ויקיפדיה

The Soft Parade

אלבום מאת הדלתות

The Soft Parade הוא אלבום האולפן הרביעי של להקת הרוק האמריקאית הדלתות, שיצא לאור ב-18 ביולי 1969 על ידי חברת התקליטים אלקטרה רקורדס. רוב האלבום הוקלט לאחר סיבוב הופעות מפרך שבמהלכו נותר ללהקה מעט זמן להלחין חומרים חדשים. המפיק פול רוטשילד המליץ על יציאה מוחלטת משלושת האלבומים הראשונים של הדלתות: לפתח צליל מלא יותר על ידי שילוב כלי נשיפה ועיבודי מיתרים שסופקו על ידי פול האריס. הסולן ג'ים מוריסון, שעסק בנושאים אישיים והתמקד יותר בשירתו, היה פחות מעורב בתהליך כתיבת השירים, מה שאפשר לגיטריסט רובי קריגר להגדיל את התפוקה היצירתית שלו.

The Soft Parade
אלבום אולפן מאת הדלתות
יצא לאור 18 ביולי 1969
הוקלט 3 במרץ 1968 – 15 בינואר 1969
מקום הקלטה Elektra Sound Recorders, הוליווד
סוגה רוק פסיכדלי, בלוז רוק, רוק סימפוני, ארט רוק, פופ רוק, מוזיקה ניסיונית
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 33:39
חברת תקליטים אלקטרה רקורדס
הפקה פול רוטשילד
כרונולוגיית אלבומים של הדלתות
Waiting For The Sun
(1968) 		The Soft Parade
(1969) 		Morrison Hotel
(1970)
סינגלים מ-The Soft Parade
  1. "Touch Me"
    תאריך יציאה: דצמבר 1968
  2. "Wishful Sinful"
    תאריך יציאה: מרץ 1969
  3. "Tell All the People"
    תאריך יציאה: יוני 1969
  4. "Runnin' Blue"
    תאריך יציאה: אוגוסט 1969
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

האלבום הגיע למקום השישי בבילבורד 200, אך לא הצליח לשמור על קהל בבריטניה ובמדינות אירופאיות אחרות שאלבומם הקודם, Waiting for the Sun, הצליח לרתק. שלושה סינגלים קודמים, "Touch Me", "Wishful Sinful" ו-"Tell All the People", נכללו ב-The Soft Parade, כאשר הראשון הפך ללהיט טופ 10 נוסף של הדלתות. סינגל נוסף, "Runnin' Blue", יצא גם הוא בעקבות הפצת האלבום. עם יציאתו, The Soft Parade זכה לגינוי מצד מבקרי המוזיקה ומצד חסידי סצנת המוזיקה המחתרתית של הלהקה, שראו באלבום את הניסיון של הדלתות למוזיקה פופולרית. עם הזמן, היסטוריונים העריכו מחדש את האלבום ומעמדו הביקורתי השתפר מעט, אך הוא עדיין נחשב למאמץ החלש ביותר של הלהקה עם מוריסון.

כתוצאה מהוצאת האלבום, לא הוזמנה להקת הדלתות לפסטיבל וודסטוק בשנה זו, משום שהפסטיבל דגל במוזיקה כנה ואמיתית ומארגניו טענו שלהקת ה"דלתות" התמסחרה, ואינה עוד הלהקה שהייתה באלבומיהם הראשונים.

רקע

עריכה

באמצע 1968, הדלתות ביססו את עצמם כאחת הלהקות הפופולריות ביותר בארצות הברית. אלבום האולפן השלישי של הלהקה, Waiting for the Sun, שיצא ביולי של אותה שנה, הפך ללהיט היחיד של הדלתות שהגיע למקום הראשון בבילבורד 200 והוליד גם את "Hello, I Love You", הסינגל השני שלהם שהגיע למקום הראשון.[1][2] האלבום היה פריצת הדרך המסחרית הראשונה של הלהקה בבריטניה, והגיע למקום ה-16 במצעד האלבומים הבריטי. לאחר שחרורו של Waiting for the Sun, הדלתות גבו דמי הופעה משמעותיים וניגנו בפני קהל גדול בזירות כמו פורום לוס אנג'לס, הוליווד בול ומדיסון סקוור גארדן.[3] בנוסף, תחנות רדיו מקומיות בלוס אנג'לס, במיוחד KHJ Radio, שסירבו בעבר להשמיע את תקליטי הלהקה, החלו לתת חסות להופעות החיות של הדלתות.[4] הסשנים הראשונים של האלבום התרחשו ב-26 ביולי 1968, כאשר הלהקה הקליטה את השירים "Wild Child" ו-"Wishful Sinful" ("Easy Ride" היה שאריות של Waiting for the Sun שהוקלט ב-3 במרץ 1968). בספטמבר 1968 הופיעה הלהקה באירופה, יחד עם ג'פרסון איירפליין, לפני שסיימה את לוח ההופעות הארוך והמפרך שלה עם תשע הופעות בארצות הברית.[5]

במהלך 1968, התנהגותו של מוריסון נעשתה בלתי יציבה יותר ויותר: הוא החל לשתות הרבה והתרחק מעבודת אולפן כדי להתמקד בתשוקותיו המיידיות יותר, שירה ועשיית סרטים.[6] באותו זמן, מוריסון נאבק גם בחרדה, והרגיש שהוא על סף התמוטטות עצבים. הוא שקל לפרוש מהלהקה, אך שוכנע על ידי הקלידן ריי מנזרק לסיים להקליט את The Soft Parade לפני שיקבל החלטה שכזו.

בנובמבר 1968 נכנסה הלהקה לאולפן החדש Elektra Sound West בשדרות La Cienega כדי להמשיך לעבוד על The Soft Parade, תהליך שלא הושלם עד מאי 1969.[7] ללא חומרים מוכנים לאלבום, המפיק פול רוטשילד השתלט על ההקלטות והתעקש על הקלטות חוזרות רבות, למורת רוחה של הלהקה. "זה היה כמו לעקור שיניים כדי להכניס את ג'ים לזה", נזכר מהנדס הקול ברוס בוטניק. "זה היה מוזר... הכי קשה שעבדתי אי פעם כמפיק". רוטשילד, שבאותה תקופה היה מכור לקוקאין וקפדן להפליא בהנהגתו, גרם לסכסוכים קשים באולפן, במיוחד עם יועצו ז'ק הולצמן, שטען כי הדחף לשלמות הוא "לטחון אותם (את הדלתות) באדמה".[8] האלבום היה ללא ספק היקר ביותר על ידי הלהקה, ועלה 80,000 דולר ליצירתו, בניגוד ל-10,000 דולר שנדרשו לאלבום הבכורה.[9][10]

מוזיקה

עריכה

הדלתות רצו להגדיר מחדש מה ניתן להשיג בתוך מדיום הרוק.[8] בחיפוש אחר צליל חדש ויצירתי, שכר רוטשילד את פול האריס כדי שיארגן עיבודי מיתרים ותזמורת לפילהרמונית של לוס אנג'לס ולנגני קרן ג'אז מקומיים. נגני הסשן דאג לובאן והרווי ברוקס שימשו גם כגיטריסטים בס נוספים.[9][11][12] המוזיקה ב-The Soft Parade שילבה רוק פסיכדלי,[13] בלוז רוק,[14] ארט רוק,[15] ג'אז רוק,[16] פופ רוק[17] וסגנונות ניסיוניים.[18] המתופף ג'ון דנסמור ומנזרק, שלשניהם היה רקע בג'אז, טענו שהם פתוחים לקונספט הג'אז של רוטשילד: "תמיד היינו מדברים על שימוש בכמה נגני ג'אז - בוא נשים כמה קרניים ומיתרים, בנאדם, בוא נראה איך זה יהיה להקליט עם קטע מיתרים וקטע קרן גדול", נזכר מנזרק.[19]

אף על פי שמוריסון היה פחות מעורב בסשנים של הדלתות בשלב זה, הוא דרש שהלהקה תקבל קרדיט כתיבה אישי לאחר שסירב בתחילה לשיר את מילותיו של קריגר, "Can't you see me growing, get your guns" בשיר "Tell All the People". כתוצאה מכך, The Soft Parade היה האלבום הראשון של הדלתות שכלל את חברי הלהקה בנפרד ולא ביחד כ-"Songs by the Doors". קריגר המשיך לחדד את כישורי כתיבת השירים שלו כדי למלא את החלל שהותירה היעדרותו של מוריסון. הוא כתב מחצית משירי האלבום, בעוד מוריסון מקבל קרדיט על החצי השני (הם חולקים קרדיטים משותפים על "Do It"), ובסופו של דבר יצר אלבום שחסר את העמדה המוזיקלית האחידה שנמצאת ביצירותיהם המוקדמות של הדלתות.

שיריו של קריגר, שנכתבו באופן כמעט עצמאי משאר חברי הלהקה, שילבו באופן הבולט ביותר את השפעות הג'אז. רק השירים שלו, "Tell All the People", "Touch Me", "Runnin' Blue" ו-"Wishful Sinful", נכתבו כדי לכלול עיבודי מיתרים וקרניים; מוריסון, אף שלא התנגד לחלוטין לרעיון, סירב ללכת בכיוון שדנסמור ומנזרק דגלו בו. "Touch Me" (שנכתב תחת שמות העבודה "Hit Me" ו-"I'm Gonna Love You") נבחר כסינגל הראשון שנלקח מ-The Soft Parade, והפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הדלתות. הלהקה הביאה את נגן הסקסופון קרטיס איימי לביצוע סולו אינסטרומנטלי בשיר, שהושפע מיצירותיו של ג'ון קולטריין.

העיתונאים ניית'ן בראקט וכריסטיאן הארד מצאו את "Wild Child" כ"מוריסון עושה פרודיה על עצמו". "Shaman's Blues" ושיר הנושא היו שניהם דוגמאות לנטייתו של הזמר להשתמש בסמליות ובתובנות אוטוביוגרפיות. השיר האחרון, חזרה סגנונית לרצועה ארוכה שסוגרת אלבום של הדלתות, נכתב בעזרתו של רוטשילד, שארגן איתו קטעים משירתו של מוריסון כדי ליישר קו קצבי ורעיוני. "The Soft Parade", שהוצג בדרשה לעגנית של מוריסון, מציג את שורשיו הדרומיים באמצעות תיאורו כמטיף. האווירה בשיר מתעצמת על ידי הדימויים המרשימים המתארים את הצורך במקלט, בריחה והנאה. המבקר דאג סונדלינג ציין כי "The Soft Parade", עם תצוגה של השפעות פאנק, ג'אז, אסיד רוק ופופ פסיכדלי, מגוון יותר מכל הרכב אחר של הלהקה.

רשימת השירים

עריכה
צד א'
מס' שםכותב(ים) משך
1. Tell All the People רובי קריגר 3:24
2. Touch Me קריגר 3:15
3. Shaman's Blues ג'ים מוריסון 4:45
4. Do It מוריסון, קריגר 3:01
5. Easy Ride מוריסון 2:35
צד ב'
מס' שםכותב(ים) משך
1. Wild Child מוריסון 2:36
2. Runnin' Blue קריגר 2:27
3. Wishful Sinful קריגר 2:56
4. The Soft Parade מוריסון 8:40

משתתפים

עריכה

הפרטים לקוחים מתקליטור 50th Anniversary Edition של ריינו רקורדס משנת 2019 עם מאמרים נלווים מאת ברוס בוטניק ודייוויד פריק ועשויים להיות שונים ממקורות אחרים.

הדלתות

מוזיקאים נוספים

טכני

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Riordan, James, Break on Through: The Life and Death of Jim Morrison, 1991, עמ' 241–243, ISBN 978-0-688-11915-7
  2. ^ Vernon Joynson, The acid trip: a complete guide to psychedelic music, Todmorden, England: Babylon Books, 1984, עמ' 70, ISBN 978-0-907188-24-7
  3. ^ Riordan, James, Break on Through: The Life and Death of Jim Morrison, 1991, עמ' 249–251, ISBN 978-0-688-11915-7
  4. ^ Riordan, James, Break on Through: The Life and Death of Jim Morrison, 1991, עמ' 255, ISBN 978-0-688-11915-7
  5. ^ Jerry Hopkins, Daniel Sugerman, No one here gets out alive, Updated trade ed, New York, N.Y: Warner Books, 2006, עמ' 185–186, ISBN 978-0-446-69733-0
  6. ^ James Riordan, Jerry Prochnicky, Break on through: the life and death of Jim Morrison, New York: Quill, 1991, עמ' 313–316, ISBN 978-0-688-11915-7
  7. ^ Goldsmith, Melissa Ursula Dawn, Listen to Classic Rock! Exploring a Musical Genre, 2019, עמ' 94, ISBN 978-1440865787
  8. ^ 1 2 Wall, Mick, Love Becomes a Funeral Pyre, 2014, עמ' 234–236, ISBN 978-1-61373-408-7
  9. ^ 1 2 Rich Weidman, The Doors FAQ: all that's left to know about the kings of acid rock, Milwaukee, WI: Backbeat Books, 2011, עמ' 108–109, ISBN 978-1-61713-017-5
  10. ^ Jerry Hopkins, Daniel Sugerman, No one here gets out alive, Updated trade ed, New York, N.Y: Grand central publ, 2006, עמ' 247, ISBN 978-0-446-69733-0
  11. ^ Gerstenmeyer, Heinz, The Doors – Sounds for Your Soul – Die Musik Der Doors, 2001, עמ' 95–97, ISBN 978-3-8311-2057-4
  12. ^ Bryan WawzenekBryan Wawzenek, The Secret History of the Doors' Bass Players, Ultimate Classic Rock, ‏2015-04-13 (באנגלית)
  13. ^ Gaar, Gillian, The Doors: The Illustrated History, 2015, עמ' 86, ISBN 978-0-7603-4690-7.\
  14. ^ Gaar, Gillian, The Doors: The Illustrated History, 2015, עמ' 87, ISBN 978-0-7603-4690-7.\
  15. ^ Sundling, Doug, The Doors: Artistic Vision, 1990, עמ' 101, ISBN 1-86074-139-8
  16. ^ Sundling, Doug, The Doors: Artistic Vision, 1990, עמ' 103, ISBN 1-86074-139-8
  17. ^ Simpson, Dave (2015-06-17). "The Doors: 10 of the best". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-08-19.
  18. ^ Gaar, Gillian, The Doors: The Illustrated History, 2015, עמ' 101, ISBN 978-0-7603-4690-7.\
  19. ^ Riordan, James, Break on Through: The Life and Death of Jim Morrison, 1991, עמ' 320, ISBN 978-0-688-11915-7


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=The_Soft_Parade&oldid=40031469"