היעדר שיהוי במשפט הוא תנאי סף להגשת תביעה משפטית, הקובע שבית המשפט לא ידון בתביעה שהוגשה באיחור רב. עיקר התחולה של השיהוי הוא במשפט ציבורי בו לזמן העובר מאז החלטה מנהלית יש השלכות רחבות ועל כן נדרש המבקש לפנות לבית המשפט ללא שיהוי. עם זאת, השיהוי מופיע גם, בצורה מצומצמת, במשפט אזרחי. חרף הדמיון של השיהוי עם ההתיישנות מפני שבשניהם מתקיימת מניעות משפטית בחלוף זמן, מדובר בדוקטרינות משפטיות שונות. ניתן לדמות את היחס שבין התיישנות לשיהוי, כיחס שבין כלל לסטנדרט. בעוד ההתיישנות מציעה מועד קשיח ממנו והלאה היא מופעלת, השיהוי מציע מבחנים להבניית שיקול דעתו של בית המשפט.

במשפט ציבורי בישראלעריכה

בישראל נדרש מהעותר לבג"ץ או לבית משפט מנהלי לעשות זאת מיד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה כנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי".[1] כך למשל, כאשר תשובת המדינה לפניית העותרים נתקבלה שבוע לפני הבחירות לרב העיר אשדוד והעתירה עצמה הוגשה ביום הבחירות, סירבה השופטת אסתר חיות להוציא צו ביניים נגד קיום הבחירות, כאשר אחת מנימוקיה הוא שיהוי.[2] עם זאת, גם כאשר החוק קובע מסגרת זמנים מוגדרת להגשת עתירה, לא בהכרח תדחה עתירה בגלל אי עמידה בזמנים, אלא ייבחן השיהוי על פי מרכיביו.

על מרכיבי השיהוי כתבה נשיאת בית המשפט, מרים נאור:

שלושת ההיבטים המנחים את בית המשפט בבואו לבחון חריגה מסד הזמנים הקבוע בתקנה 3 הינם ה"שיהוי הסובייקטיבי" (המתמקד בדופי שנפל בהתנהלותו של העותר המגיש עתירה בשיהוי אף שכל העובדות הנוגעות לה היו בידיעתו לפני כן); ה"שיהוי האובייקטיבי" (המתמקד בנזק שנגרם לרשות או לצדדים נוספים כתוצאה מהשיהוי); ומידת הפגיעה בשלטון החוק.

עע"מ 8968/14, פסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה נאור[3]

השופט עוזי פוגלמן כתב על הליך בחינת השיהוי:

בבואו לקבוע אם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, נדרש בית המשפט לערוך איזון דו-שלבי: בשלב הראשון יבחן את רכיבי השיהוי – הסובייקטיבי (האשם) והאובייקטיבי (הנזק); ובשלב השני – המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה, יבחן בית המשפט אם הרכיב השלישי – אינטרס ההגנה על שלטון החוק (במובן הרחב) – מטה את הכף להידרש לה. אם ימצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת שיהוי שדבק בה.

עע"מ 867/11, פסקה 30 לפסק דינו של השופט פוגלמן[4]

השופטת דורית ביניש הבחינה בין שיהוי של הפרט ובין שיהוי של הרשות:

עיקר ההבדל נעוץ בכך שכאשר דנים אנו בהשתהותה של הרשות בפעולותיה, בוחנים אנו למעשה טענה מהותית הנוגעת לפגם בפעולת המינהל. מטעם זה, במסגרת הביקורת השיפוטית שאנו מפעילים על הרשות המינהלית נבחן בין היתר את דרכי פעולתה, את הימנעותה מלקיים את חובותיה במהירות הראויה ואת התוצאה המתחייבת מהימנעות זו. כך למשל נבחן, האם יצרה התנהגות הרשות מצג כלפי הפרט, האם הקימה התנהגותה אינטרס הסתמכות, והאם אינטרס זה ראוי הוא להגנה בעומדו אל מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק, כך בדרך כלל [...] אולם כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין ובמיוחד רשות הממונה על אכיפת חוק אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה באמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום, בדרך כלל, בנסיבות של אי חוקיות ובמיוחד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, המנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה.

רע"פ 1520/01, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ביניש[5]

לקריאה נוספתעריכה

  • אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי כרך ב – עילות הסף (הוצאת בורסי, 2008), פרק תשיעי: שיהוי, עמ' 191–220
  • יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ג – הביקורת השיפוטית: כללי הסף (נבו הוצאה לאור, 2014), פרק 53: עתירה מאוחרת, עמ' 1917–1972
  • דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי: משפט מינהלי דיוני (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, 2017), פרק 36: מבחני הסף בהליך של ביקורת שיפוטית, תת־פרק ו': שיהוי, עמ' 355–372

קישורים חיצונייםעריכה


הערות שולייםעריכה