עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם (ע"פ הסוטא פיטאקה שבקאנון הפאלי) מייצגים את המעצורים מהם צריכים בני האדם להשתחרר על מנת להגיע להארה. כל אחד מהם מייצג איכות שאינה-טהורה ("מזהמת"), הכובלת את האדם כשרשרת-אסורים לקיום רווי הסבל (דוקהה) בעולם הסמסרה. ככל שהאדם מתנתק מכבלים אלו, כך הוא מתקדם בהדרגה דרך ארבעת שלבי ההארה, עד לשחרורו מסבל באופן מלא.

היאחזות ב"עצמי"

מתייחסת לאמונה בזהות אישית ובקיום "אני" קבוע; תפישת האדם את עצמו כיישות נפרדת בעלת ממשות. על פי התפישה הבודהיסטית, זוהי "ראיה שגויה" או "הבנה שאינה נכונה". מאשליה זו מתבקש האדם להתעורר, דרך חקר מדיטטיבי של עצמו. כבל זה מתנתק כאשר האדם רוכש באופן חווייתי וישיר את תובנת ה"אין אני" ("אנאטה" או "אנאטמן").

ספק

מתייחס לספק בדבר נכונות דברי הבודהה, אמיתותה של הדהרמה, ויכולתו של האדם להשתחרר מסבל. אין בכך גינוי של התכונה החיובית לנהוג בספקנות בריאה. בבודהיזם אין דוגמות, שיש לקבל מתוך ציות עיוור או אמונה דתית. מהות התרגול המדיטטיבי היא בחינה דקדקנית של המציאות דרך מחקר ישיר. "ספק" מהווה כבל ומעצור רק כאשר הוא מונע מהאדם מלהמשיך ולבדוק את אמיתות הדברים בעבור עצמו.

היצמדות לטקסים ולפולחנים

בעוד שהבודהיזם איננו שולל טקסי דת, הוא מזהיר מפני האשליה שהשחרור מסבל יתרחש בזכות קיום טקס או פולחן כלשהו, שאין בצידו שמירה על כללי מוסר, חקירה של הנפש או פיתוח חכמת אמת.

השתוקקות חושית

מתורגמת לעיתים גם כ"תשוקה חושנית". רצון להשגת אושר בזכות חוויות חושיות נעימות (טעם, ריח, צליל, מראה, מגע). מתוארת במרכז גלגל החיים. אחד מהיבטי הטנהא.

רצון-להרע / דחייה

מתייחס לתחושות סלידה ומחשבות זדון כלפי אנשים, קבוצות, יצורים חיים, מצבים, פעולות, אובייקטים, וכן כלפי העצמי.

תאווה לקיום בעולם החומר

הרצון להמשיך ולהתקיים בעולם, או להיוולד לתוכו מחדש בגלגול החיים הבא.

תאווה לקיום חסר הצורה

אחד מהיבטי הטנהא הייחודיים למודטים. מתייחס להשתוקקות לקיום בלתי-חומרי, בעולמות שזמינים בגלגול חיים עתידי (ע"פ המסורת) לאלו שהצליחו לטהר את נפשם במידה מספקת.

גאוותנות

תחושת עליונות, גבהות-לב, ביטחון-עצמי מוגזם, חשיבות-עצמית, יהירות, התנשאות, זילזול באחר, הערכה מוגזמת של האדם את יכולותיו, הישגיו ומיומנויותיו, והיאחזות בידע, במראה חיצוני או ברכוש כמקור לגאווה.

חוסר שקט

מתייחס לחוסר יציבות של תשומת הלב, המתאפיינת בפיזור מחשבות, נטייה להיתפס ולהיגרר אחרי הסחות דעת, והתרגשות מוגזמת מגירויים חולפים.

בורות

חוסר ההבנה של טבעה הממשי של המציאות כפי שהיא משתקפת בשלושת סימני הקיום: ארעיותן של כל התופעות, ריקותן, היעדר העצמי, ומקורו של הסבל.