סרגיי טבוריצקי
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
סרגיי טבוריצקי (ברוסית: Сергей Владимирович Таборицкий; 12 באוגוסט 1897 (במסמכים גרמניים - 1895) - 16 באוקטובר 1980) היה לאומן רוסי ומונרכיסט. התפרסם בעקבות השתתפותו ברצח המדינאי ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, יחד עם הסופר והקצין הרוסי פיוטר שאבלסקי-ברוק. מהשנים 1936 עד 1945 היה טבוריצקי סגן הסוכנות למהגרים רוסים לגרמניה. בשנת 1942 הצטרף טבורצקי למפלגה הנאצית ועבד יחד עם הגסטפו.
 | |
| לידה |
12 באוגוסט 1897 סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
16 באוקטובר 1980 (בגיל 83) לימבורג אן דר לאהן, מערב גרמניה |
| מדינה |
האימפריה הרוסית, הרייך הגרמני, גרמניה |
| מפלגה |
המפלגה הנאצית |
| השקפה דתית |
הכנסייה האורתודוקסית הרוסית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
שנים מוקדמות עריכה
סרגיי ואחיו הצעיר ניקולאי היו ילדיהם הבלתי חוקיים של חייטת יהודייה שהוטבלה לנצרות ובעלים של חנות אופנה, אנה ולדימירובנה, ובן זוגה, סרגיי אלכסנדרוביץ ז'אפוואלוב (שעזב אותה ב -1901). שני האחים גדלו באמונה הנוצרית האורתודוקסית. הסנדק של טאבוריצקי היה ולדימיר סאבלר. האחים השתמשו בשם המשפחה של בעלה הראשון של אנה ולדימירובנה, גם הוא יהודי, וולף איזיקוביץ' טאבוריסקי, סוחר מהעיר אשמיאני, שעזב את הארץ הרבה לפני שנולדו שניהם. על פי המסמכים, הם נחשבו לילדיו של וולף טאבוריסקי, מכיוון שהגירושים הראשונים של אמם התרחשו רק בשנת 1899. האם נהפכה לסוחרת, התחתנה עם אציל בשם מאראסאנוב, ולקחה את שם משפחתו. אנה מארסנובה נפטרה במרץ 1914 בצרפת. בשנת 1915, לאחר מות אמם, ניסו האחים סרגיי וניקולאי להגיע ללא הצלחה לקונסיסטוריה הרוחנית של פטרוגרד בבקשה להכיר בהם כילדי "הפנים הרוסיות האורתודוקסיות" ולהיפטר מ"אות הקין", כשהם מציינים את רגשותיהם הדתיים והמונרכיסטיים[1].
טבוריצקי סיים את לימודיו בריאלסקול של גורביץ' בשנת 1915. עדויות מאוחרות יותר של טאבוריצקי על השתתפותו במלחמת העולם הראשונה בפיקודו של הדוכס הגדול מיכאל אלכסנדרוביץ' כחלק מחטיבת הפרשים הילידים הקווקזיים אינן נחשבות אמינות, שכן מידע אמין על פעילותו בשנים 1915–1919 לא נמצא. על פי כמה דיווחים, הוא היה עוזרו של המפכ"ל מהדומא המדינית וסגנו ג'ורג'י דריוגין[2].
לאחר מהפכת פברואר שהה באוקראינה, משם עזב לאחר שנים אחדות לגרמניה. בקייב, בכלא, הוא התוודע למונרכיסט פיוטר ניקיפורוביץ' פופוב (שכינה את עצמו "שאבלסקי-בורק"), איתו קיים קשרים בכל זמן שהיותו בגלות.
הגירה עריכה
בתחילה התגורר טבוריצקי בברלין, אחר כך במקלנבורג ומינואר עד מרץ 1922 במינכן. באותה תקופה עסק בפעילות מערכת במגזין "לוך סווטה" בו פורסמו שיריו. לפני ניסיון ההתנקשות בפול מיליוקוב עבד כמקליד. ידוע כי מסיבות אידאולוגיות הוא סירב לקבל הזמנות מברית המועצות.
בשנת 1921, כאשר פגש בטעות את פוליטיקאי הדומא לשעבר אלכסנדר גוטקוב ברחוב בברלין, תקף אותו טאבוריצקי והכה אותו במטריה, ובגין התקיפה שהה כמה ימים בכלא מקומי[3].
ניסיון התנקשות נגד פאבל מיליוקוב עריכה
יחד עם שאבלסקי-בורק השתתף טאבוריצקי בהכנת ניסיון ההתנקשות נגד פול מיליוקוב, היסטוריון רוסי ופוליטיקאי ליברלי. לשם כך הם נסעו ממינכן לברלין. במהלך הרצאתו של מיליוקוב פתח טאבוריצקי באש. כאשר ולדימיר דמיטרייביץ' נבוקוב מיהר לעבר שאבלסקי והכה אותו בזרוע בה החזיק אקדח, טאבוריצקי ירה שלוש פעמים מטווח אפס על נבוקוב. נבוקוב נהרג מיד מירי בלבו. אחרי זה הלך טבוריצקי אל ארון הבגדים ולקח את בגדיו אל דלת היציאה, אך אישה אחת קראה: "הנה רוצח!", וטבוריצקי נעצר על ידי הקהל. בנוסף לנבוקוב שנפטר במקום במהלך ניסיון הירי ללא הבחנה, נפצעו 9 בני אדם, בהם יו"ר הקבוצה בברלין של המפלגה הדמוקרטית החוקתית, ל' א' אלישב, ואחד מעורכי עיתון "רול", אבגוסט קמינקה.
בדיקה רפואית של שאבלסקי-בורק וטאבוריצקי הראתה כי שניהם השתמשו מזה זמן בסמים, וביום ההתנקשות לקחו מינון חזק במיוחד.[4]
משפט ניסיון החיסול נגד מיליוקוב התרחש בין התאריכים 3–7 ביולי 1922 בבית הדין הפלילי בברלין במואביט. בית המשפט גזר על טאבוריצקי 14 שנות עבודת פרך בגין רצח, אך כבר באביב 1927 הוא שוחרר תחת חנינה.
פעילויות תחת המשטר הנאצי עריכה
מאז מאי 1936 היה טאבוריצקי סגן לגנרל וסילי ביסקופסקי עבור הלשכה לפליטים רוסים שהוקמה על ידי הנאצים בגרמניה (Vertrauensstelle für russische Flüchtlinge in Deutschland ). תפקידיו של טאבוריצקי כללו אחריות על התיקייה של המהגרים הרוסים ופיקוח פוליטי על הדעות הפוליטיות של מהגרים אלה[4]. לאחר פרוץ המלחמה עם ברית המועצות עמד בראש גיוס המתרגמים לוורמאכט בקרב מהגרים רוסים. פעילותו של טאבוריצקי התבצעה בקשר הדוק עם הגסטפו. גלב רהר מתאר את טבוריצקי כך: "יבש, רזה, מחודד, מכוון, מעט ארוג, לא פורח, אלא דוהה"[5].
באפריל 1937 התחתן טאבוריצקי עם אליזבת פון קנור, נכדתו של האסטרונום קרל פרידריך קנור, שהייתה חברה במפלגה הנאצית מאז 1931. לאחר עתירות רבות (כולל אלה על שם גבלס) וסירובים, הוא קיבל אזרחות גרמנית (1938) והצטרף למפלגה הנאצית ב-1942. הוא הסתיר את המוצא היהודי של אמו וייחס לה שורשים גרמניים, והוא ייחס את האצולה הרוסית לאב הפיקטיבי, "ולדימיר וסיליביץ' טאבוריצקי". הוא העמיד פנים שמוצאו ממשפחת אצולה, והשתמש בשם המשפחה הגרמני בתוספת הקידומת "פון" (פון טבוריצקי). הוא טען כי ניסיון ההתנקשות ב"מנהיג הדמוקרטיה היהודית "וב"שונא גרמניה" מיליוקוב, שעליו ריצה עונש פלילי, היה הישג למולדתו החדשה. הרבה לעסוק ולשוחח על הפרוטוקולים של זקני ציון, והתגאה ברדיפתו בידי יהודים ו"שמאלנים ".
בשנת 1939 הקים את הארגון הלאומי לנוער הרוסי (NORM) שהיה בשליטתו הישירה של האס אס. ארגון זה היה דומה לארגון נוער היטלר הגרמני (HitlerJugend).
בימי המלחמה האחרונים ברח סרגיי טאבוריצקי מברלין והתגורר בלימבורג אן דר לאן. המשיך לפרסם מדי פעם בכתב העת המונרכיסטי הברזילאי ולדימירסקי וסטניק. סרגיי טאבוריצקי נפטר ב־16 באוקטובר 1980.
הערות שוליים עריכה
- ^ «Все самочинцы произвола...»: подлинная биография Сергея Таборицкого, НЛО (ברוסית)
- ^ "Незамеченное поколение" писателя Владимира Варшавского. О судьбе мужа и своей жизни рассказывает в Женеве переводчик Татьяна Варшавская, Радио Свобода (ברוסית)
- ^ Слово и дело: письма Е.А. Шабельской из архива Департамента полиции // Дмитрий Зубарев, scepsis.net
- ^ 1 2 Русская эмиграция и Великая Отечественная война | Научная Библиотека Пермского Государственного Национального Исследовательского Университета, library.psu.ru
- ^ "Один русский – и тот Рар". К 90-летию со дня рождения Глеба Александровича Рара., Радио Свобода (ברוסית)