שלום זורין
שלום שמחה זורין (ב:רוסית:Шо́лом Ната́нович Зо́рин) (1902–1974) היה מפקד יחידת פרטיזנים יהודיים בבלארוס במהלך מלחמת העולם השנייה.
 | |
| לידה |
1902 מינסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1974 (בגיל 72 בערך) ישראל |
| מדינה |
ברית המועצות |
| השתייכות |
הפרטיזנים הסובייטים |
| דרגה |
סטרשינה |
| פעולות ומבצעים | |
|
החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
| |
  | |
קורות חיים
עריכהשלום זורין התגורר בעיר מינסק. בגיל 16 התנדב לצבא האדום. לחם במלחמת האזרחים ברוסיה. לאחר המלחמה עבד כנגר בעיר מינסק.
העיר מינסק נכבשה כעבור 4 ימים לאחר פלישת הגרמניה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941. זורין נכלא בגטו המקומי יחד עם שאר יהודי העיר ונשלח לעבודה במחנה שבויי מלחמה. במחנה זה הכיר את סמיון גנזנקו, קצין סובייטי שבוי ובסוף שנת 1941 שניהם ברחו ליערות שבסביבת מינסק, שם הקימו יחידת פרטיזנים. אל היחידה הצטרפו תושבים מקומיים, שבויי מלחמה שברחו מהמחנות ויהודים שברחו מהגטאות שבסביבה. לאחר שמספר היהודים ביחידה גדל, החלו התנגשויות על רקע אנטישמי בין יהודים ולא-יהודים. זורין הגן על היהודים וגנזנקו, כמפקד היחידה, החליט להטיל עליו להקים יחידה פרטיזנית יהודית נפרדת. היחידה כונתה תחילה "יחידת 106" ולאחר מכן נקראה "יחידת זורין". בתחילת דרכה היו ביחידה כ-60 איש עם 15 כלי נשק בלבד, עם הזמן גדלה היחידה עד ל-800 איש. יחידתו של זורין קלטה את היהודים שנמלטו מהגטאות שבערי הסביבה. הגרמנים בסיוע משתפי פעולה הביילורוסים פשטו על אזור היערות ששם הייתה היחידה וזורין עם אנשיו נאלצו להעתיק את בסיסם ליערות נאליבוקי, באזור בו פעלו יחידות פרטיזנים רבות.
זורין ראה את משימת הצלת יהודים כמטרה העיקרית של יחידת הפרטיזנים שלו. לכן ביחידתו נקלטו לא רק גברים צעירים, שיוכלו להיות לוחמים, אלא משפחות שלמות של יהודים שברחו מהגטאות. ביחידה הוקם מחנה אזרחי ובו בעלי מקצוע, שהקימו ביער בתי מלאכה: מתפרה, סנדלריה, מאפייה, בית חרושת לייצור נקניקים, סדנה לתיקון נשק ולייצור פצצות, טחנת קמח, וכן בית חולים שדה עם רופאים יהודיים שברחו מגטו מינסק. בית החולים שירת לא רק את היחידה של זורין, אלא את כל יחידות הפרטיזנים של האזור. כמו כן במחנה הוקם בית ספר ולמדו בו כ-70 תלמידים - ילדים מכל הגילים. ביולי 1944, בקרובת האחרונים עם הגרמנים הנסוגים נפצע זורין ברגל. בשל חומרת הפציעה נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו. יחידת הפרטיזנים של זורין פורקה, לאחר שחרור האזור על ידי הצבא האדום. חלק מהלוחמים התגייסו לצבא, כדי להמשיך להילחם בנאצים.
לאחר המלחמה המשיך שלום זורין להתגורר במינסק, עד שבשנת 1971 עלה לישראל. הוא נפטר בשנת 1974.
לקריאה נוספת
עריכה- אמיר השכל, על זיכרון ושכחה: המקרה של זורין, ביילסקי ואנילביץ', הוצאת שורשים, 2015.
קישורים חיצוניים
עריכה- שלום זורין, באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם.
- עדותה של הינדה טסמן, חברת יחידת הפרטיזנים של זורין, באתר יד ושם.
- ביוגרפיה של שלום זורין באתר המוקדש ללוחמים יהודים במלחמת העולם השנייה] (ברוסית)