פסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית

פסק דין ווטקינס נגד ארצות הבריתאנגלית: Watkins v. US; מראה מקום: 354 U.S. 178 (1957)) הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית אשר זיכה את ג'ון ווטקינס מהרשעתו בסירוב להשיב על שאלות ועדה של בית הנבחרים בדבר אנשים המוכרים לו כקומוניסטים.

ווטקינס נגד ארצות הברית
(Watkins v. United States)
Seal of the United States Supreme Court.svg
בית המשפט העליון של ארצות הברית
טענות נשמעו ב-7 במרץ 1957
החלטה: 17 ביוני 1957
שם מלא של המקרה ג'ון ווטקינס נגד ארצות הברית
John Watkins v. United States
מראה מקום 77 S. Ct. 1173; 1 L. Ed. 2d 1273; 1957 U.S. LEXIS 1558; 76 Ohio L. Abs. 225
ערכאות נמוכות בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לעירעורים של מחוז קולומביה
החלטת בית המשפט העליון
הרשעת ווטקינס נוגדת את החוקה משום שנשלל ממנו הליך הוגן בכך שלא נקבע בידי ועדה האם יוכל לסרב לענות על שאלות בעדותו.
המותב
נשיא בית המשפט העליון: ארל וורן
חברי המותב: הוגו בלאק, פליקס פרנקפורטר, ויליאם או. דאגלס, הרולד בארטון, טום ס. קלארק, ג'ון מרשל הרלן השני, ויליאם ברנן הצעיר,צ'ארלס וויטאקר
דעות בפסק הדין
דעת רוב: וורן
מצטרפים לדעת הרוב: בלאק, פרנקפורטר, דאגלס, הרלן, ברנן
דעת מיעוט: קלארק
ברטון וויטאקר לא נטלו חלק בהחלטה.

ב-1954 ג'ון ווטקינס זומן להעיד בפני תת-ועדה של ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית על קשריו לכאורה עם המפלגה הקומוניסטית ולזהות חברים בה. בגין סירובו להשיב על שאלות הנוגעות לאנשים שפרשו מהמפלגה, הוא הורשע בביזוי הקונגרס. ווטקינס ציין כי אינו מעוניין להשיב משום שהשאלות חורגות מטווח הנושאים שעליהם נקרא להעיד ומסמכות הוועדה.

הרשעתו של ווטקינס הסתמכה על סעיף 192 בחוק הפדרלי 2 (2 U.S.C. 192[1]‏), הקובע כי סירובו של עד בפני אחד מבתי המחוקקים להשיב לשאלה הקשורה לנושא הנחקר היא עוון. ווטקינס טען כי לא ניתנה לו שהות מספקת לברר האם מותר לו לסרב להשיב על שאלות, ולכן הרשעתו אינה חוקית בהסתמך על התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המקנה את הזכות להליך הוגן. בית המשפט העליון הכריע, ברוב של שישה מול אחד, להפוך את החלטת בית המשפט לערעורים ולזכות את ווטקינס. נשיא בית המשפט ארל וורן תמך בהשקפתו של ווטקינס, ואמר שכוחו של הקונגרס של ארצות הברית בביצוע חקירה מוגבל לחקירות הנוגעות לחקיקה, ולכן לא הייתה לו סמכות לחקור עניינים אישיים של הפרט. בנוסף, הוא הסכים כי לווטקינס לא ניתנה הזדמנות להליך הוגן, משום שהליך הוגן מחייב כי ההשלכות הפליליות של מעשה תהיינה ידועות, ומכיוון שמטרת החקירה לא הייתה ברורה דיה בזמן עדותו, ווטקינס לא יכול היה להיות מודע לרלוונטיות השאלות. רלוונטיות השאלות היא שהופכת את השתיקה לעוון לפי סעיף האישום בו הורשע ווטקינס, ולכן הרשעתו אינה חוקית. השופט פרנקפורטר הצטרף לדעת הרוב בהדגישו בדיוק את נקודת הידיעה של רלוונטיות השאלות ברגע הסירוב להשיב עליהן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה