פליס שרגנהיים

פליצה רחל שרגנהייםגרמנית: Felice Rachel Schragenheim; ‏9 במרץ 1922[1][2]31 בדצמבר 1944[3]) הייתה לוחמת התנגדות יהודייה בנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. נודעה בשל סיפור האהבה הטרגי בינה לבין לילי ווסט. מצאה את מותה במהלך צעדת המוות ממחנה הריכוז גרוס-רוזן למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה.

פליס רחל שרגנהיים
Felice Schragenheim
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 9 במרץ 1922
ברלין, רפובליקת ויימאר עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 בדצמבר 1944 (בגיל 22)
ברגן-בלזן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרייך הגרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג לילי ווסט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אבן זיכרון באתר ההיסטורי ברגן בלזן

סיפור יחסיה עם ווסט מתואר בסרט "אמה ויגואר" משנת 1999, ספר באותו שם מאת אריקה פישר,[4] וסרט התיעודי משנת 1997 סיפור אהבה: ברלין 1942.

שרגנהיים גורשה מברלין לטרזיינשטט ב-8 בספטמבר 1944. ב-9 באוקטובר 1944. היא גורשה מטרזינשטט למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. לקראת סיום המלחמה האסירים, כולל פליס שרגנהיים, הועברו בצעדת מוות לגרוס-רוזן, וייתכן שאחר כך המשיכו לברגן בלזן. תאריך ומקום מותה לא ידועים.[3]

מלחמת העולם השנייה עריכה

בתחילת שנות ה-20 לחייה עבדה שרגנהיים כאסיסטנטית בהוצאה לאור בברלין, שהייתה אוהדת את המשטר הנאצי, בעוד ששרגנהיים הצטרפה לתנועת ההתנגדות.

בשנת 1942, הוצגה שרגנהיים על ידי מכרה, שהועסקה כעוזרת בית במשק הבית בברלין של גינטר ווסט, חייל נאצי, לאשתו של ווסט, שרלוט אליזבת "לילי" ווסט, אשר התגוררה בברלין, עם ארבעת ילדיה בזמן שבעלה היה במלחמה. בתחילה הוצגה שרגנהיים כ"פליס שרודר", ובסופו של דבר היא התקרבה מספיק לווסט עד שבטחה בה. לאחר שסיפרה לה מהו שמה האמיתי וחשפה את ההיסטוריה שלה כחברה יהודייה במחתרת ההתנגדות הגרמנית, התאהבה שרגנהיים במהרה בלילי ווסט.

החיזור שלהן היה מסורתי, על פי קייט קונולי, כתבת ה"גרדיאן ארצות הברית" בברלין בזמן הראיון שלה עם לילי ווסט בשנת 2001. לאחר שהכירו, הייתה שרגנהיים "מגיעה לתה אצל לילי כמעט מדי יום, ומביאה פרחים ושירים שאותם כתבה. בין לבין השתיים היו כותבות זו לזו. "כאשר ווסט אושפזה במרץ 1943, שרגנהיים "הביאה ורדים אדומים מדי יום. . . ". ב־25 במרץ השתיים התארסו, שרו וחתמו בכתב על אהבתם, אותה חתמו בחוזה נישואין כעבור שלושה חודשים."

בנות הזוג החלו לחיות יחד בביתה של ווסט בברלין, לאחר שווסט נפרדה באופן חוקי מבעלה בשנת 1942. הן נשארו זוג עד יולי 1944, כאשר הלשינו על שרגנהיים בפני גורמים נאציים והיא נתפסה בידי הגסטפו. היא נעצרה בדירה שחלקה עם ווסט, נלקחה למחנה המעבר שולשטראסה בברלין והוחזקה שם עד 4 בספטמבר 1944. לאחר מכן גורשה למחנה הריכוז טרזיינשטט בצ'כוסלובקיה. על אף הסכנה, ווסט ערכה ביקורים חוזרים ונשנים והחליפה עימה מכתבי אהבה עם שרגנהיים בשולשטראסה. שם קיבלה שרגנהיים השראה לכתוב שיר אהבה לווסט.

בזמן ששרגנהיים נכלאה בטרזיינשטט, ווסט ניסתה לארגן ביקור, אך מפקד המחנה סירב לאשר זאת. לפני שבנות הזוג הספיקו להתאחד, גורשה שרגנהיים לאושוויץ. על פי ההערכות היסטוריות היא נשלחה באחת או שתי צעדות מוות לברגן-בלזן. בתחילה מאושוויץ לגרוס-רוזן ומשם לברגן בלזן. אף על פי שלא ניתן היה לקבוע את גורלה המדויק, בית משפט בברלין הוציא פסק דין בשנת 1948 שקבע כי תאריך מותה היה ה-31 בדצמבר 1944.

הנצחה עריכה

 
מצבתה של אליזבת "לילי" ווסט, דורפקירשה גיסנסדורף, ליכטפלדה (ברלין), גרמניה ( CC-by-SA 3.0 ).

אליזבת ווסט המשיכה לחיות אחרי מותה של פליס שרגנהיים יותר משישים שנה. לאחר מותה ב־31 במרץ 2006 וקבורתה לאחר מכן בדורפקירשה גיסנסדורף (בית העלמין של כנסיית הכפר גינסדורף), בליכטרפלדה (ברלין), גרמניה, הונחה מצבה לזכר יחסיה עם שרגנהיים.

קרובי משפחתה של שרגנהיים הציבו אבן זיכרון באתר מחנה הריכוז בברגן-בלזן. הכתוב על המצבה מציין כי מותה של שרגנהיים התרחש במרץ 1945.[5]

בתחילת אמצע שנות התשעים מכרה לילי ווסט את הזכויות לסיפור רומן האהבה שלה עם פליס שרגנהיים לעיתונאית האוסטרית אריקה פישר, שחקרה את שירתה של שרגנהיים, מכתבי הזוג ואת חיי הזוגיות שלהן, ואז כתבה את הספר שיצא לאור בשנת 1994."אמה ויגואר", ברלין 1943, שהופק לסרט "אמה ויגואר: סיפור אהבה" משנת 1999. נכון לשנת 2018, ספרה של פישר תורגם ל־20 שפות.[6]

בריאיון בשנת 2001, ווסט בת ה־89 נזכרה:

זו הייתה האהבה העדינה ביותר שניתן לדמיין. . . . הייתי מנוסה למדי עם גברים, אבל עם פליס הגעתי להבנה עמוקה הרבה יותר של יחסי מין מבעבר. . . . היה חיבור מיידי, ופלירטטנו בצורה מדהימה. . . . התחלתי להרגיש חיה כמו שמעולם לא הרגשתי. . . היא הייתה החצי השני שלי, ממש ההשתקפות שלי, תמונת המראה שלי, ולראשונה מצאתי את האהבה יפה מבחינה אסתטית, וכל כך עדינה. . . . פעמיים מאז שעזבה, הרגשתי את נשימתה ונוכחותה החמה לידי. אני חולמת שניפגש שוב – אני חיה בתקווה.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פליס שרגנהיים בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Felice Felicitas Rachel Schragenheim," in "The Central Database of Shoah Victims' Names."
  2. ^ "Schragenheim, Felice Felicitas Rachel" in The Memorial Book of the Federal Archives for the Victims of the Persecution of Jews in Germany (1933-1945).
  3. ^ 1 2 באופן רשמי, תאריך מותה הוגדר כ-31 בדצמבר 1944 על ידי בית משפט בברלין בשנת 1948. קרובי משפחתה הציבו מצבת זיכרון בברגן בלזן, ועליה נכתב "מרץ 1945" כתאריך מותה.
  4. ^ Ferber, Lawrence (2000-08-29), "Lily's love", The Advocate, נבדק ב-2007-09-01
  5. ^ Fischer, Das kurze Leben der Jüdin Felice Schragenheim.
  6. ^ Aimee & Jaguar: A Love Story, Berlin 1943.