תותח נגד מטוסים "3.7

תותח נ"מ בריטי

תותח נגד מטוסים "3.7 (94 מ"מ) הוא תותח כבד נגד מטוסים נגרר שנע על מרכב בעל ארבעה גלגלים מתוצרת בריטית. זה היה התותח הכבד ביותר להגנה נגד מטוסים ששימש את צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הפגז הגיע לגובה מקסימלי של 9,000 מטר.

תותח נגד מטוסים "3.7
QF 3.7 inch AA gun
תותח נגד מטוסים "3.7, מוזיאון חיל האוויר הדרום אפריקני, פרטוריה, 2014
תותח נגד מטוסים "3.7, מוזיאון חיל האוויר הדרום אפריקני, פרטוריה, 2014
תותח נגד מטוסים "3.7, מוזיאון חיל האוויר הדרום אפריקני, פרטוריה, 2014
מידע כללי
סוג מודל נשק עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה מייצרת בריטניה
יצרן ויקרס עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמשים עיקריים הצבא הבריטי עריכת הנתון בוויקינתונים
שנת ייצור 1937 - 1959
תקופת השימוש 1937–1959 (כ־22 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכה מרכזית מלחמת עולם שנייה, מלחמת קדש 1956
יחידות שיוצרו 10 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע טכני
אורך 4.96 מטר
משקל 9,317 ק"ג
מהירות 792 מ'/ש' עריכת הנתון בוויקינתונים
מרכב נייד עם התקן למצב קבוע
צוות 7
מערכות נשק
קליבר "3.7 (94 מ"מ)
אורך קנה (4.7 מטר) "185 L50
סוגי תחמיש נפיץ, רסיק אוויר
משקל פגז 12.7 ק"ג נפיץ, 28 ק"ג רסיק אוויר
זווית צידוד 360 מעלות
זווית עלרוד 5 - 90 מעלות
קצב אש 20 פגזים לדקה
מהירות לוע 792 מטר לשנייה
טווח מקסימלי 18,800 מטר אופקי, 9,000 מטר אנכי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סוללת תותחים בלונדון, 1939
חיילי הגדוד השני של הארטילריה הקנדית המלכותית הכבדה, מניעים תותח בבוץ. דנקירק, צרפת. 1.2.1945

פיתוח עריכה

עד אמצע שנות ה-30 של המאה העשרים היו המטוסים בעלי מגבלות טיסה נמוכות של גובה ומהירות. תותחי הנ"מ בקוטר "3 היו יעילים דיים לאיומים מסוג כזה. עם הופעת המטוסים המהירים בעלי יכולת רום טיסה מוגדל עד לגובה של 30 אלף רגל, נדרש נשק חדש. הנשק הזה היה תותח ה-"3.7.

הגורם העיקרי לקידום הפיתוח של תותח זה היה הכנסת מכשיר המכ"ם לשימוש צבאי. מכשיר זה העניק למערכות הנ"מ יכולת גילוי ואיכון מהירה. לשם כך נדרש תותח בעל טווח מוגדל, מהירות לוע וקצב אש מהיר יותר. בינואר 1938 היו עדיין ברשות מערך הגנת הנ"מ הבריטית כ-180 תותחים מיושנים בקוטר "3 (76 מ"מ).

תכונות מיוחדות עריכה

  • תותח נ"מ חד-קני
  • מכוון מכ"ם חצי אוטומטי, הפגז בעל מרעום זמן (ללא השמדה עצמית)
  • סוללה בת 7 קנים
  • הוצב להגנה על שדות תעופה, ערים ומרכזי אוכלוסייה
  • מכ"ם מסוג ראשוני, פשוט ולא משוכלל

מלחמת העולם השנייה עריכה

הייצור החל באופן מזורז ללא בעיות שהן ובספטמבר 1939 כבר היו ברשות מערך הנ"מ כ-40 תותחים "3.7. בתקופת המערכה על בריטניה היו ברשות מערך ההגנה כ-1140 תותחים. בשנת 1943 הם הוצבו בעמדות יבשתיות וב"מבצרי מאונסל" הימיים (אנ') (כדוגמת מבצר החולות הרועדים בשפך התמזה).

פיתוח הדגמים השונים נמשך עד לדגם האחרון סימן 6 (Mk VI) שהיה בשרות עד 1959.

התותח נגרר על ידי רכב כבד מסוג מטאדור.

לא נעשה שימוש בתותח כנשק נגד טנקים בניגוד למקבילו תותח נ"מ 88 הגרמני, עקב משקלו הכבד. התותח שקל קרוב לכפליים ממקבילו הגרמני. עקב זאת הצבתו דרשה זמן רב שלא אפשר הפעלה מהירה כנגד טנקים. פרט לכך התותחים היו בדרך כלל תחת פיקוד ברמה גבוהה שלא היה לה קשר עם כוחות הקרקע.

בעת הצבתו לפעולה, היה צוות התותח פותח ארבע זרועות לצדדים, לכל זרוע היה בסיס רחב דמוי צלחת שהוצב על הקרקע. מרכב זה היה משחרר את העומס והרתע מהגלגלים ומעביר אותו ישירות לקרקע.

לפי המידע ממקורות בריטים, היה התותח בשימוש הצבא הבריטי, הניו זלנדי, הקפריסאי, הנפאלי והישראלי.

מלחמת העצמאות עריכה

אין ידיעות רשמיות על הפעלת תותח מסוג זה על ידי צבאות ערב.

אזכור יחיד לתותחים אלה מופיע בתיאורו של הטייס פלטיאל מקלף שיצא לטיסת צילום שהוגדרה כחשובה ביותר ערב "מבצע עשר המכות" במטוס מסוג פיירצ'ילד עם הצלם מונטי גולדברג. בעוברם מעל ריכוזי הצבא המצרי במערב הנגב זיהה פלטיאל בבירור את סוללות התותחים האלה שנעזרו במערכות מכ"ם לאיכון המטוסים. התותחים ירו לעברו והוא כנראה נפגע מהם, אך המשיך בטיסתו עד לשלב שנאלץ לנטוש[1].

(ייתכן שפלטיאל מקלף ראה את תותחי ה-88 הגרמניים וזיהה בטעות כתותחים בריטים נגד מטוסים מסוג "3.7).

בשירות צה"ל עריכה

תותחים מסוג זה נרכשו באנגליה והגיעו לצה"ל לפני מבצע קדש, בשנת 1955. סוללה אחת, שהוצבה באזור מחנה יונה לשעבר, כמעט והפילה בטעות מטוס מוסטנג ישראלי. התותחים הוצאו מהשירות בשנת 1967, עם הגעת תותחי ה-L-70.

תצוגה מוזיאלית עריכה

שני תותחים מוצגים במוזיאון בתי האוסף של צה"ל ביפו.

תותח אחד בגן בקריית מוצקין.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא תותח נגד מטוסים "3.7 בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראו כתבתה של טלי בן יוסף, גיליון 165 של בטאון חיל האוויר, אוקטובר 2005