פתיחת התפריט הראשי

ביוגרפיהעריכה

פורת נולד ברמת גן וגדל ברמת השרון, בנם של אל"ם יהודה פורת ופרופסור דינה פורת. הוא בוגר בית הספר התיכון תלמה ילין במגמת מוזיקה.

בשנת 1998 סיים בהצטיינות את לימודי התואר הראשון במשפטים ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית. את ההתמחות עשה בבית המשפט העליון אצל השופטת דליה דורנר. את לימודי התואר השני והדוקטורט סיים באוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית ובמהלכם שימש גם כעורך בכתב העת למשפט בינלאומי של האוניברסיטה, וכעוזר משפטי לפרופ' לורנס פרידמן ומורטון הורוביץ. את עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת פרופ' תומאס גריי, כתב על מבחני איזון במשפט החוקתי האמריקאי.

בקיץ 2001 התמחה פורת בחברת עורכי הדין Debevoise & Plimpton בניו יורק. עם חזרתו לארץ השתלב בסגל הפקולטה למשפטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים.

בין השנים 2008–2009 שימש כפרופסור אורח בבית הספר למשפטים באוניברסיטת סן דייגו שם הוא מלמד מאז מדי שנה קורס מרוכז במשפט חוקתי השוואתי.

פורת נשוי ואב לחמישה.

מחקריועריכה

פורת כותב בתחומים של משפט חוקתי, ופילוסופיה של המשפט. מחקריו עוסקים במבחני האיזון והמידתיות, בחוקתיות גלובלית, בזכויות קבוצתיות, בהפליה, בדיני מלחמה ובהיסטוריה של המשפט החוקתי.

הספר Proportionality and Constitutional Cultureעריכה

בשנת 2013 יצא לאור הספר Proportionality and Constitutional Culture[2] שהוא פרי מחקר משותף של פורת עם פרופ' משה כהן-אליה ועוסק בתופעת התפשטותה של דוקטרינת המידתיות בעולם.

בספר הם מסבירים כי התפשטות המידתיות מבטאת את "תרבות ההצדקה", כלומר תרבות המחייבת את המדינה להצדיק כל אחת מפעולותיה. הספר ממקם את דוקטרינת המידתיות בתוך הקשר היסטורי, תרבותי ופוליטי ומשווה בינה לבין האיזון האמריקאי. הטענה המרכזית בספר היא כי למרות הדמיון האנליטי בין המידתיות לבין האיזון האמריקאי, קיים פער תרבותי והיסטורי עמוק בין שתי הדוקטרינות ופער זה משפיע על האופן שבו הן מובנות ומתפקדות במשפט החוקתי.

מאמריםעריכה

במספר מאמרים, חלקם משותפים, חוקר פורת את הקשר בין זכויות לבין טעמים פסולים וכוונות פסולות. פורת מבקש לנתח זכויות חוקתיות מרכזיות כמבקשות לחשוף טעמים פסולים וכוונות פסולות של המדינה ולאסור עליהן. לעומת זאת, זכויות שאינן קשורות לטעמים פסולים הן בעלות עצמה פחותה יותר וחשופות לאיזון, וייתכן שמקומן מחוץ למשפט החוקתי כלל ובתוך המסגרת הפוליטית[3] כוונה פסולה מנחה את פורת גם בעמדותיו לגבי הפסלות המוסרית של טרור, וההבחנה בינו לבין פעולות אלימות אחרות[4].

במאמריו על הזכויות הקבוצתיות טוען פורת כי יש להבחין בין תביעות לזכויות קבוצתיות של מיעוטים שהן דפנסיביות – כאלו המשמשות בעיקר להגנת הקבוצה וחבריה מפני לחציה של החברה הכללית, לבין תביעות שהן אופנסיביות – כאלו התומכות בהתרחבות הקבוצה ותביעותיה כלפי קבוצת הרוב והחברה הכללית. תביעות אופנסיביות (כגון תביעות של החרדים בישראל בנוגע לאופי השבת במרחב הציבורי, או תביעות של המיעוט הערבי בישראל לשינוי שמות רחובות לערביים) הן ככלל מוצדקות פחות מתביעות דפנסיביות[5].

במאמר המשך לספר על מידתיות טוען פורת כי את התפשטות המידתיות במשפט החוקתי הישראלי בפרט, ואת תפיסת הזכויות החוקתיות בישראל בכלל, יש להבין בהקשר ההיסטורי של התפתחות המשפט החוקתי בישראל מתוך המשפט המנהלי[6].

פורת טען בעד הזכות של מדינה להעדיף, במגבלות מסוימות, את חיי אזרחיה בחישוב המוסרי על פני חיי אזרחי מדינות אחרות, ומדינות אויב [7].

פרסומים נבחריםעריכה

ספריםעריכה

מאמרים ופרקים מספריםעריכה

מאמרי דעהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עמוד המרצה פרופ' עידו פורת באתר המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן
  2. ^ (Proportionality and Constitutional Culture, (Cambridge University Press, 2013) (co-authored with Moshe Cohen-Eliya
  3. ^ (The Dual Model of Balancing: A Model for the Proper Scope of Balancing in Constitutional Law 27 CARDOZO LAW REVIEW 1393 (2006); Indifference and Discrimination, 44 Israel Yearbook on Human Rights 87 (2014
  4. ^ "מה באמת ההבדל? תגובה למאמרו של דוד אנוך, 'מה ההבדל בין פעולות טרור לחיסולים? מחשבה על ההבחנה בין גרימת נזק מכוונת לבין גרימת נזק צפויה לחפים מפשע'" בתוך: ראם שגב, דוד אנוך, עידו פורת, בהנחיית מרדכי קרמניצר, פגיעה בחפים מפשע, מחקר מדיניות 71, המכון הישראלי לדמוקרטיה 137 (2007)
  5. ^ זכויות קבוצתיות בישראל - שלושה מבחנים מנחים" מחקרי משפט ל 389 (2015)
  6. ^ "המינהליזציה של המשפט החוקתי" עיוני משפט ל"ז (2016)
  7. ^ (Preferring One’s Own Civilians: May Soldiers Endanger Enemy Civilians More Than They Would Endanger Their State’s Civilians?, (with Z. Bohrer) (47 George Washington International Law Review 99 (2015