קווים וקשתות

קווים וקשתות הוא הרומן הראשון של יעל מדיני, שיצא לאור בספרי סימן קריאה בשנת 1977.

הספר מתאר תקופה בחייה של עדנה קרן, נערה ארץ-ישראלית היוצאת עם סיום לימודיה לארצות הברית לחיות שם חודשים אחדים עם קרובי משפחה בניו יורק. התקופה היא שלהי המנדט הבריטי בארץ ישראל, ולקראת סוף הספר מתכוננת עדנה לחזור ארצה, לא ללימודי בלשנות באוניברסיטה, כפי שתכננה, אלא לגיוס לצבא, תוכנית שקרוביה ומכריה מתקשים לקשר עם הנערה היפה והמעודנת שלמדו להכיר.

פרטי העלילה

שבועות אחדים לאחר שהגיעה עדנה אל בית קרוביה, אן וארני, היא מקיימת את בקשת אביה ומתקשרת אל בית ידיד נעוריו, היינריך קרוננברג. עם מר קרוננברג אינה מצליחה לדבר, אבל אשתו, מתילדה, מגלה עניין באפשרות של לימודי עברית. עדנה שמחה לאפשרות לעבוד באמריקה ולחסוך מעט כסף, וכך היא מגיעה אל בית הדירות המפואר בשדרה החמישית במנהטן, מול סנטרל פארק, מקום מושבם של עשירי ניו יורק ואל הדירה בקומה השתים-עשרה, מבצר טיפוחיה של אלזה, המשרתת הנאמנה בכל נפשה ומאודה למעסיקיה.

לא מיד מתברר לעדנה, כי חברו של אביה איננו בין החיים. הדבר מתגלה לה בהדרגה, ברמזי דברים מאלזה וממתילדה, ומתאשר בתמונה, הניצבת על ארון מגירות בין שני ארונות ספרים. גם כשעובדה זו נודעת לה, איננה מגלה אותה מיד לאביה, מסיבות שאינן ברורות לה. מתילדה קרוננברג (האם השם מתילדה משקף, בהיפוך אותיות, את תפקידה כ"תלמידה" ואם כך, האם השם "עדנה" בא לשקף את עדינותה של המורה?) מבקשת ללמוד את השפה העברית, שלא הצליחה להקנות לעצמה במהלך השנה שבה חיה עם בעלה ובנה בפלשתינה, מה שהיא מגדירה כ"תופעה ששמה - בניסוח משפטי - מתילדה קרוננברג נגד השפה העברית".. בעלה ובנה מרטין, שהיה אז ילד, הצליחו ללמוד את השפה, הן בדיבור והן בקריאה, אך לא היא, שהתקשתה מאז ומתמיד בלימודים - טענה שמצבה הנוכחי, כמי שלמדה לנהל את עסקי בעלה לאחר מותו, ובהצלחה רבה, מזים בתכלית - ועל כן היא מבקשת לנצל עכשיו את ההזדמנות שביקורה של עדנה מזמן לה. רק לאחר זמן מתברר המניע להחלטתה - קיבוץ צעיר שבעלה תמך בו מבקש להנציח את זכרו ומזמין אותה לטקס, והיא רוצה לקרוא שם דברים שתכתוב בעצמה בעברית.

בביקוריה בדירה, השייכת למתילדה קרוננברג אך נתונה לשלטונה ללא מצרים של אלזה, מתוודעת עדנה לאנשים הקשורים בדירה זו ובגבירתה היפה - עוד לפני בואה לאמריקה סיפר אהרון קרן (קרוננוואלד), בשובבות מבויישת, לבתו על אשת חברו: "וגם את אשתו תכירי. אשה יפה כל-כך. יפה-יפה". - את סוכנת הבית הכל-יכולה, אלזה, אישה כפרית, פשוטה, חסרת-השכלה, רגשנית ושתלטנית, שברוב מסירותה לאדונה המת ולגבירתה החיה, היא מנהלת לא רק את ביתה אלא את כל חייה. עדנה נרתעת מרגשנותה המשתפכת ומכתיבה לה פתק פנימי: "אלזה יקירתי, המורה הצעירה אינה יכולה לשאת רגשות מגולים, אנא התכסי", ובמחשבתה זו היא מזהה את האירוניה של אביה. עוד היא פוגשת את הבן מרטין, סטודנט להנדסה ואשתו לילי, סטודנטית לאמנות, ובאמצעותם, את צ'ארלס ברגמן, צלם ומורה הנערץ של לילי ואת הדוד אלפרד, אחיו הרווק של היינריך, גבר מזדקן, רגשן ורכרוכי, היפוכו הגמור של אחיו המנוח.

במישור האחר של חיי עדנה, בבית קרוביה, היא נשזרת בחייהם של אן, בת-דוד של אביה, וארני וילדיהם, ביל בן השבע-עשרה וביטי בת השמונה. אן מקדישה את חייה לבית ולמשפחה ובעיקר לטיפול בביטי, החולנית והחלושה מינקותה. עדנה חולקת עם ביטי את חדרה ונקשרת אליה באהבה רבה, בשל פיקחותה, מרצה ותאוות החיים שלה. הדאגה לביטי, היוצאת מתקופת מחלה אחת ונכנסת לאחרת, שוב ושוב, מעכירה את חיי המשפחה ומעיקה בעיקר על אן, הנוטה לעצבנות וחרדה. פן נוסף, הנגלה לעדנה בשכונת מגוריה, היא חנות השמלות של מר מאקס, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו ובארצות הברית נישא בשנית, נישואי תועלת עקרים שאין בהם אהבה, ואת תשוקתו לנשים יפות הוא משביע באמצעות השמלות שבחנותו, שיצאו לה מוניטין הודות לטעמו הטוב והבנתו באופנה ובלב הנשים.

אחרי שמתילדה מספרת לעדנה על השנה שעשתה עם בעלה ובנה בארץ ישראל, נסחפת עדנה, בינה לבינה, לתמונות דמיון כאילו היו זכרונות שהייתה מעורבת בהם בעצמה. היא לוקחת פרטים בודדים מסיפורים ששמעה ומתמונות ישנות שמצאה בחוברת, שקיבלה ממתילדה, ושוזרת מהם תמונה שלמה, שהיא נוכחת בה כביכול, רואה ואינה נראית. היא מודעת לתכונתה זו, אך מתקשה להשתחרר ממנה.

בארוחה חגיגית לכבוד תערוכת תלמידים, שבה הוצגה יצירה של לילי, פוגשות הן עדנה והן מתילדה ואלזה לראשונה את צ'ארלס ברגמן. הוא מתגלה כאדם חסר-מעצורים, שאיננו מחשב את דבריו ואיננו מכיר בגבולות ובנימוסים המקובלים בין אנשים, מצב שהוא עצמו מכיר ומודה בקיומו אך איננו מסוגל להתגבר עליו. אלזה סולדת ממנו בגלוי, אך נימוסיה הטובים של מתילדה וסקרנותה החבויה לנוכח אדם שונה מכל אדם שפגשה מעודה, מסייעים בידה לגשר על הפערים ולשכנע את ברגמן להתגבר על המבוכה בגלל אי הנעימות שיצר ולהישאר לסעוד עמם. עדנה מתבוננת ומקשיבה לכל המתרחש מן הצד, קולטת ומטמיעה, כדרכה.

בפגישה ראשונה זו עם צ'ארלס ברגמן מודעת עדנה לעיניו, שנראות לה מוכרות כאילו כבר ראתה אותן בעבר, היכרות שתתברר ותתגלה לה בהמשך. סקרנותה לגבי מר קרוננברג המנוח, שהיא מכירה רק מתמונתו ומקטעי סיפורים ששמעה מאביה ומבני משפחתו של מר קרוננברג, גוררת אותה שוב ליצירת מסכת אירועים, שבה היא מניעה את מתילדה ובעלה לרצונה, משל היו דמויות בספר שהיא כותבת.

בשיחה עם ברגמן, בדרכם אל הרכבת התחתית אחרי הארוחה, נשאלת עדנה לדעתה על שלושה תצלומים של ברגמן, שלילי הביאה להציג לפני מתילדה. מתילדה היססה בבחירה, ובסופו של דבר דחתה את שלושתם. ברגמן מעוניין לדעת, מה חשבה עליהם מתילדה ומדוע דחתה אותם, ועדנה מספרת לו, על אף הרגשתה, שהיא נכנסת לתחום לא-לה.

היכרותה החטופה של עדנה עם בעל חנות השמלות, מר מאקס, מתהדקת כשהוא מזמין אותה לבחור לה שמלה ודוחה על הסף את טענתה, שאין לה צורך בשמלה חדשה באמרו: "לא ייתכן דבר כזה אצל אשה". עדנה זוכה למדוד את השמלה הכחולה, ששבתה את לבה מאז ראתה אותה בחלון הראווה מיד לאחר בואה לניו-יורק, ומגלה לראשונה את יופייה. כאשר היא מבינה, שמר מאקס מתכוון לתת לה אותה במתנה, היא מנסה לסרב ולצאת בלי השמלה, אבל כניסת אשתו של מאקס, אישה שמנה מאוד שעדנה ראתה כבר קודם ברחוב ובמסעדה סמוכה, מסכלת את כוונתה, ואולי גם את כוונותיו של בעל החנות. באותו יום מספרת לה מתילדה כיצד מת בעלה, במפתיע וללא כל סימנים מוקדמים. סיפורה שונה מזה של אלזה, שאותו תשמע מאוחר יותר באותו יום, אך עדנה מבינה שלכל אחת מהן סיפורה הוא הנכון והאמיתי. צ'ארלס ברגמן, שהוזמן לארוחת ערב חגיגית באותו יום, מופיע באופן בלתי צפוי, אם משום שהתבלבל באמת בין בוקר לערב ואם משום שהרגיש, כדבריו, צורך לבוא ולראות את שערה הזהוב של מתילדה בשמש הבוקר. הוא מתנצל על הטעות ומבקש להיכנס אל שירותי האורחים, שם הוא רואה את הקופסה, שבה הביאה עדנה את שמלתה החדשה מחנותו של מר מאקס, וחוקר את מתילדה על קשריה עם החנות. כשעדנה מסבירה לו שהיא זו שקנתה את השמלה, הוא חוקר אותה על החנות ועל בעליה, ובעיקר על אשתו. שוב, כשהיא מביטה בפניו, מתעוררת בה ההרגשה הקודמת, של ראיית אותם תווי פנים במקום אחר, אלא שהפעם היא בטוחה שראתה אותם בפניה של גברת מאקס. אחרי שברגמן הולך לדרכו, מספרת מתילדה לעדנה, שביטלה את נסיעתה המתוכננת לארץ ישראל, משום שעכשיו, אחרי שכתבה את הדברים, היא מבינה שאין להם מקום בטקס חנוכת בית התרבות על שם בעלה. עדנה מתאכזבת, הן בשם עצמה והן בשם אביה, בעיקר כשמסתבר לה, שמתילדה שכחה לגמרי את כוונתה לכלול אותה באותו ביקור מתוכנן בקיבוץ הרחוק.

עדנה מודעת שוב לכשלונה להגיב באופן מעשי למציאות, כשאיננה חושבת להעלים את העדות לביקורו של ברגמן בשירותים מעיני אלזה, ושוב היא רואה את עצמה כילדה קטנה, האוספת תמונות ומדביקה להתבוננות בעתיד והיא קצה בעצמה.

עדנה רוצה להחזיר את השמלה להלן מאקס, אחרי שנודע לה על מותו של בעל החנות, אך גברת מאקס מבינה שבעלה רצה לתת לעדנה את השמלה במתנה ומסרבת לקחתה. כשהיא לובשת את השמלה החדשה בפעם הראשונה לארוחת ערב חגיגית אצל מתילדה, זוכות היא והשמלה גם יחד לקריאות התפעלות, ומתילדה חונכת את הופעתה הראשונה כאישה מטופחת, בהוספת נעלי עקב תואמות ועידוד של אישה בוגרת ומנוסה לנערה בראשית דרכה. לאחר ארוחת הערב היא מתנסה גם בלגימת ליקר ראשונה בחייה, תוך כדי שיחה עם מרטין ולילי. מר ברגמן, שהוזמן גם הוא לארוחה, מאחר שמתרץ את איחורו בטעות בין הקומות, שהביאה אותו אל מסיבה גדולה, שם הוא משים עצמו למלצר עם מגש משקאות. בעלת הדירה, הוא מוסיף ומספר, מתגלה כאישה גסה, חסרת טעם וולגרית, והוא כל כך שמח לגלות שטעה, שלא דירתה של האישה הזהובה היא זו. מאוחר יותר, כשהוא נלווה אל עדנה בדרכה הביתה, הוא מגלה לה שהטעות לא הייתה ולא נבראה אלא הייתה תירוץ בדוי, ונפעם לשמוע מעדנה, שהיא אכן פגשה אישה כזאת בדירה אחרת, כשטעתה באמת בין הקומות.

ברגמן מלווה את עדנה הביתה ואז, בכניסה לבית, מבקש ממנה ללוות אותו אל אחותו, הלן מאקס, שעמה לא דיבר מאז נישואיה והוא חושש להתייצב לפניה לבדו. השיחה בין האח לאחות מתנהלת בקושי, בניסיון לגשר על תהום של שנות שתיקה וניכור. הלן מאקס פורשת בכמה מילים את חיי נישואיה העקרים, המנוכרים וברגמן, כדרכו, מגיב על כך בהלצה חסרת טעם. הלן אורזת ומוסרת את כל חפציה לקראת מעבר לפנימייה של ילדים מוכי-גורל, שם עבדה אמם לפני שנים כמורה לציור. ברגמן שולף פנקס כתובות עם עיפרון מוזהב, שמפתיע את הלן, אך עדנה מנחשת מיד את מקורו וברגמן מספר לאחותו על מתילדה קרוננברג ועל הקשר המתהווה ביניהם, שלא בידיעת עדנה. הלן משווה את נישואיה למר מאקס לקשר, שברגמן מבקש לקשור עם מתילדה. הוא מבקש את עצת אחותו לגביו, אך היא דוחה אותו מעליה ומסרבת להיענות לבקשתו. היא חוקרת את עדנה על מרת קרוננברג ועל בעלה המנוח, שואלת אותה אם גם היא אהבה אותו ועדנה הוגה בשאלה ומבינה, שאכן יש בה אהבה שונה, אחרת מכל שהכירה קודם, אל בעלה של מתילדה, שמעולם לא הכירה בחייו. הלן מגרשת את ברגמן מעליה, בניגוד לרצונו, בהאשימה אותו שניצל את היכרותו עם עדנה כדי להגיע אליה ולבקש ממנה לשכך את צריבת מצפונו, מצפון שבעיניה אינו מצפון כלל, משום הוא מתעניין רק בו עצמו.

כשעדנה נכנסת אל בית קרוביה, נודע לה מביל, שביטי נלקחה לבית חולים והוריה לצדה. ביל מנצל את ההזדמנות להיכנס עם עדנה למיטה במגע, שמספק אותו אך מאכזב אותה, ודווקא דבריו השקטים לאחר מעשה והנגיעה הקלה בכתפה הם שמשיבים אותה לעצמה, שלמה כשהייתה בהבנה, שעתה התוודעה אל ביל.

הקשר בין ברגמן למתילדה מתהדק והולך, לאימתה של אלזה. היא מנסה לגייס את עדנה לשכנע את מתילדה לנסיעה לארץ ישראל, שהתבטלה, בניגוד גמור להתנגדותה המוחלטת בעבר. כל דבר ובלבד להרחיקה מן הקשר המאיים עם צ'ארלס ברגמן. עדנה נזכרת בדברים שאמר אביה לאמה על פילוסוף, שכתב על דברים שאמר פילוסוף קדום ועל ציפייתו, שיום אחד בעתיד יישב אדם ויקרא את דבריו הוא. אביה נרגש עד עומק לבו מתחושת האושר, שלבלבה בלבו לנוכח הקשר הנמשך והולך בינו לבין האנשים האלה. אמה שותפה להרגשתו ואף מנסה לחלוק אותה עם חברה, שבעלה סוחר עשיר אך לעולם לא יגיע לדרגת הרוחניות של אהרון קרוננואלד. החברה מאשרת את ההרגשה ומספרת גם היא על משהו שקראה ועורר בה הרגשה דומה. עדנה מודעת לזרימה המתרחשת לרגע בין אביה לבין חברתה של אמה, אך הרגע חולף.

מתילדה מאשרת סופית את החלטתה שלא לנסוע לארץ ישראל ומבקשת לשלוח עם עדנה את תמונת הכנרת התלויה בחדר השינה שלה. עדנה מספרת לה על דברים מחכימים שאמר לה אביה ומתילדה מהרהרת בקול בשיחותיה התפלות, הרדודות, עם הדוד אלפרד, כשבעלה היה אומר דברי טעם מעמיקים לאורחיו - לעולם לא לה. "אינני יודעת במי אני מקנאה יותר - באב שיש לו בת כזאת או בבת שיש לה אב כזה" אומרת מתילדה, כשהיא נזכרת סוף סוף באביה של עדנה, שפגשה רק פעם אחת.

יומיים לפני נסיעתה של עדנה היא הולכת לבית החולים לבקר את ביטי, שהועברה סוף סוף מטיפול נמרץ למחלקת ילדים רגילה, לאושרה של אן, אך כשהיא מגיעה לבית החולים, עם חבילת מסטיקים שונים לשמח את ביטי, היא מתבקשת להיכנס אל הרופאה, שמספרת לה על מותה של ביטי זמן מה קודם. הרופאה לוקחת אותה אל חדר היילודים ואומרת לה את מה שלא העזה להגיד להורים, על אמונתה כי נשמות ילדים שמתו נכנסות אל תינוקות שאך זה נולדו, וכך נשאר משהו מן הילדה המתה בחיים חדשים. עדנה מרגישה, שבהסבר הזה גזלה ממנה הרופאה את זכותה להתאבל על ביטי כפי שהיא רוצה, אך בדרכה חזרה, ברכבת התחתית, נפתח מקור דמעותיה והיא בוכה זמן רב על הילדה שאיננה עוד.

יום לפני נסיעתה חזרה, עדנה מקבלת את התמונה שנועדה למשלוח לקיבוץ, וכשהיא מבקשת לארוז אותה היא מגלה, שלא בתמונה אחת מדובר אלא בשתיים. את תמונתו של היינריך קרוננברג, שניצבה על הארון בסלון ביתה של מתילדה והורחקה משם עכשיו, כשגבר חדש ממלא את חייה, היא מחליטה שלא להעביר לקיבוץ. תחת זאת, כאקורד הסיום לביקורה באמריקה, היא מצליחה להגניב אותה אל משאית הרהיטים של הלן מאקס בשעה שהסבלים ממלאים אותה בחפציה.

קישורים חיצוניים

• רות אלמוג, "נצר מייסדים", ראיון עם יעל מדיני, הארץ 19 בדצמבר 2012