שיחה:מחדלים בנזיקין

לגבי אחריות בגין מחדלים יש מאמר חשוב של אלון הראל ואסף יעקב שפורסם ב-THEORETICAL INQUIRIES IN LAW. הדיון בנוסחת לרנד הנד לא מספק. ר.פ. 132.74.99.86 02:18, 20 באפריל 2007 (IDT)

מחשבה לא הכרחית (אך טורדת מעט)

אני לא בטוח לגבי האינטרוויקי. הבוקר נכתב הערך מחדל (מבורך), והוא מקושר לen:Default (law) - בשעה ש"מחדלים בנזיקין" מקושר אף הוא לאותו מקום בוויקי האנגלית. נראה שהצדק עם הקישור של en:Default (law) למחדל; אם כן מה תהיה המקבילה המדויקת באנגלית של "מחדלים בנזיקין"? /אורלינג◄שיחה 08:15, 20 בפברואר 2011 ◄ מורשת שבדית זה לא רק איקאה

הסרת פיסקה

הסרתי מהערך את הפיסקה הבאה שלטעמי אינה מתאימה לאנציקלופדיה. הטעם לכך הוא שהפיסקה מציגה ביקורת של סטודנטים שכתבו את הערך. ביקורת טעונה אסמכתאות רציניות ואינה יכולה להיות מוגשת בצורה כזו המציגה את האנציקלופדיה כאילו נכתבה על ידי בני סמכא שיש להם תלונות נגד המצב הקיים למרות שאין להם באמת את המומחיות הנדרשת לשם הכרעה כזו. אם כן, זה הטקסט שהסרתי:

התחלת העברה

ביקורת

כאמור, אחת הגישות הדומיננטיות בדיני הנזיקין היא הגישה הכלכלית הנוקטת בשיקולים תועלתניים ביחס לדרך שבה יש לקבוע על מי לשאת בנזק. דהיינו, לפי גישה זו המטרה בראש ובראשונה היא למקסם כמה שניתן את התועלת והרווחים בחברה, כאשר את צורת החלוקה של הרווחים בין פרטי החברה יש לקבוע על ידי מערכת דינים אחרת (דוגמת דיני מיסים).

ישנה ביקורת רבה כנגד גישה זו, בעיקר מכיוונם של אנשים אשר מאמינים יותר בשיקולי חלוקה, המתמקדים יותר באופן חלוקתה של עוגת הרווחה בין הפרטים בחברה. להלן שניים משיקולי החלוקה העיקריים:

אשם

אחד ממבחני החלוקה המרכזיים הוא מבחן האשם. תמציתו של מבחן זה היא שתוטל אחריות בנזיקין, רק במקום בו יש דופי מוסרי בהתנהגות המזיק. לעניין מחדל, יש לבדוק כי ההתנהגות המחדלית הייתה פסולה מבחינה מוסרית, ע"מ שה"חודל" ייראה כמי שהייתה מוטלת עליו חובה לפעול. אמנם, בחלק גדול מהעוולות בפקודת הנזיקין יש מבחן הבוחן את אשמת המעוול בצורה של סטייה מנורמת התנהגות סבירה וצפיית הסיכון. אולם ישנן גם עוולות בפקודת הנזיקין (לדוגמה ביחסי עובד-מעביד), בהן מטיל המחוקק חבות נזיקית גם ללא התנהגות פסולה מצד המעוול, זאת מכוח אחריות חמורה המוטלת עליו. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא בפרשת ולעס שבו חויבה חברת "אגד" בנזקיו של מר ולעס שנגרמו בתחנה המרכזית, על אף שאת הנזקים גרם בכלל צד שלישי (אדם אחר ששהה באותה עת בתחנה). דהיינו, "אגד" נושאת באחריות נזיקית על אף שהיא אינה אשמה בגרימה לנזק עצמו. הבעיה מתעצמת יותר כאשר עוסקים במחדל, זאת משום שכאשר מוטלת חובת פעולה על אדם, ישנה, כאמור, פגיעה חריפה באוטונומיה שלו וחירותו נשללת במידת מה. אם מוסיפים לכך גם קיום חובה בגין מחדל גם כאשר אין אשמה מוסרית, הרי שיכול להיות שהפגיעה באוטונומיה תהיה גדולה מדי. שיקולי חלוקה (בניגוד לשיקולי תועלתנות) מציעים להטיל את האחריות לנזק רק על מעוול שהתנהג באופן פגום מוסרית. כך המחוקק מערב גם שיקולי צדק בדיני הנזיקין ולא משאיר אותם למערכות דינים אחרות.

הטלת הסיכון על הנהנה ממנו

ידוע לדוגמה על אדם שסיכן את חייו מרצונו לצורך הנאה (למשל קפץ באנג'י או נסע במהירות גבוהה) וגרם לעצמו נזק, באותו הרגע עבר במקום פלוני אשר היה בדרכו לסגור עסקה אשר תניב לו רווחים נאים. אותו פלוני חייב בחובת הצלה גם במחיר אותה עסקה. נשאלת השאלה מדוע קמה חובה לאותו פלוני להציל את המסתכן מרצון, בין אם הוא בעל קרבה לאותו מסתכן, או בין שהוא עבר במקרה במקום וראה את האירוע לנגד עיניו. אמנם קיימת בפקודת הנזיקין הגנה של "הסתכנות מרצון (של הניזוק)" עבור מעוול נזיקי, אולם הגנה זו אינה קמה כאשר הייתה מוטלת על אותו מעוול חובה מכוח חיקוק והוא לא מילא אותה. מכאן, שאדם שהפר חובת עשייה המוטלת עליו מכח חיקוק, ישא באחריות נזיקית גם אם הניזוק נטל על עצמו את הסיכון. זהו מצב ששיקולי חלוקה רוצים למנוע.

סוף העברה