פסק דין בהליך מקוצר

במשפט, פסק-דין בהליך מקוצר[1]אנגלית: Summary judgment; אין לבלבל עם סדר דין מקוצר) הוא הכרעה היוצאת מתחת ידו של בית משפט, לטובת בעל דין, על יסוד ראיות וכתבי טענות שהוגשו, ומבלי שהתקיים בתיק משפט מלא. הכרעה שכזו תינתן לבקשת בעל דין, שעה שהשתכנע בית המשפט כי עולה עצמת הראיות שהביאו הצדדים כדי ייתור הצורך בקיום שלב של הוכחות – באשר תוצאת ההליך היא מובנת מאליה. פסק דין בהליך מקוצר יכול שיינתן הן ביחס לכלל הפלוגתאות העולות מן התיק והן ביחס לפלוגתאות ספציפיות.

הליך מקביל ל-Summary judgment אינו קיים, נכון לכתיבת שורות אלה, בדין הישראלי (ראו "דמיון לדין הישראלי" מטה) – אם כי נשמעות, מפעם לפעם, קריאות לכינונו[2].

עקרונות בסיסיים עריכה

במערכות משפט הפועלות על יסוד עקרונות המשפט המקובל, מוכרעות שאלות שבמשפט בידי שופטים (במקרים נדירים, הליך של איון על ידי מושבעים יכול שיסתור או שישלים הוראות שניתנו על ידי שופטים או על ידי קציני בית משפט אחרים). על דרך העיקרון, במסגרת הליך משפטי, יש תחילה לקבוע מהן העובדות שברקע המקרה ואז ליישם עליהן את הוראות הדין. במשפט מקובל מסורתי, את תפקיד "קובע העובדות" (Trier of fact) ממלא חבר מושבעים (אם כי בתחומי שיפוט רבים, לרבות בישראל, ממלאים כיום שופטים גם תפקיד זה). קובעי עובדות הם אלה שמתפקידם להגדיר, כמיטב שיפוטם והבנתם, את האמת המשפטית ("מה באמת קרה", היינו – לקרב במידת האפשר את האמת המשפטית לאמת המוחלטת); עליהם להכריע בשאלת מהימנותן של ראיות ולקבוע איזה משקל, אם בכלל, יש לייחס להן. לאחר שנקבעו העובדות, יהא על השופט ליישם עליהן את הוראות הדין, בין במישרין ובין על דרך של מתן הוראות לחבר המושבעים.

במקרים שבהם לא התבקש פסק דין בדרך של הליך מקוצר – או שבקשה לנתינתו נדחתה – יוסיף בדרך כלל ההליך להתנהל כסדרו, ויכנס לשלב ההוכחות (חריגים לכך הם מצבים של דחייה או מחיקה מקדמיות של התובענה, מחמת העילות הקבועות בחוק). בשלב זה תינתן בידי הצדדים ההזדמנות להביא לפני בית המשפט ראיות שיש בהן כדי לשכנע את חבר המושבעים כי עולה גרסתם בקנה אחד עם האמת המטריאלית (האמת המוחלטת), ולאחר שיורם נטל הראיה יהא על כל בעל דין לשכנע את בית המשפט כי ביישום הדין על העובדות שנקבעו, מן הדין הוא כי ידו היא זו שתהא על העליונה.

בהליך אזרחי, קודמים בדרך כלל לשלב ההוכחות שלבי קדם משפט (השלמת כתבי טענות, גילוי מסמכים, מענה על שאלונים וכו'). שלבים אלה ייתכן שיצריכו מהצדדים להתדיינות השקעה ניכרת של משאבי ממון וזמן. לפיכך, רצונו של בעל דין העותר לקבלת פסק דין בדרך של הליך מקצור הוא, בדרך כלל, להימנע מהשקעת המשאבים הכרוכה בניהול משפט עד תומו – זאת, שעה לשיטתו תוצאת ההליך מתבקשת מאליה. ברבים מן המקרים טוען אפוא בעל דין בבקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר כי לא יוכל חבר מושבעים סביר שלא לקבל את טענותיו העובדתיות, ולפיכך מן הדין הוא להיעתר למבוקש וליתן לטובתו פסק דין, אף בלא קיום שלב של הוכחות. פסק דין בהליך מקוצר יכול לעיתים שיינתן כאשר אין בין הצדדים מחלוקות עובדתיות של ממש, אם כי בדרך כלל יינתן כאשר קיימת מחלוקת עובדתית נומינלית – אלא שאין באפשרותו של הצד המפסיד לבסס ראייתית את טענותיו באופן מספק (משמע, גם לו יוכיח הצד המפסיד את העובדות להן הוא טוען, לא יהא בכך כדי להביא לקבלת עמדתו).

בעל דין העותר לקבל פסק דין בהליך מקוצר יעשה כן תוך שידגים לפני בית המשפט, על דרך של תצהיר ושל ראיות ממוסמכות, כי לא נותרו עוד מחלוקות עובדתיות של ממש שתצדקנה את קידום ההליך לשלב ההוכחות. רוצה לומר כי כאשר אין לו, לקובע העובדות, עובדות שבהן עליו להכריע – אין כל טעם בניהול הליך של הוכחות. בעל דין העותר למתן פסק דין בהליך מקוצר ינסה, אם כן, לשכנע את בית המשפט כי העובדות שאינן שנויות במחלוקת די בהן, כשלעצמן, כדי לבסס מתן פסק דין לטובתו.

בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר ייתכן כי תוגש, בין היתר, כאשר קיימים טעמים טקטיים לעשות כן. כך, למשל, עשוי בעל דין להגיש בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר אם השתכנע כי בדרך זו ייחסך ממנו הסיכון הגלום בהפסד במשפט, אם ימשיך התיק להתנהל לתוך שלב ההוכחות, או אם השתכנע כי עשוי הדבר להקהות את הסיכון הכרוך בקיומם של שלבי הגילוי המוקדם (זאת, ברבים מן המקרים, תוך הגשת הבקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר סמוך לתחילתם של שלבים אלה). בתחומי שיפוט רבים בהם קיים הליך של פסק דין בהליך מקוצר נוטל על עצמו בעל דין העותר לנתינתו סיכון, באשר ייתכן כי הגם שיקבל בית המשפט טענתו כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית של ממש, ייקבע, בד בבד, כי בעל הדין שכנגד הוא דווקא זה אשר זכאי שיינתן פסק דין לטובתו, מטעמים שבמשפט.

תחומי שיפוט ספציפיים עריכה

ארצות הברית עריכה

בארצות הברית ניתנים פסקי דין בהליך מקוצר בתיקים אזרחיים בלבד. במשפט פלילי, אין באפשרות התביעה לעתור להרשעת נאשם בלא שנתקיים שלב ההוכחות, בין היתר בשל זכותו החוקתית לשטוח את הגנתו לפני בית המשפט וזכותו למשפט בפני חבר מושבעים. לשלמות התמונה יצוין כי באפשרתו של נאשם להגיש "בקשה למתן הכרעת דין מונחית" ("Motion for Directed Verdict"), אשר אם תתקבל, ינחה בית המשפט את חבר המושבעים ליתן הכרעת דין שתכריז על זיכוי הנאשם – זאת לאחר שמצא כי לא יוכל חבר מושבעים סביר להגיע לתוצאה אחרת (הדבר דומה לטענה הידועה כטענת "אין להשיב לאשמה" במשפט הפלילי, שעוד תוזכר בהמשך, בהקשר אחר).

בפרקטיקה המשפטית האמריקאית, פסקי דין בהליך מקוצר יכול שיינתנו בטרם יתקיים משפט, באופן המייתר את שלב ההוכחות. במישור הפדרלי, בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר מוסדרת בכלל 56 לכללי סדר הדין האזרחי הפדרליים (Federal Rules of Civil Procedure)[3]. כמו כן, מצווה בית המשפט לפי כלל משנה (d)12[4] כי יראה בבקשות קדם משפט משני סוגים – "בקשה למתן פסק דין על יסוד טיעונים משפטיים" ("Motion for Judgment on the Pleadings") לפי כלל משנה (c)12[4] ו-"בקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה" ("Motion to Dismiss for Failure to State a Claim upon Which Relief Can Be Granted") לפי כלל משנה (6)(b)12[4] – בקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר לפי כלל 56, אם הובאו לפניו במסגרת אותן בקשות עניינים אשר לא נטען להם במסגרת כתבי בי-הדין שהוגשו בהליך ואם לא הורה על הוצאתם מהתיק.

בבתי המשפט הפדרליים ניתנים, אם כן, פסקי דין בהליך מקוצר מכוח כלל 56 לכללי סדר הדין האזרחי הפדרליים (Federal Rules of Civil Procedure). כלל 56 נשען, בעיקרו של דבר, על שלושה פסקי דין מכוננים שניתנו ביחס להליך זה בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1986 (ראו: Federal Rules of Civil Procedure, כלל 56; Celotex Corp v. Catrett, 477 U.S. 317 (1986)[5] [בגדרו הובהרה סוגיית העברת נטלי הראיה, ההוכחה והשכנוע במקרים שבהם מתבקש פסק דין בהליך מקוצר]; Anderson v. Liberty Lobby, Inc., 477 U.S. 242 (1986)[6] [בגדרו נקבע נטל ראיה מוגבר ביחס לתובענות בעילה של לשון הרע, עת שמבוקש בהן פסק דין בהליך מקוצר]; Matsushita v. Zenith Radio Corp., 475 U.S. 574 (1986)[7] [בגדרו נקבע נטל ראיה מוגבר ביחס לתובענות בעילות של הגבלים עסקיים, עת שמבוקש בהן פסק דין בהליך מקוצר]).

בקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר שתוגש לבית המשפט תכונה אפוא "Motion for Summary Judgment". בעל דין המבקש כי יינתן לזכותו פסק דין בהליך מקוצר מכונה "movant" (בדרך כלל הנתבע), בעוד שבעל הדין המשיב לבקשה מכונה "nonmovant" (בדרך כלל התובע). לצורך מאמר זה, יכונו שני בעלי דין אלה בהתאמה "מבקש" ו-"משיב" (שכן למונח “nonmovant” לא קיימת מקבילה ישירה בעברית). לפי כלל (a)56, רשאי בית המשפט ליתן פסק דין בהליך מקוצר אך ורק אם מצא כי מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים:

  1. לא קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים בעניין מהותי שבעובדה, העשויה להשליך על תוצאת ההליך והמצריכה קיום משפט לשם הכרעה בה ("disputed genuine issue of material fact");
  2. ביישום הדין על העובדות שאינן שנויות במחלוקת, זכאי על פי דין מי מהצדדים לפסק דין.

כאשר –

  • "מחלוקת של ממש" ("disputed genuine issue") – קיומה של סתירה בין טענותיוהם העובדתיות של הצדדים, שיש ביכולתו קובע עובדות סביר ורציונלי להכריע בה;
  • "עניין מהותי שבעובדה" ("material fact") – אירוע (פוטנציאלי) שעל קובע העובדות להגדיר ביחס אליו את האמת המשפטית (לקבוע במהלך משפט "מה באמת קרה", ברגיל תוך הבאה בחשבון של מהימנות עדים, חוות דעת מומחים וראיות אחרות), ואז להכריע ביחס למחלוקת הנובעת הימנו לטובת מי מהצדדים.

קיימת משמעות מכרעת לכך שכוונת המחוקק האמריקאי הייתה לשלול שיקול דעת שיפוטי בעניינים שבעובדה, בעת מתן פסק דין בהליך מקוצר – זאת היות שקביעת העובדות כולה נעשית ברגיל בידי קובע העובדות (חבר מושבעים, לרוב) במהלך המשפט, ולא במהלך דיון בבקשה למתן פסק דין בהליך מקוצר (בהליך זה, מלאכתו של השופט מתמצית אפוא בעצם חילוצן של עובדות "שנויות במחלוקת", אם ישנן).

על פי נתוני המרכז הפדרלי לשיפוט (The Federal Judicial Center), הוגשו בשנת הכספים 2006 בקשות למתן פסק דין בהליך מקוצר ב-17% מהתיקים שנדונו בבתי משפט פדרליים; 71% מהבקשות הוגשו בידי נתבעים, בעוד ש-26% הוגשו בידי תובעים. מכל אלה, 36% מהבקשות נדחו ו-64% התקבלו חלקית או במלואן[8].

כאשר מוגש ערעור על פסק דין אשר ניתן בהליך מקוצר, תבחן ערכאת הערעור את המקרה "de novo"; כלומר תיעשה בחינה מחודשת של התיק בבית המשפט שלערעור משל היה מונח לפניו כערכאה מבררת. יש בכך משום סטנדרט מחמיר יחסית של ביקורת שיפוטית, בהתחשב בכך שברגיל תבחן ערכאת הערעור, בדרך כלל, רק את נכונתה המשפטית של ההחלטה מושא הערעור, תוך נטייה שלא להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה קמא.

אנגליה וויילס עריכה

באנגליה וויילס, מסדיר חלק 24 לכללי סדר הדין האזרחי (Civil Procedure Rules) את האופן שבו יש ליתן פסקי דין בהליך מקוצר. פסק דין בהליך מקוצר יכול שיינתן בכל פלוגתא ולחובת כל בעל דין, למעט המקרים הבאים – שבהם לא יינתן פסק דין בהליך מקוצר:

  • בהליכים נגד דייר מוגן המחזיק במושכר מעבר לתקופת השכירות המוסכמת או נגד נוטל משכנתא – ובלבד שהאחזקה בנכס מוגנת מכוח ה-Rent Act 1977 (חוק השכירות) או ה-Housing Act 1988 (חוק הדיור);
  • בהליכים לפי דיני המשפט הימי, המתייחסים לזכויות קנייניות (in rem).

קנדה עריכה

בקנדה, הורחבו בשנות השמונים של המאה העשרים סדרי הדין העוסקים במתן פסקי דין בהליך מקוצר. למעט מחוז קוויבק (שבו קיים מכשיר דיוני ייחודי המאפשר את סילוקם של הליכים בדרך מקוצרת), קיים בסדרי הדין של כל יתר המחוזות מנגנון למתן פסק דין בהליך מקוצר. כך, למשל, לאחר שנערך בו מחקר בנושא הגישה לערכאות, הונהגה במחוז אונטריו רפורמה בסדרי הדין האזרחיים הנוהגים בו, לפיה תינתן בידי שופטים היושבים בערכאות הדיוניות ובידי שופטים הדנים בבקשות ביניים הסמכות ליתן פסקי דין בהליך מקוצר – זאת לאחר שאמצעים דומים הונהגו גם במחוזות אלברטה וקולומביה הבריטית. בפסיקתו משנת 2014, עודד בית המשפט העליון של קנדה הרחבה של השימוש בכלי של מתן פסקי דין בהליך מקוצר בידי הערכאות המבררות (Hryniak v. Mauldin, 2014 SCC 7)[9].

דמיון לדין הישראלי עריכה

בדין הישראלי לא קיים הליך מקביל ל-Summary judgment. עם זאת, קיימים מספר הסדרים בהם גלומים מאפיינים המזכירים, במידה זו או אחרת, הליך זה.

כך, למשל, מתירה תקנה 41 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקנות סדר הדין אזרחי החדשות") לבית המשפט להורות על מחיקתו של כתב תביעה, בין היתר מחמת העדר עילה או מחמת היותה של התובענה טורדנית או קנטרנית. כמו כן, מאפשרת תקנה 43 לבית המשפט לדחות תביעה מחמת מעשה בית דין, מחמת התיישנות או מחמת כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחותה.

יתר על כן, בפסיקת בית המשפט העליון ב-רע"א 3312/04 אשורנס גנרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק הצפון אמריקה בע"מ[10] (להלן: "עניין אשורנס גנרל דה פרנס") נקבע כי לא יוכל נתבע בהליך אזרחי להעלות טענה מקבילה לטענה המוכרת במשפט הפלילי כטענת "אין להשיב לאשמה" (טענה שיכול נאשם במשפט פלילי להעלות לאחר הבאת ראיות התביעה, ומהותה היא שגם לו היו כל ראיות התביעה מהימנות, עדיין לא היה בהן כדי להוכיח את יסודות העבירה. קבלת הטענה, בהחלטת ביניים, תביא לזיכויו של הנאשם מאותם אישומים שלגביהם הועלתה) – אלא אם ויתר על הבאת ראיות מטעמו. הווה אומר, אם הסכים הנתבע לוותר על זכותו להביא ראיות, יוכל הוא לכאורה לטעון כי ראיות התביעה אינן מבססות את עילת התביעה, ואם תתקבל הטענה – תידחה התביעה. בהעלותו טענה זו, סותם אמנם הנתבע את הגולל על שלב ההוכחות במשפט, אך בד בבד נוטל הוא על עצמו סיכון משמעותי, שכן במקרה של דחיית הטענה – יינתן פסק הדין על יסוד ראיות התובע. יוער כי פסק הדין בעניין אשורנס גנרל דה פרנס ניתן בדן יחיד (השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) ולפיכך לא ניתן לראות בו הלכה מחייבת[11] (ככל שלא ניתנה פסיקה מאוחרת, בהרכב, המכריעה בסוגיה).

מן ההיבט ההיסטורי, עובר לכניסתן של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות לתוקף, היו נוסחיהן של תקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי הישנות) בעלי דמיון רב לנוסחיהן של תקנות 41 ו-43 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות, בהתאמה. כמו כן, אף התירה תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות לבית המשפט "[...] בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לעניין התביעה או הסעד כאמור". לא זו בלבד, אלא שתובענות בסדר דין מקוצר (אין לבלבל עם פסק דין בהליך מקוצר מושא מאמר זה), שהיה מוסדר בעבר בתקנות 202–214 לתקנות סדר הדין האזרחי הישנות, יכולו להתנהל במקרים שבהם נתבעו סכומי כסף קצובים, שאינם שנויים לכאורה במחלוקת – כאשר בידי התובע ראשית ראיה בכתב המוכיחה את סכום החוב שנטען לו או כאשר קיימת לכך עילה מפורשת בחוק. המיוחד בסדר דין זה היה שאין קנויה לנתבע זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, ואם לא הגיש בקשת רשות להתגונן – קיבל בית המשפט את התביעה.

ההסדרים שתוארו לעיל, יש בהם דמיון, במידת זו או אחרת, להיבטים מסוימים של הליך ה-Summary judgment.

הערות שוליים עריכה