פקודת סרטי הראינוע
פקודת סרטי הראינוע היא פקודה מנדטורית משנת 1927, שנקלטה במשפט הישראלי ומכילה הוראות הנוגעות להקרנת סרטי קולנוע.
הפקודה מקנה למועצה לביקורת סרטים סמכות לאסור הקרנתם של סרטים מסוימים.
בהסתמך על פקודה זו, בשנת 1966 המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה 18 סרטים מתוך 420 הסרטים שהוגשו לביקורת המועצה, וקבעה כי אין להתיר את הצגתם בישראל[1].
בשנת 1988 נאסרה הקרנת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו", ומפיצי הסרט בישראל עתרו לבג"ץ, שהתיר את הקרנת הסרט. בג"ץ קבע שפקודת סרטי הראינוע מחייבת פירוש ויישום לא על-פי כוונתו המקורית, אלא על-פי הערכים הדמוקרטיים הגלומים בהכרזת העצמאות. ערכים אלה מחייבים את הצנזורים להימנע ככל האפשר מפגיעות קשות בחופש הביטוי, ויש להשתמש בפקודה רק במקרים נדירים, כאשר יש הסתברות גבוהה לפגיעה מוחשית וקשה בביטחון או בסדר הציבורי[2].
פקודה זו זוכה לביקורת כיום[3] בטענה כי היא מיושנת ואינה רלוונטית בעידן שבו ניתן לצפות בסרטים באמצעים נוספים כגון אינטרנט, השאלה מספריות וידאו וכיוצא בזה.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ 18 סרטים נפסלו בשנה האחרונה להקרנה בישראל, למרחב, 16 במאי 1966
- ^ משה נגבי, עוד קיצוץ בכנפי הצנזורה, חדשות, 16 ביוני 1989
- ^ ראו, לדוגמה, ב-אייל גרוס, חבר הנהלת האגודה: סגירת ביטאון התנועה האסלמית – סתימת פיות, אתר האגודה לזכויות האזרח, 23 באוקטובר 2002.