קופה מרכזית לפיצויים

קופה מרכזית לפיצויים היא קופת גמל, שנועדה לשימושם של מעסיקים לשם צבירת כספים לתשלום פיצויי פיטורים לעובדיהם.

חוק פיצויי פיטורים קובע שעובד שפוטר לאחר שעבד שנה לפחות במקום עבודתו זכאי לפיצויי פיטורים בגובה משכורת חודש בגין כל שנת עבודה. זכות זו קיימת גם למי שהתפטר בנסיבות מיוחדות המפורטות בחוק, ובמסגרת הסכמי העבודה ניתנת לעיתים זכות זו גם למי שהתפטר בנסיבות רגילות. חובה זו של המעסיק מצטברת לסכומים נכבדים, ולכן נדרש פתרון שיבטיח צבירת כספים שייועדו למטרה זו.

אחד הפתרונות שניתנו לכך, החל משנות ה-60 של המאה ה-20, הוא קופה מרכזית לפיצויים - קופת גמל שבה המעסיק מפקיד מדי חודש 8.33% מהמשכורת ששילם באותו חודש - סכום השווה בקירוב לחבות הפיצויים שנוצרה באותו חודש. הפקדה זו, בהתאם לכללים שנקבעו בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל)[1] נחשבה להוצאה מוכרת, כך שהיה בה גם יתרון מיסוי. כאשר עובד סיים את עבודתו תוך זכאות לפיצויי פיטורים, משך המעסיק את סכום הפיצויים מהקופה ושילם אותו לעובד.

מסלול אחר להתמודדות עם חובת תשלום הפיצויים הוא הפקדת 8.33% מהמשכורת ששולמה מדי חודש בקופת פיצויים אישית על שם העובד. כיוון שמרבית ההסכמים לביטוח פנסיוני חייבו הפקדה של 6% בקופת פיצויים אישית התקיים גם פתרון משולב: 6% הופקדו בקופת פיצויים אישית, ו-2.33% הנותרים הופקדו בקופה מרכזית לפיצויים.

בשנת 2008, בתיקון 3 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל),[2] החל מהלך לסגירתן של הקופות המרכזיות לפיצויים. מהלך זה נעשה בעקבות החובה להעניק ביטוח פנסיוני לכל עובד, ביטוח שחלקו מבוסס על הפקדה של לפחות 72% מחבות הפיצויים החודשית בקרן פיצויים על שם העובד. במסגרת מהלך זה נאסרה הפקדה של כספים לעובדים חדשים בקופה מרכזית לפיצויים, והותר המשך הפקדה, עד סוף שנת 2010, לעובדים שכבר נצברו בגינם כספים בקופות אלה. הקופות הקיימות המשיכו לפעול עד למשיכת כל הכספים מתוכן. בשנת 2017 פרסמה רשות המיסים הנחיות למשיכה או העברה של היתרות שנותרו בקופות מרכזיות לפיצויים.[3]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה