נה וין

נה וין
နေဝင်း,
	צילום ב-8 ביוני 1959 בירושלים
לידה	1910 או 1911; פונגדה, פגו, בורמה הבריטית, בהודו הבריטית
פטירה	5 בדצמבר 2002; יאנגון, מיאנמר
שם מלא	שם לידה: מאונג שו מאונג နေဝင်း၊ ဦး
מדינה	מיאנמר
לאום	בורמזים
השכלה	אוניברסיטת יאנגון
תקופת פעילות	1931–1974 (כ־43 שנים)
מפלגה	הליגה האנטיפשסיטית למען חירות העם, מפלגת התוכנית הסוציאליסטית של בורמה
בן או בת זוג	ג'ון רוז בלאמי
ילדים	Sandar Win
מספר ילדים	6
פרסים והוקרה	מסדר הראג'אמיטראבהורן; פרס רמון מגסאיסאי ;
חתימה
	2 במרץ 1974 – 9 בנובמבר 1981; (7 שנים)
	→ Win Maung San Yu ←
	4 ביולי 1962 – 23 ביולי 1988; (26 שנים)
	→ Office established Sein Lwin ←
	29 באוקטובר 1958 – 4 באפריל 1960; (שנה)
	→ או נו או נו ←

נה וין או או נה וין או בו נה וין, שמו בלידה: שו מאונג או מאונג שו מאונג (בבורמזית: နဝင်း ‏ 10 ביולי 1910 או 14 במאי או 24 במאי 1911 – 5 בדצמבר 2002 יאנגון) היה איש צבא בדרגת גנרל ופוליטיקאי בורמזי שהיה שליט מיאנמר בשנים 1962–1988. הוא כיהן כראש ממשלת מיאנמר בשנים 1958–1960 ואחר כך בשנים 1962–1974 וכיהן כנשיא מיאנמר בשנים 1962–1981 (בין 1962–1974 כיושב ראש המועצה המהפכנית) בשנת 1962 הוא עמד בראש הפיכה צבאית שהדיחה את ממשלת או נו שנבחרה באופן דמוקרטי, והנהיג בבורמה משטר טוטליטרי חד-מפלגתי. הקים והנהיג את מפלגת השלטון "מפלגת התוכנית הסוציאליסטית הבורמזית" כשהאידאולוגיה הרשמית של שלטונו, שנקראה "הדרך הבורמזית לסוציאליזם" הייתה מבוססת על ערבוביה של יסודות מרקיסטים, לאומניים ובודהיסטים. מדיניותו התאפיינה בבידוד בזירה הבינלאומית, אלימות פוליטית, טיפוח לאומנות ועוינות כלפי סינים, ניהול כלכלי ריכוזי כושל, כשבורמה הפכה בהנהגתו לאחת המדינות הנחשלות בעולם. נה וין התפטר מכל תפקידיו ביולי 1988 בעקבות המרד באותה שנה והוחלף על ידי כת צבאית שנקראה "המועצה לשלום ופיתוח" או "המועצה להחזרת הסדר והחוק במדינה". נותרה לו השפעה כלשהי עד שנות ה-1990 כשהושם במעצר בית. נפטר בשנת 2002.

ביוגרפיה

ראשית חייו

פגישה בין דוד בן-גוריון לנה וין, בשנת 1959 כשכיהן הגנרל נה וין כראש ממשלה נבחר.

נה וין נולד בשם שו מאונג או מאונג שו מאונג בכפר קטן על ידי פאונגדל, כ-320 ק"מ מרחק מעיר הבירה יאנגון (ראנגון), אז חלק מבורמה, בעצמה חלק מהודו הבריטית. הוריו היו בני משפחה סינית בורמזית משכילה מן המעמד הבינוני, ממוצא האקה. בשנים 1929–1931 הוא למד שנתיים ביולוגיה באוניברסיטת ראנגון מתוך שאיפה להיות רופא. ב-1931 אחרי כישלון באחד המבחנים סולק מן האוניברסיטה.

פעילותו הפוליטית והצבאית לפני העצמאות

באותה תקופה אימץ את השם תאקין שו מאונג, והיה חבר בארגון הפטריוטי הבורמזי "דובאמה אסיאיון" (אנחנו הבורמזים"). בארגון זה היו חברים גם אונג סן ואו נו שמילאו תפקידים חשובים בהמשך בתולדות מיאנמר. ב-1941 היה שו מאונג חבר בפלג הסוציאליסטי של "דובאמה" – בא-סיין-טון אוק. הוא נחבר להיות אחד משלושים הצעירים שנשלחו להתאמן בחסות הקולונל היפני סוזוקי קייג'י באי האינאן שנכבש על ידי יפן. תחת הנהגתו של אונג סן היוו צעירים אלה הגרעין של הצבא לעצמאות בורמה. בעת האימונים הצבאיים אימץ שו מאונג את שם הלחימה בו נה וין ("המפקד שמש קורנת"). בתחילת שנת 1942 פלש הצבא היפני לבורמה והצבא הבריטי היה בנסיגה. נה וין הופקד על ארגון מחתרת מאחורי הקווים הבריטים. בסופו של דבר המאיס הכיבוש היפני את עצמו על תושבי בורמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ב-27 במרץ 1945 הצבא הלאומי של בורמה – השם החדש של צבא העצמאות של בורמה – עבר קווים והצטרף לבריטים שכבשו מחדש את הארץ תוך כדי מאבק ביפנים. נה וין כאחד ממפקדי הצבא הלאומי הבורמזי לקח חלק בוועידת קנדי שהתקיימה בציילון ולקח בהמשך על עצמו את ניהול המאבק נגד המחתרת הקומוניסטית בפינמאנה שהתקוממה בשנים 1946 ו-1948 נגד הממשלות בורמזיות.

פעילותו אחרי עצמאות בורמה

עוד לפני הכרזת העצמאות ידעה הארץ אירועי אלימות מסעירים. ב-19 ביולי 1947 נרצח אונג סן יחד עם שישה שרי ממשלתו האוטונומית. או סו, שכיהן כראש ממשלה לפני המלחמה והיה היריב הפוליטי של אונג סן הואשם ברצח והוצא להורג. ב-4 בינואר 1948 הוכרזה עצמאות בורמה וב-14 שנותיה הראשונות נהנתה המדינה ממשטר פרלמנטרי דמוקרטי בעיקר תחת הנהגתו של ראש הממשלה או נו. עם זאת הייתה המדינה מפולגת עקב מאבקים פוליטיים ובין-אתניים. או נו הרכיב את הממשלה הפטריוטית העצמאית הראשונה. הוא חיזק את שלטונו כשאחרי רצח אונג סן השיג את השליטה על המפלגה הסוציאליסטית של בורמה ועל הליגה האנטיפשיטסית למען חירות העם שהייתה מורכבת החל משנת 1945 מקומוניסטים, סוציאליסטים ולאומנים.

מלחמת האזרחים אחרי הכרזת העצמאות

אחרי שמיאנגמר הפכה לעצמאית פרצו מרידות בצבא ובקרב קבוצות אתניות שונות. בשלהי 1948 אחרי עימותים בין יריבים בצבא, התמנה נה וין כסגן מפקד הצבא. יריבו, בו זייה, מפקד קומוניסטי וחבר בקבוצת "שלושים החברים", הנהיג התקוממות כשהוא פיקד את אחד הפלגים הצבאיים.^[1]. מה וין אימץ מיד את היוזמה להקים גדודים של מיליציה סוציאליסטית שנקראו "סיטוונדן" שעמדו תחת פיקודו באישור או נו. ^[2]. ב-31 בינואר 1949 התמנה נה וין לראש המטה הכללי של הצבא "טטמדו"במקום הגנרל סמית דון, שהיה בן לעם הקארני. הוא השיג שליטה מוחלטת על הצבא הבורמזי, בנה אותו מחדש לפי הקווים הפוליטיים של המפלגה הסוציאליטיתץ. עם זאת המדינה נותרה מפוצלת והממשלה הייתה חלשה. ^[3]

ראש ממשלה זמני

ב-28 באוקטובר 1958 התבקש על ידי או נו לשמש כראש ממשלה זמנית בזמנן שהליגה האנטיפשיסטית למען חירות העם התפצלה לשתי שיעות ואו נו שרד בקושי הצבעת אמון בפרלמנט. בראש ממשלתו הראשונה נה וין התחיל להחזיר את הסדר במדינה ^[4] אחרי שבפברואר 1960 התקיימו בחירות כלליות ב-4 באפריל נה וין החזיר את השלטון לידי או נו שניצח בבחירות.

ההפיכה ב-1962

ב-2 במרץ 1962 תפס נה וין את השלטון באמצעות הפיכה. הוא הפך לראש המדינה בתור יושב ראש מועצה מהפכנית של האיחוד ובתור ראש ממשלה. התקשורת העולמית תיארה הפיכה ללא שפיכות דם. המשטר החדש שהנהיג הצהיר ש"דמוקרטיה פרלמנטרית" אינה מתאימה לבורמה. הוא ביטל את החוקה ופיזר את הפרלמנט. ^[5] כשסטודנטים באוניברסיטת רנגון יצאו ביולי 1962 לרחובות, הצבא נשלח להחזיר את הסדר. החיילים ירו בסמפגינים והרסו את בניין איגוד הסטודנטים. ^[6] כעבור זמן קצר נאם נה וין נאום בן חמש דקות ברדיו וסיים עם ההצהרה הבאה: "אם המהומות האלה מתכוונות לאתגר אותנו, ניאבק חרב נגד חרב וחנית נגד חנית" ב-13 ביולי 1962 פחות משבוע אחר כך, נסע נה וין לבדיקות רפואיות באוסטריה, שווייץ ואנגליה. כל האוניברסיטאות נסגרו למשך שנתיים עד ספטמבר 1964. ^[7] כעבור 26 שנים, ב-1988, הכיחש נה וין כל מעורבות בפיצוץ בניין איגוד הסטודנטים וטען שהאשם היה סגנו גנרל אונג גי - שבינתיים הסתסך איתו ופוטר. הוא הצדיק את נאומו כלקיחת אחראיות יפה למנהיג מהפכן. ^[8]

הדרך הבורמזית לסוציאליזם

אחרי תפיסת השלטון הנהיג נה וין מספר רפורמות. ממשלו הנהיג אידאולוגיה שכללה יסודות של לאומנות, מרקסיזם ובודהיזם. הוא כינה אותה "הדרך הבורמזית לסוציאליזם". הוא הקים את מפלגת התוכנית הסוציאליסטית הבורמזית שהפכה ב-1964 למפלגה חוקית יחידה במדינה. ממשלתו התמקדה בדגש על מרכזיות השפה, התרבות ובבודהיזם הבורמזיים בכל המדינה על מנת להבטיח את אחדותה. הוענקה תשומת לב לתוכניות הלימודים, לגיוס לצבא ולקידום תרבות פופולרית ממוקדת במסורת הבורמזית. השלטון הלאים את בתי הספר ובתי החולים של הקבוצות האתניות והחליף את הסגל שלהם על ידי אנשים שנשלחו מרנגון. כשאזורים מאוכלסים במיעוטים האתניים לא נענו לתכתיבי השלטון קהילותיהם הותקפו על ידי הצבא. מדיניות זו של נה וין נודעה כ"בורמיזציה".^[9] הוקמה מערכת בתי חולים ומוסדות ממשלתיים. הוכרז על טיפולים רפואיים חינם. בתי החולים הפרטיים הולאמו על ידי המדינה. הוהגה גם מערכת חדש של חינוך הציבורי. החל מ-1965 הכריז הממשלה על מאבק למיגור האנלפבתיות. בין 1965-1962 ניזומו חוקים נגד בעלי האחוזות ונגד המלווים בריבית. הם נועדו להגן על זכויות האיכרים לאדמה ולרכוש ולהשכרת אדמות. בוטלו דמי השכירות על קרקעות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נה וין בוויקישיתוף

נה וין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נה וין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

כתבת הספד בשנת 2002 ב-BBC

ביבליוגרפיה

Maung, Maung . Burma and General Ne Win. University of Michigan:

1965 Religious Affairs Department Press.

Mya, Doung Nyo . The Thirty Comrades. Myanmar: Guardian Press.1992 Archived from the original on 18 March 2022. .
Yawnghwe, Tzang Ne Win's Tatmadaw Dictatorship. Hurst.1990 ISBN 9814620130. Archived from the original on 25 March 2022. .

הערות שוליים

^ Maung 1965, p. 76.
^ Mya 1992, p. 23.
^ Yawnghwe 1990, pp. 29–31.
^ 1993 Nicholas Tarling The Cambridge History of Southeast Asia
^ Michael Aung-Thwin and Maitrii Aung-Thwin A History of Myanmar since Ancient Times Traditions and Transformations ed. 2 2013
^ Vincent Boudreau Resisting Dictatorship: Repression and Protest in Southeast Asia Cambridge University Press 2004
^ Maung 1965, p. 59.
^ Robert H.Taylor, The state in Myanmar. Internet Archive. Honolulu: University of Hawaii Press. p. 134. ISBN 978-0-8248-3362-6.
^ Saw Eh Htoo and Tony Waters (2024) General Ne Win’s Legacy of Burmanization in Myanmar: The Challenge to Peace in the 2024 Twenty-First Century. Singapore: Palgrave MacMillan

[FOOTNOTEMaung196576-1] Maung 1965, p. 76.

[FOOTNOTEMya199223-2] Mya 1992, p. 23.

[FOOTNOTEYawnghwe199029–31-3] Yawnghwe 1990, pp. 29–31.

[4] 1993 Nicholas Tarling The Cambridge History of Southeast Asia

[5] Michael Aung-Thwin and Maitrii Aung-Thwin A History of Myanmar since Ancient Times Traditions and Transformations ed. 2 2013

[6] Vincent Boudreau Resisting Dictatorship: Repression and Protest in Southeast Asia Cambridge University Press 2004

[FOOTNOTEMaung196559-7] Maung 1965, p. 59.

[8] Robert H.Taylor, The state in Myanmar. Internet Archive. Honolulu: University of Hawaii Press. p. 134. ISBN 978-0-8248-3362-6.

[9] Saw Eh Htoo and Tony Waters (2024) General Ne Win’s Legacy of Burmanization in Myanmar: The Challenge to Peace in the 2024 Twenty-First Century. Singapore: Palgrave MacMillan

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.