ראזי
ראזי (בערבית: غازي, בתעתיק מדויק: ע'אזי; ה-ע' מבוטאת כרי"ש גרונית) או גאזי (בטורקית: Gazi) הוא ביטוי ממקור ערבי, המציין את הלוחמים שהשתתפו בראזייה, שנקראה מאוחר יותר ראזווה (غزو, או Gazve), ומשמעותה פשיטות כנגד הכופרים. בהמשך הואדר ביטוי זה והפך לתואר כבוד השמור לאנשים אשר כיבדו את עצמם בביצוע פשיטות כנגד הכופרים, כשהביטוי הופך להיות חלק מהתואר של נסיכים מוסלמיים שונים כגון האמירים של אנטוליה.
מקורם של הראזים והתפתחות התואר
עריכההביטוי הוענק לשבטים בעלי זהות דתית מוסלמית ששימשו בדרך כלל כשכירי חרב של שליט מקומי במלחמתו במדינות שכנות, במרבית המקרים לא מוסלמיות.
לשבטי הראזי הותר לשמור את שלל הביזה וראשיהם תוגמלו מעת לעת במשרות שלטוניות אזוריות. בעיתות שלום ובהיעדר הכנסה משלל, התפתחו לא פעם עימותים בין השבטים לשלטונות. השם מופיע לראשונה בהקשר זה בראשית המאה ה-9, באזור הגאוגרפי של איראן, אפגניסטן, פקיסטן, וטראנסאוקסאניה של ימינו.
במלחמות בין האימפריה הערבית לאימפריה הביזנטית, היוו שבטים אלו את עיקר הכוח הלוחם מול הביזנטים[1]. הנדידה המסיבית של שבטי האוע'וז והפיכתם לכוח צבאי, אשר בתחילה תועל במשחק הפוליטי בין הישויות השונות באנטוליה ואחר כך כצבא של נסיכויות עצמאיות, גרם להעברת הייחוס ראזי לצבאותיהם.
באימפריה העות'מאנית
עריכההסולטאנים העות'מאנים הראשונים נהגו להוסיף תואר זה לשמם. הסולטאן מהמט השני הפך את הנסיכות העות'מאנית לאימפריה לאחר כיבוש קונסטנטינופול והביא להכרעה צבאית של כל שאר הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה. הנסיכות אומנם הפכה לאימפריה עות'מאנית, אך תושביה לא היו מאוחדים תחת ממשל מרכזי מאורגן. בשטחי האימפריה חיו יוונים, פרסים, ערבים, טורקים, ארמנים וסורים, חלקם נוודים למחצה, חלקם לוחמים, חלקם עירוניים, בעלי מגוון אמונות ותפישות דתיות ובכלל זה עובדי אלילים. בנו באיזיט השני שעלה לשלטון בשנת 1481, היה אדמיניסטרטור מעולה ושאף להאחיד את האימפריה תחת חוק ודת אחידים. התהליך היה מורכב והצריך גם אינדוקטרינציה של ההיסטוריה, כדי לקבל את ההכרה הדתית לה שאפה האימפריה מחד ולגבש את הפסיפס האתני-דתי, לכדי קהילה מדומיינת אחת, מאידך[2].
ב-1484 כאשר חזר באיזיט מהמערכה במולדובה, הוא ציווה לתעד בכתב את כל המסורות והסיפורים שהיו עד אז מסורות שבעל פה, לגבי האבות המייסדים של הממלכה. רבות מהכרוניקות החשובות פורסמו לאחר נקודת זמן זו. בכתבים הרבים אודות חיי האבות הקדושים, אשר כללו את גרסתם העצמית של העות'מאנים לגבי ההיסטוריה של הכיבושים, תוארו השליטים הראשונים כלוחמי קודש ושמם הואדר תוך הוספת התואר ראזי לשמם, אף שכלל לא היו כאלו. כך יצרו העות'מאנים חזון היסטורי לגבי עצמם אשר ביאר והעניק לגיטימיות דתית ומוסרית לעליונותם[3]. בתקופתו של באיזיט השני עדיין מתועדת פעילות של ראזים, כאשר מצב הלוחמה הבלתי פוסק בין הראזים המוסלמים לשכירי חרב נוצריים החריף לעימות כולל בין 1492 ל-1495, כששבטי ראזים יצאו לפשיטות לאורך נהרות הדנובה והסאווה אל תוך הדוכסיות האוסטריות. ב-1497 ראזים עות'מאניים בשילוב עם כוחות מולדביים ופרשים טטרים, פשטו לתוך פולין והחריבו חלקים ניכרים מהמחוזות פודוליה (היום באוקראינה) וגליציה.
פעילותם החצי עצמאית הפריעה לניהול האימפריה וננקטו פעולות להטמעתם במסגרות הצבאיות והפוליטיות. הראזים ככוח צבאי פעיל אינם מתועדים עוד אחרי תקופת סולימאן הראשון[4]. עם זאת עד לפירוק האימפריה העות'מאנית, המשיכו העות'מאנים להעניק את התואר ראזי, ללוחמים ותיקים בעלי ניסיון קרבי עשיר ושהפגינו גבורה בשדה הקרב, כגון עות'מאן נורי פאשה.
הערות שוליים
עריכה- ^ Holt, Peter M., ed. (1970). The Cambridge History of Islam: Volume 1, The Central Islamic Lands. Cambridge University Press
- ^ אהוד טולידאנו, מבוא לתולדות האימפריה העוסמאנית, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1985.
- ^ Inalcik, Halil, Quataer t, Donald, Economic And Social History of the ottoman Empire 1300-1914, Cambridge University Press, 1994
- ^ Inalcik ,Halil ,The Ottoman Empire, The Classical Age 1300-1600, The Trinity Press, London, 1973