סיעור מוחות

סיעור מוחות (או סיעור מוחין) הוא במהותו תהליך של חשיבה בקבוצה, נוהל לגיוס משאביה היצירתיים של הקבוצה לפתרון בעיות ופיתוח רעיונות. קבוצות יכולות להיפגש, לבצע סיעור מוחות, ולהפיק במהירות רעיונות ופתרונות אפשריים לבעיות. את אלה ניתן להעריך, למחוק את הבלתי-שימושיים וללטש וליישם את הרעיונות המבריקים. את שיטת "סיעור מוחות" (Brainstorming) הגה בשנות 1939 אלכס פ. אוסבורן (Alex F. Osborn) כשניהל חברת שיווק בשם BBDO. הוא המשיך לפתח את השיטה בשנות ה-50 כשהיה שותף במשרד הפרסום האמריקאי הגדול, "ברטון, דארסטין ואוסבורן", והוא פרסם אותה בשנת 1957 בספרו של אוסבורן Applied Imagination.^[1]

ארגונים הגיבו בהתלהבות לגישה, בשל צורך גובר ברעיונות חדשניים לזירוז פיתוחם של מוצרים, תהליכים ושירותים חדשים. עבור רבים, גישתו של אוסבורן נראתה כמו מתת שמיים. לא היה עוד צורך להסתמך על ההשראה בחיפוש אחר תשובות. כמו אופנות אחרות בניהול, ההתלהבות מן הגישה מיצתה את עצמה והפופולריות שלה דעכה מעט.

השלבים בנוהל סיעור מוחות

ביצוע נכון של התהליך מחייב הכרה עם שלביו, וניהול נכון של הישיבה. אחרת, קיים סיכוי רב להתבדרות הישיבה ללא תוצאות.

סיעור מוחות

חלוקת הבעיה לבעיות משנה.
כינוס ישיבה, רצוי בנוכחות מנחה והשתתפות קבוצת משתתפים המיומנים באופן פעילות זה. כדאי להזמין משתתפים בעלי ידע וכישורים רלוונטיים לבעיה הנבחנת.
שלב א': רישום של כל ההצעות העולות ללא סינון.
מקובל להשתמש באמצעים המאפשרים לכל המשתתפים לצפות בהצעות (כגון נייר או לוח) וכן ניתן להשתמש ברשמקול כגיבוי להבהרת רישומים לא ברורים. על רושם הרעיונות לבטא את הרעיון העיקרי בצורה מתומצתת. שלב זה מסתיים כאשר המנחה סבור כי מעיין הרעיונות של הקבוצה יבש.
הנחיות: בשלב זה מצופה ספונטניות והעלאת רעיונות אסוציאטיביים ללא הגבלות, ללא צנזורה (בפרט לא צנזורה עצמית). העיקרון המנחה בשלב זה הוא ניסיון להשתחרר מכבלי החשיבה הסטנדרטיים כדי להגיע לכיווני חשיבה חדשים. בשלב זה על המנחה לאסור על ביקורת, תגובות שליליות, לגלוג, התחכמויות, הערות מדכאות כגון, "את זה כבר שמענו", "זה לא יעבוד", וכו'. הנחיה אופיינית בשלב זה תהיה: "הרגישו חופשיים לומר כל מה שעולה בדעתכם, ללא צנזורה. אל תדאגו אם הרעיון מרוחק או פראי מדי".
לכמות הרעיונות הנזרקים לאוויר בשלב זה, קיימת משמעות איכותית מבחינת התהליך. חזרה על רעיונות שהועלו בשינויים קלים, נחשבת לתהליך התפתחותי רצוי, שכן לעיתים קרובות דווקא התיקון הקל עשוי להוליד את הרעיון המנצח.
שלב ב': סינון והערכה.
בשלב זה (ורק לאחר שהוכרז על סיום שלב א'), מבוצעים סינון הערכה וביקורת של הרעיונות. תפוקה ממוצעת טובה תיחשב לתפוקה של 5 עד 10 אחוזים רעיונות טובים מתוך כלל הרעיונות שעלו בשלב הראשון. בשלב ניתוח זה מלטשים את הרעיונות באמצעות ניסוח מחדש, הוספה, השמטה או צירוף של רעיונות. בסיכום השלב צפוי להיות רעיון אחד שעימו ממשיכים הלאה, או מספר רעיונות טובים אשר יעברו שלב נוסף של עיבוד ולבסוף בחירה.
הנחיות: ההערכה מתבצעת באופן הטוב ביותר בקבוצה קטנה, אפילו של אדם אחד המסוגל לנפות את הרעיונות השימושיים מכלל הרעיונות שנאספו.
משוב: דווח לקבוצה. הקבוצה צריכה לקבל משוב על תוצאות מאמציה. בפרט כאשר חברי הצוות צפויים לקחת חלק בישיבות דומות בעתיד.

בעשורים האחרונים עלו גישות נוספות לקיום סיעורי מוחות אפקטיביים. רבים מאמינים שהגישה שאינה מאפשרת ביקורת בעת העלאת הרעיונות מאריכה משמעותית את המפגש והופכת אותו להיות מייגע. לעיתים דווקא המקום של ביקורת עניינית - לא ביקורת אישית ולא מאבקי כוח, יכולה לתרום מאוד להעלאת היצירתיות וגם לקיצור הזמן.

ביקורת על סיעור מוחות

על האפקטיביות של המתודה נערכו במהלך השנים מחקרים רבים, שחלקם טען להפרכת היבטים מרכזיים בגישה. המפורסם שבמחקרים האלו בחן את השאלה האם סיעור מוחות בקבוצה יעיל יותר מאשר כאשר הוא נערך בנפרד^[2]. חוקרים באוניברסיטת ייל השוו התמודדות של סטודנטים עם חידות יצירתיות. כלל המשתתפים פעלו לפי ההנחיות של אוסבורן לסיעור מוחות אולם חלק מן התהליכים נעשו בקבוצה וחלק בנפרד. החוקרים מצאו כי הסטודנטים שעבדו ביחידות העלו פי 2 יותר רעיונות מאשר קבוצת סיעור מוחות. שופטים מצאו כי הפתרונות של יחידים היו יותר "מעשיים" ויותר "יעילים".

מחקרים שניסו להסביר את התופעה שנמצאה במחקר באוניברסיטת ייל כילו כי קבוצות מעלות יותר רעיונות מיחידים אבל סך הרעיונות שהעלו קטן מסך הרעיונות שהעלו יחידים. ככל שהקבוצה גדלה התפוקה היחסית שלה נמוכה יותר. ככל שניתן למשתתפים זמן רב יותר כך עלתה פוריות העלאת רעיונות בקבוצה אבל גם במצב זה יחידים העלו יותר רעיונות. ממצא נוסף מראה כי המשתתפים בסיעור מוחות נהנו יותר, מה שמסביר את הפופולריות של השיטה.^[1]

במשך השנים המחקר זכה לביקורת על ידי מחקרים אחרים שנערכו. בין השאר נטען כי היבטים בסיסיים שאוסבורן כלל כחלק מהמתודה, ובכלל זאת הנחיה מקצועית, לא יושמו במחקר. בנוסף ההיבטים של ביטחון בין-אישי לא יכולים להתקיים בקבוצת משתתפים רנדומלית, ועל כן ייתכן שדווקא העבודה האישית הייתה קרובה יותר לזו אליה אוסבורן כיוון.^[3]