שיאנפנג, קיסר סין

הקיסר התשיעי של שושלת צ'ינג אשר שלט משנת 1850 עד 1861 בפטירתו
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקיסר שיאנפנג (17 ביולי 183022 באוגוסט 1861) או בשם הארמון שלו הקיסר ווזונג של צ'ינג, שמו המולד יזהו (奕詝), היה הקיסר התשיעי של שושלת צ'ינג, אשר שלט משנת 1850 עד 1861 בפטירתו. שלטונו של הקיסר שיאנפנג על סין עבר מספר מרידות ומלחמות קשות שפגעו מאוד באימפריה כולל מרד טאיפינג, מרד ניאן ומלחמת האופיום השנייה (מלחמת החץ). שלטונו ושלטון אביו היו נקודת המפנה של סין ותחילתה של נפילת השושלת ו"מאה שנות ההשפלה".

שיאנפנג, קיסר סין
《咸丰皇帝朝服像》.jpg
לידה 17 ביולי 1831
שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 באוגוסט 1861 (בגיל 30)
אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצ'נגדה, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שושלת צ'ינג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קברי צ'ינג המזרחיים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Empress Xiaodexian
Empress Dowager Ci'an
צה שי
Imperial Noble Consort Zhuangjing
Imperial Noble Consort Duanke
Noble Consort Mei
Noble Consort Wan
Consort Lu
Consort Xi
Consort Ji
Consort Qing
First Class Female Attendant Ping
First Class Female Attendant Chun עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת House of Aisin Gioro
אב דאוגואנג, קיסר סין עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Empress Xiaoquancheng עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים טונגצי
Prince Min of the Second Rank
Kurun Princess Rong'an עריכת הנתון בוויקינתונים
קיסר סין
9 במרץ 185022 באוגוסט 1861
(11 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משפחה וצעירותועריכה

יזהו נולד בשנת 1831 בארמון הקיץ הקיסרי הישן, שמונה קילומטרים צפונית-מערבית לבייג'ינג. הוא היה בן שבט המנצ'ו אייסין גיורו, והיה בנו הרביעי של קיסר דאוגואנג. אמו הייתה קוואן הקיסרית הגדולה, משבט בני המנצ'ו ניוהורו, שנעשתה לקיסרית למעשה רק בשנת 1834, והיא ידועה משם והאלה כקיסרית שיאוקוונצ'נג. היה ידוע כי יזהו היה בעל יכולת בספרות ובמינהל מכבר גיל צעיר, יכולותיו אשר עלו על מרבית אחיו, שהרשימו את אביו, ולכן למרות היותו בן רביעי החליט אביו להפוך אותו ליורשו.

שלטונו המוקדםעריכה

יזהו ירש את כס המלוכה במות אביו בשנת 1850, בגיל 19, והיה קיסר צעיר יחסית. הוא ירש שושלת שהתמודדה לא רק עם אתגרים פנימיים אלא גם זרים. כותרת שלטונו של יזהו, שיאנפנג, שפירושה "שגשוג אוניברסלי", לא שיקפה את המצב. בשנת 1850 החלה הראשונה מתוך סדרת מרידות פופולריות שכמעט והרסה את שושלת צ'ינג. מרד טאיפינג החל בדצמבר 1850, כאשר הונג שיצ'יואן, מנהיג האקה של כת נוצרית סינקרטית, ניצח כוחות מקומיים שנשלחו לפיזור חסידיו. הונג הכריז אז על הקמת הממלכה השמיימית טאיפינג והמרד התפשט למספר מחוזות במהירות מדהימה. בשנה שלאחר מכן החל מרד ניאן בצפון סין. בניגוד למורדי טאיפינג שהושפעו על ידי הנוצרים, לתנועה ניאן לא הייתה תוכנית פוליטית ברורה, אך הם הפכו לאיום רציני על בירת צ'ינג, בייג'ינג, עם הניידות של צבאותיהם הפרוסים. הכוחות הקיסריים בצ'ינג ספגו תבוסות חוזרות ונשנות בידי שתי תנועות המורדים.

מרידות ומלחמותעריכה

בשנת 1853, המורדים בטאיפינג כבשו את נאנג'ינג ולמשך זמן מה נראה היה שבייג'ינג תיפול בהמשך; אך המשלחת הצפונית בטאיפינג הובסה והמצב התייצב. קיסר שיאנפנג שיגר כמה כוחות גנרלים בולטים, כמו זנג גופאן והגנרל המונגולי סנג 'רינצ'ן, כדי לרסק את המרידות, אך הם רק זכו להצלחה מוגבלת. המרד הגדול ביותר של אנשי מיאו נגד השלטון הסיני בהיסטוריה החל בשנת 1854, והרס את האזור עד שהוצב לבסוף בשנת 1873. בשנת 1856, הובס ניסיון להשיב את נאנג'ינג ומרד פנתאי פרץ ביונאן. בינתיים, אירוע קל ראשוני בחופים עורר את מלחמת האופיום השנייה. כוחות אנגלו-צרפתים, לאחר שהסיתו כמה קרבות (לא כל הניצחונות עבורם) בחוף שליד טיינג'ין, ניסו "משא ומתן" עם ממשלת צ'ינג. קיסר שיאנפנג האמין בעליונותו הסינית ולא הסכים לדרישות קולוניאליות. הוא האציל את הנסיך גונג למספר משאות ומתנים, אולם היחסים התפרקו לחלוטין כאשר דיפלומט בריטי, סר הארי פארקס, נעצר במהלך המשא ומתן ב-18 בספטמבר. הפלישה האנגלו-צרפתית התנגשה עם הפרשים המונגולים של סנג 'רינצ'ן ב-18 בספטמבר בסמוך לז'נג'יואן לפני שהמשיכה לעבר פרברי בייג'ינג לקרב מכריע במחוז טונגז'ו, בייג'ינג. ב-21 בספטמבר, בקרב על פליקאו, נהרסו כליל 10,000 כוחותיו של סנג 'רינצ'ן, כולל פרשי המונגולים העילית שלו, לאחר כמה מטענים חזיתיים נידונים נגד כוח האש המרוכז של הכוחות האנגלו-צרפתים, שנכנסו לבייג'ינג ב־6 באוקטובר.

ב-18 באוקטובר 1860 המשיכו הכוחות הבריטים והצרפתים לבזוז ולשרוף את ארמון הקיץ הישן ואת ארמון הקיץ. לאחר שנודע לו על חדשות אלה, הבריאות של קיסר שיאנפנג התדרדרה במהירות. במהלך שלטונו של קיסר שיאנפנג, סין איבדה חלק ממנצ'וריה לאימפריה הרוסית. בשנת 1858, על פי הסכם אייגון, השטח בין הרי סטנובוי לנהר אמור הוענק לרוסיה, ובשנת 1860, על פי הסכם בייג'ינג, הדבר קרה גם לאזור שממזרח לנהר אוסורי. לאחר אותה אמנה, הקימו הרוסים את העיר ולדיווסטוק באזור שסיפחה. בזמן שהתנהלו משא ומתן עם המעצמות האירופיות, הקיסר שיאנפנג ופמלייתו הקיסרית ברחו למחוז ג'הול בשם ניהול משלחת הציד הקיסרית השנתית. בעוד החמיר המצב בבריאותו, הידרדרה גם יכולתו של הקיסר לשלוט, ואידאולוגיות מתחרות בבית המשפט הביאו להיווצרותם של שני פלגים נבדלים - האחד בראשותו של הגורם הבכיר סושון והנסיכים זייאיואן ודואנהואה, והשני בראשות אשת הקיסרות יי, שנתמכה על ידי הגנרל רונגלו והבריננים של שבט יהא נארה.

מותועריכה

קיסר סין שיאנפנג נפטר ב-22 באוגוסט 1861, מחיים קצרים של התפשטות יתר, באתר הנופש צ'נגדה, 230 ק"מ צפונית-מזרחית לבייג'ינג. ממשיך דרכו היה בנו שנשאר בחיים בן שש, זאיצ'ון. יום לפני מותו, זימן קיסר שיאנפנג את שושון ותומכיו על מיטתו ונתן להם צו אימפריאלי שהכתיב את מבנה הכוח במהלך צעירות בנו עד אשר יגדל ויוכל לשלוט. ההוראה מינתה שמונה גברים - זייאיואן, דואנאהו, ג'ינג'שו, סושון, מוין, קואנגיואן, דו האן וג'יאו יויינג - כמועצת עוצרי שלטון של שמונה חברים כדי לסייע לזייצ'ון, שלימים הוחתם כקיסר טונגזי.[1] שיאנפנג נתן לשמונה הגברים את כוחה של עוצרות השלטון, אך על הגזרותיהם היה צריך לקבל את אישורם של אשתו האצילית יי והקיסרית השותפה ג'ן. על פי המסורת, לאחר מותו של קיסר היה אמור להיות מלווה את גופתו של הקיסר לבירה על ידי השלטונות. הקיסרית האצילית יי וקיסרית השותפה ג'ן, שהיו ידועים כעת בשמן הקיסרית האלמנה צה שי והקיסרית האלמנה שיאן, נסעו קדימה לבייג'ינג ותכננו הפיכה עם הנסיך גונג שהדיח את שמונת העוצרים. הקיסרית האלמנה צה שי שלטה אז למעשה בסין במשך 47 השנים שלאחר מכן כעוצרת הכס. קיסר שיאנפנג הובא בקברי צ'ינג המזרחיים, 125 ק"מ 75 מזרחה לבייג'ינג, במתחם המאוזוליאום של דינג (定; מואר "שקטה").

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שיאנפנג, קיסר סין בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ S. A. M. Adshead, Frederic Wakeman, The Fall of Imperial China., Pacific Affairs 49, 1976, עמ' 697 doi: 10.2307/2756682