פח שמיטה
פח שמיטה הוא מנהג שבו משתמשים בפח אשפה מיוחד לפירות שביעית, פירות שגדלו בארץ-ישראל בשנה השביעית וקדושים בקדושה מיוחדת.
מקור המנהג עריכה
כתוב בתורה ”וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה”,[1] וחז"ל דרשו ”לאכלה - ולא להפסד”.[2] לאדם אין בעלות על פירות שביעית, אלא רק זכות להשתמש בהם לאכילה. בפרט, אין לו זכות להפסיד (לאבד) אותם. איסור זה כולל גם שאריות, כל עוד הן ראויות למאכל אדם. כך למשל, אם אדם אכל חצי פרי, ואינו רוצה לאכול את החצי השני, אסור לו להשליך את החצי הנותר לפח-האשפה הרגיל, כי פרי הנזרק לפח נעשה בזוי ומאוס ואינו ראוי עוד למאכל אדם. גם קליפות רכות, כגון של תפוחים, מלפפונים, גזר וכו', עדיין ראויות למאכל אדם, ולכן גם אותן אסור להשליך לפח-אשפה רגיל. עם זאת, מותר להניח את השאריות במקום נקי, גם אם בסופו של דבר יירקבו.[3]
משום כך, יש הנוהגים להחזיק פח-אשפה מיוחד לשאריות של פירות שביעית. דואגים שהפח יישאר נקי, ומשליכים לשם את כל השאריות. פח זה נקרא "פח שמיטה".
חלופות עריכה
כאמור, השימוש בפח שמיטה אינו חובה, וניתן לקיים את המצוות הקשורות לקדושת הפירות גם בדרכים אחרות:
הערות שוליים עריכה
- ^ ויקרא כה ו
- ^ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל ה יז
- ^ "קטיף שביעית", בהוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון (כפר דרום) ה'תשס"ז. עמ' 289--293.
- ^ הרב הלל מאירס, תשובה באתר הידברות, תשרי ה'תשע"ה. על-פי ילקוט יוסף הלכות שביעית (פרק טו סעיף י) וספר גבורי כח (פרק י סעיף יב).
- ^ הרב יהודה הלוי עמיחי, תשובה באתר כיפה.
- ^ הרב יהודה הלוי עמיחי, תשובה באתר מורשת.
- ^ שמות כג יא