סקראצ'ינג

סקראצ'ינג (אנגלית: Scratching; גירוד, שריטה) הוא שמה של טכניקה לנגינת תקליטי ויניל, המתבססת על הנעת התקליט ולעיתים קרובות שימוש במערבל אותות (מיקסר) בעת הנגינה. שינוי מהירות הסיבוב של התקליט והנעתו כנגד המחט יוצרת צלילי חריקה, שהפכו לסימן ההיכר של הדי ג'יי בתרבות ההיפ הופ.

גילוי ופיתוח

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא לשון עילגת ומילים לא בשפה רגילה ומדוברת.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים, אמנים רבים התנסו במניפולציות על תקליטים, אך פיתוח הסקראצ'ינג המודרני מיוחס לדי ג'יי גראנדמאסטר פלאש. פלאש התוודע לצליל הסקראצ' לאחר שנתקל בהתנגדות אימו להשמעת מוזיקה בעוצמה גבוהה בבית הוריו. הוא זיהה את הפוטנציאל הטמון בטכניקה זו והחליט לשלב אותה בהופעותיו.

לאחר שגילה שלא ניתן להשתמש בטכניקה כאשר התקליט נמצא על יריעת הגומי הסטנדרטית (שמפרידה בין התקליט לבין הצלחת של הפטיפון), החל להשתמש בלבד כחומר הפרדה, מה שהעניק חופש תנועה גדול יותר להנעת התקליט. ב-1970 הוציא גרנדמאסטר פלאש את יצירתו "הרפתקאותיו של גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה". התקליט היה הקלטה חיה של תקלוט על שלושה פטיפונים וכלל סקראצ'ינג וערבול קטעים של אמנים מוכרים אחרים, אשר כיום היה נכלל תחת סוגת (ז'אנר) המגה-מיקס. הייתה זו הפעם הראשונה שסקראצ', כפי שאנו מכירים אותו היום, נכלל בשיר מוקלט, מהלך זה היווה פריצת דרך אמיתית בגיבוש תפקיד הדי ג'יי המודרני.

חשיבות והשפעה

בתרבות ההיפ הופ, יכולת הסקראצ'ינג מהווה מרכיב חשוב בהערכת כישרונו של התקליטן; כך, נערכות תחרויות עולמיות לבחירת ה"סקראצ'רים" המוצלחים ביותר. בין החשובות שבהן היא תחרות התקליטנים הבינלאומית, הדי. אם. סי, בחסות טכניקס (אחת מחברת הפטיפונים הוותיקות והמובילות בעולם כיום). שניים מוותיקי עולם הסקראצ'ינג שגם זכו בתחרות פעמים רבות הם קיו-ברט ומיקסמסטר מייק, חבר להקת הביסטי בויז.

במרוצת השנים הפכה טכניקת הסקראצ'ינג לשפה חדשה בעולם התקליטנות תוך פיתוח אין ספור סוגי סקראצ' שונים. בעקבות הצלחתו בעולם ההיפ הופ, התפשט הסקראצ'ינג גם לסוגי מוזיקה אחרים וצליל הסקראצ' יהיה מוכר לרוב מאזיני המוזיקה הפופולרית העכשווית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סקראצ'ינג בוויקישיתוף