שיבוטה

דג מאכל ממשפחת הקרפיונים

שיבוטה (שם מדעי: Arabibarbus grypus) היא דג ממשפחת הקרפיוניים. השיבוטה היא דג מאכל הנזכר במקורות יהודיים תלמודיים, שזוהה לאחרונה בתור מין בסוג Arabibarbus.

קריאת טבלת מיוןשיבוטה
Black Ruby Barb 700.jpg
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: מקריני סנפיר
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: קרפיונאים
משפחה: קרפיוניים
סוג: Arabibarbus
מין: שיבוטה
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Arabibarbus grypus
הקל, 1843
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

השיבוטה יכולה להגיע למשקל 50 ק"ג כאשר היא מוצאת מספיק מזון.

השיבוטה כדג מאכלעריכה

בתלמוד בבלי מתארים כיצד מתכוננים אמוראים שונים לקראת השבת: רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא.”[1] כלומר, רב ספרא היה חורך ראש (ככל הנראה ראש בהמה) להכשרתו ורבא היה ממליח שיבוטה. כלומר השיבוטה נאכלה בשבת. קיים דיון בשאלת הרישא לעומת השיבוטא ובשאלה האם היו אלה מזונות שנאכלו באופן קבוע בשבת.

בסעודות ראש הגולה, שהכילו אוכל יוקרתי, נמנים בימי חול מטעמי בשר בהמה ובשר גדיים, וכן דגים: שיבוטי וכוורי.[2]

גלות בבלעריכה

לפי המדרש, הדג גלה לבבל לאחר החורבן, ויתגלה עם בוא הגאולה:

... שבע מאות מיני דגים טהורים ושמונה מאות מיני חגבים טהורים, ולעוף אין מספר, כולם גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו כולם חזרו עמהן, חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו.

איכה רבה, פתיחתא דחכימי, פסקה ל"ד

ומסביר התלמוד בבלי (קמ"ה, ע"ב)[דרוש מקור][מפני ש...] שדג השיבוטא לא עלה עם שאר הדגים בחזרה לארץ ישראל משום שעמוד השדרה שלו רך משל שאר הדגים לכן נשאר במקום שירד לבבל.

...וכשחזרו כולהם חזרו חוץ מן הדג הנקרא שיבוטא. ודגים היאך גלו? רבי חונה בר יוסף אמר: דרך התהום גלו ודרך התהום חזרו. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שהוא רואה במפלתה שלתדמור שהיא הייתה שותפת בחֻרבן הבית ראשון ובחֻרבן הבית השני. בחֻרבן ראשון העמידה שמונים אלף קשטים ובחרבן השני העמידה שמונת אלפים קשטים. ונחרשה העיר – חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל.

תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד' הלכה ה'

השיבוטה כתחליף חזירעריכה

לפי התלמוד הבבלי, למוח השיבוטה טעם של חזיר. ילתא, אשתו של רב נחמן, בתו של ריש גלותא, שהייתה ידועה בחריפותה ובלמדנותה, הציגה בפני בעלה עיקרון לפיו התורה מתירה בפירוש דברים הדומים ומזכירים בטעמם וכדומה, דברים כאלו האסורים על פיה. ושואלת אותו מהו הדבר המותר אשר מאפשר לדעת טעמו של בשר בחלב. תשובתו של רב נחמן הייתה עטינים של פרה.

"אמרה לו ילתא לרבי נחמן: כל מה שאסר לנו הרחמן התיר לנו כמותו: אסר לנו דם, התיר לנו כבד. נידהדם טוהר. חֶלֶב בהמה – חֶלֶב חיה. חזיר – מוח של שיבוטה... רוצה אני לאכול בר בחלב. אמר להם רב נחמן לטבחים: צלו לה כחלים."

המקור בארמית
אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה: אסר לן דמא – שרא לן כבדא, נדה – דם טוהר, חֶלֶב בהמה – חֶלֶב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא... בעינן למיכל בשרא בחלבא. אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי.

במדרש תנחומא, שמיני, י"ב,[3] מצוי קטע דומה, אלא שאינו מיוחס לילתא: ”אסרתי לך דם נדה, התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הכבד שכלו דם. אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא, שהוא דומה לחזיר.”

זיהוי השיבוטהעריכה

זיהוי עם דגים בני ימינועריכה

קיימת מחלוקת על זיהויו של הדג. לפני כמה עשרות שנים כונה דג הקרפיון, שמקורו בסין, בשם שיבוטה. לפי השף ישראל אהרוני, דג השיבוטה הנזכר במתכונים הוא ההאליבוט, דג ים. לפי אברהם קורמן, כיום מזוהה השיבוטה עם דג משה רבנו.

ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר-אילן, אשר חוקרים את זיהויין של חיות המוזכרות במקרא, מזהים את השיבוטה עם שאבוט (ערבית), דג נהרות החי בנהרות הפרת והחידקל, וכן בנהר כהרון שבאיראן. דג השאבוט הוא דג כשר שיש הטוענים כי טעמו כטעם חזיר. משקלו עד 60 ק"ג.[4][5]

השיבוטה כעז יםעריכה

הפרי מגדים מתייחס לשיבוטא כאל עז ים, לפי תוספות (עבודה זרה ל"ט, ד"ה "וסימניך"), שמבין כך מהגמרא: ”המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג?” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"ה, עמוד א')

שם מדובר בנהיגה בשיבוטא ובעז יחד. רש"י אומר על כך: ”קשר קרון לעז ודג – זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים.” הדיון עוסק באיסור הנהיגה בכלאיים, והרעיון של נהיגת שיבוטא ועיזה יחד מהווה דוגמה לנהיגת בעלי חיים שונים לחלוטין יחד – דוגמה היפותטית.

כמו כן, בתוספות (מסכת עבודה זרה ל"ט, ע"א): 'חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור' וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראת שיבוטא".

שיבוטה באמנותעריכה

שלמה אבס התייחס אל השיבוטה כאל חיה ימית מסתורית.

יורם טהרלב הוסיף את השיבוטה לרשימת החיות שהעלה נח לתיבה בשירו "נח" (בלחנו של מתי כספי).[6] ברור כי לדגים לא היה צורך בתיבה להצלה מפני המבול, וטהרלב הוסיף את השיבוטה לשירו על דרך ההלצה וכחרוז למילה "ממותה". בסדרה שטיסל מצייר עקיבא לתלמידי הכיתה את השיבוטה, תוך שהוא מכנה את שמו בהגייה אשכנזית (shibote).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ"א, עמוד א'
  2. ^ מרדכי דב יודלביץ, חיי היהודים בזמן התלמוד – נהרדעא, ירושלים תשל"א, עמ' 50-49
  3. ^ מדרש תנחומא שמיני
  4. ^ זהר עמר וארי צבי זיבוטפסקי, לזיהוי דג השבוטא, המעיין מה (ג), תשס"ה, עמ' 46-41
  5. ^ TheMarker, טעמו של חזיר, באתר TheMarker‏, 19 באוגוסט 2005
  6. ^ מילות השיר "נח", באתר שירונט