קטרפילר די-10

Caterpillar D10

תיאור
יצרן	חברת Caterpillar, ארצות הברית
תפקיד	דחפור זחלי כבד
ביצועים
הספק נטו של D10T2	600 כ"ס	447 קילוואט
הספק נטו של D10 מקורי	700 כ"ס	514 קילוואט
כושר דחיפה מקסימלי^[1]	1000 קילוניוטון	100 טונות
מהירות מקסימלית	7.9 קמ"ש (קדימה)	9.8 קמ"ש (רברס)
מידות
אורך (כולל כף ומעקר)	30.4 רגל	9.260 מ'
רוחב (כולל כף)	19 רגל	5.8 מ'
גובה הכלי	14.2 רגל	4.34 מ'
גובה הגחון	24 אינץ'	0.615 מ'
קיבולת מכל דלק	318 גאלון	1204 ליטר
משקל מוכן לעבודה	154,700 ליברות	70,171 ק"ג
נפח מנוע	1647.5 אינץ' מעוקב	27 ליטר

קטרפילר די-10 (באנגלית: CAT D10) הוא דחפור זחלי כבד תוצרת קטרפילר.

זהו הדחפור השני בגודלו שמייצרת קטרפילר (אחרי ה-D11) עם 580 כוחות סוס (433 קילוואט) ומשקל של 66 טונות (66,000 ק"ג). ה-D10 היה הדחפור הראשון להשתמש בתכנון זר מניע מוגבה, שאומץ בהמשך על ידי כל דחפורי החברה.

נכון ל-2016, דחפור ה-D10T הוא אחד משלושת הדחפורים (לצד הקטרפילר D6 והקטרפילר D9) שקטרפילר משווקת בישראל דרך חברת טרקטורים וציוד ITE.

היסטוריה עריכה

הצורך ב-D10 עריכה

דחפור ה-D10 הומצא בעקבות צורך לדחפור יותר גדול מדחפור CAT D9 שהיה הגדול ביותר שייצרה קטרפילר עד אז. מתחריה של קטרפילר בנו דחפורים חזקים יותר מה-D9. חברת אליס צ'אלמרס הציגה בכנס Conexpo 69 בשיקגו את דחפור HD-41 בעל 524 כוחות הסוס, שהיה בזמנו הגדול בעולם. מאוחר יותר התמזגה חברת אליס צ'אלמרס לחברת פיאט אליס והציגה את 41-B בעל 524 כוחות סוס. ל-D9 של אותו תקופה, ה-D9H, היו רק 410 כוחות סוס. חברת הצמ"ה היפנית קומטסו בנתה ב-1976 דחפור גדול יותר, ה-D455A, עם 620 כוחות סוס ומשקל של 76 טונות. כתוצאה מכך החליטה קטרפילר לפתח את ה-D10.

פיתוח עריכה

הדגם הניסיוני הראשון של ה-D10, דחפור D10X1, הוצג לראשונה ביולי 1973 בפגישת הנהלת חברת קטרפילר. אבות-טיפוס נוספים הוצגו ב-1975 ו-1977. במרץ 1977 אבות הטיפוס P-1 ועד P-10 הופיעו ונוסו באתרי עבודה שונים.

ה-D10 הוצג לראשונה בפגישה עסקית של הדירקטורים של קטרפילר בסתיו 1977. הדחפור היה כה גדול כך שהעבודה שהוא יכל לעשות הייתה גדולה ב-50% מזה של ה-D9H. בין השנים 1978 ו-1986 יוצרו כ-1,000 יחידות של ה-D10 במפעל של קטרפילר במזרי פאוריה, אילינוי. ה-D10 זכו להצלחה ומכירותיהם השתוו לאלה של פיאט אליס וקומטסו יחדיו.

עם הצגת סדרת N בשנת 1986/1987 כל הדגמים שודרגו בגודל. ה-D9N החליף למעשה את ה-D8L, ה-D10N החליף את ה-D9L (שהיה בעל 460 כ"ס, ה-D9 הגדול בהיסטוריה) וה-D11N החליף את ה-D10.

הצגת ה-D10 עריכה

דחפור D10N בעבודות עפר בראשון לציון.

ה-D10 הבשל הוצג לראשונה ב-1977. בזמנו הוא היה הדחפור החזק ביותר שנבנה עם 700 כוחות סוס. הוא היה מצויד בכף כללית (כף U) ברוחב 5.8 מטר ושקל 82 טונות. גרסאות מאוחרות יותר שקלו 86 טונות. גובה כף ה-U היה 2.1 מטר ויכלה לדחוף 32 מטר מעוקב עפר לפי קטרפילר. בנובמבר 1977 הופיעה כתבה בכתב העת Excavating Contractor על ה-D10 בשם "Cat Uncorks The New D10". אחד מדחפורי ה-D10 הראשונים שיוצרו מוצב היום לפני המפעל Ill במזרח פאוריה, בו הוא יוצר^[2].

מנוע עריכה

ה-D10 היה מצויד במנוע D348 מסוג V-12 עם מגדשי טורבו תאומים. מנוע זה כבר נוסה בהצלחה על משאית עפר קטרפילר 777 ועל היעה האופני 922/922B בעלי 550 כ"ס (מאז 1969). ה-D10 הראשונים באו עם צינור מפלט יחיד בחרטום הכלי, אך זה יצר בעיות במנוע ותוקן בהוספת צינור שני, בשנת 1980.

התפתחות עריכה

בשנת 1980 קו הדחפורים של קטרפילר כלל את ה-D3 עם 62 כוחות סוס (כ"ס), D4E עם 75 כ"ס, D5B עם 140 כ"ס, D6D עם 200 כ"ס, D7G עם 300 כ"ס, D8K עם 300 כ"ס, D9H עם 410 כ"ס ואת ה-D10 עם 700 כ"ס.

ב-1986 הציגה קטרפילר את ה-D11, דחפור בעל 770 כוחות סוס, שהיה גדול יותר מה-D10 ונועד להחליפו. כמו קודמו, ה-D11 השתמש גם הוא בתכנון זר מניע מוגבה. ה-D10N שהוצג מאוחר יותר, איננו מחליפו של ה-D10 המקורי אלא של ה-D9L, ובעל עוצמה קטנה יותר מזה של ה-D10 המקורי.

קטרפילר D10T בנחל שורק.

הדור הנוכחי הוא ה-D10T2 עם 600 כוחות סוס ומשקל של 70,171 ק"ג. הוא החליף ב-2015 את ה-D10T שלו היו 580 כוחות סוס ומשקל של 66,451 ק"ג. ההבדל העיקרי כולל מערכות פנימיות משופרות, בעיקר המנוע, שבין השאר שודרג כדי לעמוד בתקני פליטה מחמירים יותר (Tier 4 Final).^[3]

תכנון זר מניע מוגבה עריכה

תכנון הזר מניע המוגבה (באנגלית: High drive או elevated sprocket) הוא ייחודי לדחפורים של חברת קטרפילר. הוא מייתר את הצורך במערכת הינע סופית שנוטה להתקלקל לעיתים קרובות. המזקו"ם של הזר המניע בנוי באופן מודולרי. אפשר לפתוח את הזחל ולהוציא החוצה את הזר המניע. כתוצאה מכך, אפשר גם להוציא את התמסורת מאחור. מאחר שהמנוע ומערכות ההינע ממוקמות גבוה בדחפורים רגילים, מוט המחצית (half shaft) מהדיפרנציאל יוצא מעל הזר המניע ודורש גלגל שיניים בסוף המוט ועוד גלגל שיניים גדול יותר, שמחובר לזר המניע.

תכנון הזר המניע המוגבה מייתר את מערכת ההינע הסופית ומחליף אותה במערכת הינע מסוג planetary final drive שהיא יותר יעילה בספיגת המומנט שמפיק המנוע, שכן היא מחלקת את הכוח על מספר שיניים בגלגלי השיניים במקום על שן יחידה.

החסרון של תכנון זה הוא שהזחל מתקפל יותר פעמים (3 לעומת 2 בתכנון המסורתי) ובכך מקטין את חיי הזחל. קטרפילר טוענת שפתרה בעיה זו באמצעות זחל SALT (ראשי תיבות של Sealed and Lubricated Track) שזהו זחל סגור ומגורז תמידית. זחל SALT הומצא בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי קטרפילר.