סרגיי סולומקו
סרגיי סולומקו (ברוסית: Сергей Соломко; 22 באוגוסט 1867 – 2 בפברואר 1928) היה צייר אקוורל ומאייר רוסי.
 | |
| לידה |
10 באוגוסט 1867 (יוליאני) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בפברואר 1928 (בגיל 60) סן-ז'נבייב-דה-בואה, צרפת |
| מקום קבורה |
בית הקברות הרוסי סן-ז'נביאב-דה-בואה |
| מקום לימודים |
בית הספר לציור, פיסול ואדריכלות של מוסקבה |
| תחום יצירה |
ציור, איור, צבע מים, Russian painting, theatrical costume |
  | |
ביוגרפיה ועבודה עריכה
הוא היה בנו של קולונל (לימים, מייג'ור-גנרל) סרגיי סולומקו (1835–1897) [1] שהועסק בשירותו של הדוכס הגדול קונסטנטין ניקולייביץ', והוא גדל בארמון קונסטנטינובסקי. מצד אביו, אבותיו היו קוזאקים בגדוד נז'ין. מצד אמו, הוא היה מהאצילים הרוסים ממשפחת זנודבורוב.
מ-1883 עד 1887, הוא למד בבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות במוסקבה ולאחר מכן, במשך שנה, ביקר בשיעורים באקדמיה האימפריאלית לאמנויות.[2] בתקופה זו, הוא החל לעבוד כמאייר במגזינים. עבודתו הידועה הראשונה הייתה עבור Север ("צפון") כתב עת ספרותי שבועי שהחל לצאת לאור ב-1888. זמן קצר לאחר מכן, הוא הועסק ב-Нива ("גריינפילד"), [2] שהיה המגזין הפופולרי ביותר ברוסיה בסוף ה-19. הוא גם עבד עבור Мир искусства ("עולם האמנות" ) ובכתב עת סאטירי בשם Шут ("השוטה").
בשנות ה-90 עבד עבור אלכסיי סובורין, וסיפק איורים ליצירות של פושקין, צ'כוב ולרמונטוב. ב-1901 הוא היה אחד מכמה אמנים שאיירו מהדורה מיוחדת של "נשמות מתות" מאת ניקולאי גוגול, בהוצאת אדולף מרקס. הוא גם עיצב כרזות תיאטרון וסדרה פופולרית של גלויות המתארות את רוסיה הישנה, בהוצאת Maison Lapine מפריז.
לאחר 1900, הפופולריות שלו הובילה אותו לנסות את כוחו במגוון רחב יותר של פרויקטי עיצוב. הוא יצר דגמים עבור מפעל הפורצלן הקיסרי ועבד עם בית פברז'ה. בשנת 1903, עבור הנשף המפורסם בארמון החורף, הוא התייעץ עם מומחים ויצר סקיצות לתלבושות היסטוריות. האורחים בנשף שילמו עבורם הון תועפות, שכן רבים מהם נעשו עם תכשיטים אמיתיים. מאוחר יותר יצא לאור אלבום מתנות במהדורה מוגבלת ובו צילומי המשתתפים, ובו "תרומות" לטובת החיילים הרוסיים במזרח הרחוק. חלק מהתלבושות המקוריות הוצגו במוזיאון הארמיטאז' בשנת 2003.[3]
ב-1910 עבר לפריז, אך המשיך להציג ברוסיה ולתרום למגזינים הרוסיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, בהנחיית "הוועדה לאיסוף ואחסון שלל המלחמה", הוא צייר דיוקנאות של קציני חיל המשלוח הרוסי בצרפת לצורך שימוש בסופו של דבר במוזיאון המלחמה.
לאחר המהפכה, הוא סבל מחוסר אהדה של הממשלה החדשה, הפך לגולה מרצון בצרפת, והחל לעבוד עם אלה שעזבו את רוסיה לאחר המהפיכה. בהסתמך על הניסיון הקודם שלו בעיצוב תלבושות, הוא יצר תלבושות עבור הרקדניות מתילדה קשסינסקה ואנה פבלובה. הוא גם יצר איורים לספרים של סופרים צרפתים, ביניהם אמיל גבהרט, ארנסט רנן ואלברט סמיין.
ב-1921 הוא השתתף בתערוכה שהעלו גולים מהאקדמיה הקיסרית לשעבר לאמנויות. ארבע שנים לאחר מכן, הוא עזר להקים את "המכון הרוסי לאמנות ותעשייה".
הוא חלה במחלה קשה זמן לא רב לאחר מכן, ומת בבית אבות עבור מהגרים רוסיים, מדרום לפריז.
במהלך התקופה הסובייטית, הוא ספג ביקורת על עבודותיו "כדקדנס" ו"וולגריות בורגנית".
בשנות ה-90 התחדש העניין ביצירתו.
הוא מוערך במיוחד בזכות התיאורים המדויקים והמפורטים של התרבות הרוסית הישנה.
גלריה עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- סרגיי סולומקו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Искусство и архитектура русского зарубежья - СОЛОМКО Сергей Сергеевич, artrz.ru
- ^ Kenneth, Sergei Solomko, www.rusartnet.com (באנגלית בריטית)
- ^ Images from Russia's Last Imperial Ball Digitized by Hoover Archives, Hoover Institution (באנגלית)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "סרגיי סולומקו".