשתדלו להתקיים. במשך חמישה חודשים עבדו בקטיף,בשדות החיטה, בבציר ועוד והתפעלו מדבקות העבודה של פועלי העליה השנייה עד כי מוסל מציין כי הם רצו לנוע הרבה בקרב החלוצים האידיאליסטים, על מנת להתקרב לעולם הרגשות שלהם ולדרכי חשיבתם. מוסל אף מציין את הספריה בבית העם במושבה רחובות ש"ספרים בה לרוב, אך בעברית או באידיש ולכן לא יכול להפיק ממנה תועלת.." בהמשך החבורה אף היו שותפה להקמת מטבח שיתופי בנס ציונה.

במהלך שהותם במושבה רחובות הם זיהו את נבטי הסכסוך בין שני העמים. מוסל הסיק בתום ביקורו כי 'המאורעות שייתרגשו ויבואו על הארץ הם שיקבעו אם הארץ המובטחת תישאר ליהודים' מוסל, בהיותו צייר חובב, צייר את השומרים של אנשי אגודת ה'שומר' והקדיש בספרו מקום נרחב לעימות האלים שבין אנשי השומר ברחובות לבין ערביי הכפר זרנוגה ביולי 1913 . באחת ההתנגשויות אף הסתכנו החבורה וון דר הירן כמעט קיפח חייו בנסיון להפריד בין הנצים. עדותו של מוסל על פרשת זרנוגה ב23 ביולי 1913,אז ערבים מהכפר נתפסו גונבים ענבים מכרמי המושבה, סייעה בעתיד לבוא בחקר היחס שבין חברי השומר לערביי הארץ. בעימות הזה שהסתים בשפיכות דמים, שני שומרים וערבי נהרגו בה. בסיום התקרית החליטה המושבה לנתק את ההתקשרות עם אגודת השומר בטענה שהנזק בשמירה גדול מהתועלת. הפרשה הקדימה תקריות אלימות רבות שארעו בהמשך.

מוסל וחבריו היו מודעים לקיפוח ולנישול של הפלאח הערבי מאדמותיו אבל הוא צידד במתישבים היהודים שרכשו קרקעות במחיר מלא. מוסל ציין בספרו כי "ניצני האיבה עוד יובילו לשנאת עמים מובהקת . הוא סיכם כי הארץ טובה היא- אך לפי שעה, היא מרבה להניב מריבות לכל.

בהמשך ציין בספרו כי "אפסו הסיכויים כי היהודים יהיו אי פעם לרוב בארץ הקודש" אף עם זאת הרגיש והדגיש כי המפעל הציוני צועד לקראת "עתיד מזהיר".

לאחר חמישה חודשים במושבה, מוסל עבד בראשון לציון ובחוות בן שמן בסיקול השדות ומשם נע לחוות את חיי הקבוצה הסוערים בכינרת. הוא ביקר גם בעיר המתפתחת תל אביב וצין כי " בפרבר היהודי החדש,רחובות האספלט ישרים ונקיים, בתיה צחים, קטנים ומטופחים" לעומתה הוא תעב את יפו שהיא "מלוכלכת צפופה וחסרת תכנון וסדר".

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה , הבין מוסל כי עליו לעזוב את הארץ. לפני נסיעתו נפרד מחבריו וצייר מפה של הארץ ובה 37 יישובים יהודים ובמאי 1914 הוא שב לארצו ופירסם את ספריו. מבין החבורה , רק פרנץ ון דר הורן נשאר בארץ עד יומו האחרון, על אף שלא היה יהודי.

במלחמת העולם השניה, עם פלישת הנאצים להולנד במאי 1940, מוסל התגרש מאשתו אם ילדיו שהיתה לא יהודייה, בנסיון להציל את משפחתו. הוא נעצר ,אז זייף את גילו כדי להישלח לעבודות כפייה. הוא שרד בתנאים בלתי אנושיים באושוויץ עד שנרצח במרץ 1944 . קרוביו שרדו וחיים באוסטרליה וכמה מהם המרו דתם לבאהים.

ב 2002 תורגם ספרו לעברית על ידי איתמר פרת ביוזמת בת דודתו, אסתר רייז מוסל, ממדליקי המשואות בטקס יום השואה 2011. ספרו המקורי נמצא בידי המוזיאון ההיסטורי היהודי באמסטרדם.