שבועת החובש
| שבועת החובש |
|
אני, חייל בחיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל אני נשבע להביא מרפא וצרי לגוף ולנפש, אני נשבע כי על ליבי יהיה חרוט לעד |
שבועת החובש היא שבועה אותה נשבעים החובשים בחיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל, עם סיום הכשרתם המקצועית.
במסגרת שבועה זו החובש מתחייב לערכים של שוויון וצדק במתן טיפול כלפי אוהב וכלפי אויב, וכן היא מדגישה את המחויבות האישית של החובש ללוחמים הפצועים, שמעבר למחויבות הרגילה של כל איש צוות רפואי למטופליו, כפי שמשתקף במשפט "אני נשבע כי על ליבי יהיה חרוט לעד הדיבר העליון של ההקרבה - לא להשאיר פצוע בשדה". עיקרון זה מרכזי באתוס של דמות החובש, ומשתקף בשירו של דן אלמגור "בלדה לחובש", המספר אודות חובש שהקריב את חייו למען הצלת חיים של לוחם.
שבועה זו אינה מחייבת באופן פורמלי את החובשים, אך היא מהווה קוד אתי ויש לה משמעות נורמטיבית להתנהגות החובש. כך לדוגמה, בפסיקת בית הדין הצבאי לערעורים שעסקה בחובש שאנס מטופלת, נכתב כי "חילל המערער את שבועת החובש עד זוב דם".[1] קוד אתי זה הושאל גם לניב ישראלי נפוץ: "לא משאירים פצועים בשטח", המשמש כביטוי נגד נטישת אדם בעת צרה.
קיים מתח בין לשון השבועה העוסק במודל אידיאלי של מתן טיפול לאויב כמו לאחים לנשק, בדומה למדי ללשון שבועת הרופא, לבין העובדה כי לחובש, כלוחם מן השורה, מחויבות קודמת כלפי לוחם פצוע.
הערות שוליים
עריכה- ^ נדחה ערעורו של חייל אשר הואשם בעבירת אינוס, אתר הפרקליטות הצבאית. (הקישור אינו פעיל, 27.2.2020)