סיראנואידים, מונח אותו טבע הפסיכולוג סטנלי מילגרם, הם אנשים שאינם דוברים מחשבות שמקורן במערכת העצבים המרכזית שלהם, אלא מילים שמקורן במוחו של אדם אחר, אשר מעביר מילים אלו אל הסיראנואיד באמצעות שידורי רדיו.[1]

המושג סיראנואיד נהגה לראשונה בשנות ה-70 המאוחרות על ידי הפסיכולוג האמריקאי סטנלי מילגרם, שפיתח את הרעיון כאמצעי שנועד להמחיש את רעיון החיבור בין גוף לנפש שתיאר אדמון רוסטאן במחזהו סיראנו דה ברז'ראק. בסיפור, סיראנו מספק לכריסטיאן מילות אהבה, וכך הם מחזרים במשותף אחר רוקסן (משום שכל אחד בנפרד לא היה מסוגל, בעקבות המגבלות הפיזיות והלשוניות שלהם, לעשות זאת בכוחות עצמו).

מילגרם הבחין בין המרכיבים השונים של האינטראקציה הסיראנית: ה"דובר" מקבל מילים שמספק "מקור" על ידי ממסר אודיו סמוי (למשל, שידור רדיו דיסקרטי) ומייד משחזר מילים אלה באמצעות טכניקת דיבור הנקראת "הצללת דיבור". ה"מגיב", בינתיים, מנהל דו-שיח פנים אל פנים עם ה"דובר". במידה והתרגיל מצליח, אופי האינטראקציה מוליד תופעה שמילגרם מכנה "האשליה הסיראנית", לפיה ה"מגיב" לא מצליח לזהות כי ה"דובר" רק חוזר על דברי "מקור" מרוחק.

במחקרים המקוריים שלו, מילגרם בחן מגוון של אינטראקציות סיראניות, כולל תרחיש בו קבוצות של מורים ריאיינו ילדים בני 11 ו-12 שהם האמינו שמדברים בעד עצמם, כאשר במציאות מילגרם, כ"מקור", אומר לילדים מה לומר. אף אחד מהמורים לא חשד שהמרואיינים שלהם למעשה נשלטים על ידי אדם אחר על אף התשובות המתוחכמות שסיפקו לכאורה. תרחיש נוסף כולל מקורות מרובים ששולטים ב"דובר" יחיד.

בעקבות מחקרים אלה, מילגרם הגיע למסקנה ששיטת הסיראנואיד צופנת בחובה עתיד ככלי מחקר בפסיכולוגיה החברתית, שכן היא מאפשרת לאדם להפריד את הדמות (האופי הפיזי) מהתוכן (מילים) שהיא מייצרת במפגשים חברתיים בין-אנושיים. לכן, בין היתר, שיטת הסיראנואיד משמשת כאמצעי לחקור תופעות כגון סטראוטיפים מבוססי גזע, מין וגיל, ומאפשרת לבדוק באופן דינמי כיצד "מקור" יחיד נתפס באופן שונה כשבאים איתו במגע דרך מגוון של "דוברים" בעלי מאפיינים פיזיים שונים.

למרות שבתחילה סבל מהתעלמות, חוקרים החלו לאחרונה לחקור מחדש את המושג סיראנואיד במסגרות מדעיות. בשנת 2014, פסיכולוגים חברתיים בבית הספר לכלכלה של לונדון, פרסמו את השחזור הראשון של ניסוייו המקוריים של מילגרם (מילגרם עצמו מעולם לא פרסם את עבודתו בפיתוח הטכניקה באופן רשמי).[2] אמן בריטי בשם רוב מיטשל, בהשראת ניסויו של מילגרם, חקר את ה"אשליה הסיראנית" ככלי למידה חווייתי בתוך כיתה (שימוש בילדים כ"דוברים" מול מורים "מגיבים" שאינם מודעים לתרגיל).[3] שימוש ב"סיראנואידים" נעשה גם בסיטואציות בהן לנבדקים נאמרו משפטים של אנשים שהם מכירים דרך אנשים זרים.[4]

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה