עלילת אנטיוכוס

עלילת אנטיוכוס הייתה עלילה אנטישמית שהופצה בזמן המרד הגדול (66–70 לספירה) באנטיוכיה (כיום אנטקיה) בירת סוריה, על ידי אנטיוכוס, שהיה בנו של ראש הקהילה היהודית והמיר את דתו. על פי העלילה שהפיץ אנטיוכוס, יהודי אנטיוכיה זממו לשרוף את העיר. בעקבות העלילה נערכו פרעות ביהודי אנטיוכיה ורבים מהם נהרגו.

כרבים מהאישים והאירועים בתקופת המרד הגדול, כל הידוע על אנטיוכוס ועלילת הדם שלו לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו. המקור היחיד בו הם נזכרים, הוא הספר "תולדות מלחמת היהודים ברומאים".

הקהילה היהודית באנטיוכיה

העיר אנטיוכיה נוסדה על ידי סלאוקוס הראשון ניקטור (ב-300 לפנה"ס לערך), אחד ממפקדי צבאו של אלכסנדר הגדול ומייסד הממלכה הסלאוקית בסוריה, ושימשה כבירת מלכי סוריה מן השושלת הסלאוקית החל בימי אנטיוכוס השלישי (200 לפנה"ס לערך).

היהודים היוו חלק נכבד מאוכלוסיית אנטיוכיה מתחילת יישובה, ובמאה ה-1 לספירה תחת השלטון הרומי, הייתה אנטיוכיה העיר השלישית בגודלה באימפריה. יוסף בן מתתיהו מעיד על גודלה היחסי של הקהילת יהודית: ”היהודים הם עם מפוזר ומפורד בכל קצוות תבל...ועל כֹּל גדל מספר היהודים היושבים בסוריה, כי היא הארץ הקרובה אליהם, ויותר מכולם עצמו המונות היהודים בעיר אנטיוכיה”. יהודי העיר קבלו את זכות האזרחות כבר מההתחלה, על ידי סלאוקוס הראשון. אזרחות העיר הקנתה זכויות שוות לאלו של האוכלוסייה היוונית (מוקדונים והלנים), שנשמרו עד זמנו של יוסף בן מתתיהו בחוקת העיר. לטענתו, כל מלכי סוריה לאחר אנטיוכוס הרביעי (אפּיפאנס) – מטיל גזירות השמד, נתנו ליהודים "לשבת בעיר לבטח" וזה מה שהביא למספרם הגדול.

פרעות 66–67

בתחילת המרד הגדול, זמן קצר לאחר הגעתו של אספסיאנוס לסוריה (66–67 לספירה), "בהגיע שמועת המלחמה אל אנטיוכיה...התלקחה המשטמה ליהודים בלב כל יושבי העיר". אז החליט אנטיוכוס, "אחד מראשי נכבדי-היהודים" מתוקף היותו בנו של ראש קהילת יהודי אנטיוכיה, ללכת אל אזרחי העיר שהתאספו בתיאטרון ולהסית אותם נגד יהודי העיר ובראשם אביו. אנטיוכוס "קרא עליהם שטנה" והאשים אותם במזימה לשרוף את כל העיר. הוא לא הסתפק בכך והצביע על אנשים ספציפיים, יהודים אורחים בעיר, וטען שהם שותפים למזימה. ההמון הנזעם, כתוצאה מעדותו של היהודי המכובד, מיהר לנקום והעלה אותם על המוקד - האורחים היהודים נשרפו בתיאטרון. מיד אחר כך מיהר ההמון המשולהב אל שכונת היהודים כדי להציל את העיר מהמזימה היהודית ולבצע נקמה. אלא שאנטיוכוס היהודי, לא רק שלא ניסה לעצור את הפרעות, הוא אף עשה כל מאמץ להנהיג אותן:

"ואנטיוכוס הוסיף לחזק את חמת האזרחים, וברצותו לתת אות נאמן, כי נהפך לאיש אחר ולמד לשנוא את דת-היהודים, עמד והקריב זבח כחוק היונים וגם ציוה לאלץ את יתר היהודים לעשות כמעשהו, למען אשר המסרבים למלא את הדבר, יגלו במעשיהם כי הם חורשי-הרעה."

המרת הדת ההפגנתית של בנו של ראש הקהילה היהודית עשתה את שלה והפורעים "ניסו לעשות כדבר אנטיוכוס". אלא שרק יהודים מעטים הסכימו לעבור על דתם, כדי שלא יואשמו במזימת השריפה. אלה שסירבו לכך נרצחו.

אנטיוכוס המומר לא הסתפק בפרעות, אלא ניצל את עלילת הדם שלו כדי להמשיך ולהתעמר באחיו. הוא לקח אנשי-צבא מהנציב הרומאי ובעזרתם הרבה להציק לאזרחים היהודים על ידי אילוצם להמשיך במלאכתם ביום השבת כמו ביתר ימי השבוע. אנטיוכוס הכביד את הלחץ על הקהילה היהודית והמהומות מיהרו להתפשט גם לשאר ערי סוריה, בד בבד עם החמרת המלחמה בארץ יהודה.

פרעות 70

לאחר סיום כיבוש ירושלים (70 לספירה), בזמן שטיטוס ערך בערי החוף את חגיגות ניצחונו על היהודים, נדמה היה שהסיוט של יהודי אנטיוכיה מתגשם והעלילה בדבר שריפת העיר קורמת עור וגידים. אש פרצה במרכז העיר ושרפה את השוק הרבוע, הבסיליקות, הארכיון ובניין השלטון בעיר. רק לאחר מאמצים רבים, דעכה האש שעמדה לשרוף את כל אנטיוכיה. אנטיוכוס לא החמיץ את ההזדמנות להוכיח את אמיתות העלילה מלאת השנאה העצמית שרקם, ובכך להביא לסיבוב נוסף במתקפה על בני עמו - "שארית היהודים" מהפרעות הקודמות באנטיוכיה:

"ואנטיוכוס קם והתגולל על היהודים, כי מידיהם יצא הדבר הזה. והנה גם לולא היתה שנאה כבושה בלב יושבי אנטיוכיה ליהודים, נקל היה להם להאמין לדבר הדיבּה הזאת בסערת לבבם על המעשה...ועל-כן מצא אנטיוכוס אזניים קשובות וכל האנשים האמינו, כאילו ראו עיניהם את היהודים בשלחם בידיהם את האש, וכמוכּים בשגעון מיהרו כולם בעברה-וזעם להתנפל על האנשים, אשר יצאה עליהם הדיבּה."

ההתנפלות הופסקה על ידי הציר הרומאי, נַיוּס קוֹלגה, שהחל לחקור את אשמת היהודים, כאשר במשך כל הזמן שארכה החקירה, הייתה הקהילה היהודית שרויה במתח עצום ופחד בל-יתואר מתוצאותיה. כשנודעו תוצאות החקירה, הייתה זו הקלה עצומה ליהודי אנטיוכיה. קולגה גילה, כי אף אחד מהיהודים שאנטיוכוס האשים לא לקח חלק בהצתה וכי האשמים היו נושאי-חובות כספיים, שניסו להיפטר מחובותיהם על ידי שריפת המוסדות בהם החובות רשומים.

הדרישה לגרש את היהודים

השלכות ההסתה של אנטיוכוס נתנו את אותותיהן גם לאחר מציאת האשמים. לאחר דיכוי המרד הגדול, עבר טיטוס בכל ערי סוריה וערך חזיונות שעשועים, אליהם "שלח את השבויים היהודים לשמח את הרבים במראה מותם". כשהגיע לאנטיוכיה, התקבל בשמחה גדולה, כאשר "בין המון הברכות נשמעו כל העת דברי-בקשה לגרש את היהודים מתוך העיר". טיטוס בחר לא להגיב על כך ו"פחד גדול נפל על היהודים" בשל חוסר הוודאות לגבי כוונותיו. כאשר חזר טיטוס לאנטיוכיה לאחר נסיעה קצרה, נערכה לכבודו קבלת-פנים גדולה בתיאטרון. תושבי העיר ניצלו את ההזדמנות החגיגית ו"הוסיפו להציק לו בדבריהם ולדרוש ממנו בלי-הרף, כי יגרש את היהודים מן העיר". תשובתו של טיטוס (אליבא דיוספוס) גילתה אמפתיה מפתיעה ליהודים: ”הן עיר-אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?”.

תושבי אנטיוכיה זנחו את בקשת גרוש היהודים, אבל פנו שוב אל טיטוס, הפעם בבקשה שיהרוס את לוחות-הנחושת העתיקים, עליהם היו חקוקות זכויות היהודים. טיטוס סירב גם לכך והשאיר את זכויותיהם כשהיו.

לקריאה נוספת

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת "מסדה", תרפ"ג 1923, מהדורת 1968.