אברט שין
אברט שין (באנגלית: Everett Shinn; 1876-1953) היה צייר ריאליסטי אמריקאי וחבר אסכולת אשקאן. הוא גם הציג עם הקבוצה המכונה "השמונה", שהפגינה נגד המדיניות המגבילה של האקדמיה הלאומית לעיצוב החזקה והשמרנית. הוא ידוע בעיקר בזכות ציוריו של החיים העירוניים. הסגנון שלו השתנה במידה ניכרת לאורך השנים.[1]
 | |
| לידה |
6 בנובמבר 1876 וודסטאון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
1 במאי 1953 (בגיל 76) ניו יורק, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
Spring Garden College |
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
אסכולת אשקאן |
| הושפע על ידי |
תומאס פולוק אנשוץ |
| בן או בת זוג |
Florence Scovel Shinn |
  | |
תחילת חייו עריכה
שין נולד ב־6 בנובמבר 1876 בוודסטאון (אנ'), ניו ג'רזי, קהילה גדולה של קווייקרים. הוריו ישעיהו קונקלין שין וג'וזפין רנסלי שין היו חקלאים. בגיל 15 נרשם למכון גארדן בפילדלפיה, שם למד רישום. בשנה שלאחר מכן לקח שיעורים באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה (אנ'), ובגיל 17 עבד כאמן בצוות של "פילדלפיה פרס (אנ')".
הוא עבר לניו יורק בשנת 1897, ונודע במהרה כאחד מהריאליסטים העירוניים המוכשרים ביותר שציירו את האנרגיה והמעמדות הנמוכים בחיים המטרופוליניים.
בשנת 1898 נישא שין לפירנצה סקובל, אמנית נוספת מניו ג'רזי. בשנת 1912 הם התגרשו, ובשנת 1913 התחתן עם קורין בולדווין, ונולדו להם שני ילדים, ג'נט ודוד. בשנת 1933 התגרש שין משתי נשים נוספות והיה נושא לרכילויות רבות.
הוא ניהל קריירה מבוססת עד שנות העשרים, אבל ספג הפסדים כספיים קשים במהלך השפל ומכר מעט מאוד ציורים באותה תקופה. בין 1937 עד למותו בשנת 1953, קיבל שין כמה פרסים על ציוריו החדשניים והשתתף במספר תערוכות. עם זאת, הוא תמיד היה קשור להישגי אסכולת אש קאן בשנים 1900–1920.
הוא מת מסרטן ריאות בעיר ניו יורק ב-1 במאי שנת 1953.[2]
קריירה עריכה
מרבית היסטוריוני האמנות, כמו גם שין עצמו, רואים בהעסקתו ב"פילדלפיה פרס" את ההתחלה של קריירת האמנות שלו. בתקופת הזוהר שלו הוא נכנס לתחום האיור בעיתונים. לשין הייתה היכולת להעביר תנועה מונפשת ולקלוט פרטים הנחוצים לאיור העיתונים. תכונה זו התבטאה בציוריו ובפסטלים שיצר, במיוחד אלה המטפלים בנושאים עירוניים.
בשנת 1899 הוא התפטר מעסקי העיתונים והחל לעבוד במגזין של איינסלי, שהעסיק גם את אשתו, שהייתה עד אז מאיירת מצליחה והכניסה חלק ניכר מההכנסה הביתית. בסופו של דבר הוא צייר למגוון רחב של כתבי עת פופולריים בעשרים השנים הבאות, כולל לייף, לוק (מגזין) ואחרים. שין החל גם להציג את ציוריו בפומבי בשנת 1899 וזכה לתגובות מעורבות.
בשנת 1900 הוא ואשתו נסעו לאירופה כדי לאפשר לו ללמוד מציירים אחרים ולהכין מספיק עבודה לתערוכה נוספת. הנסיעה השפיעה על אמנותו בשנים הבאות; הוא אימץ במיוחד את האימפרסיוניזם ואמנות אירופאית שהתמקדה בתיאורי התיאטרון.
בתקופתו של שין בפילדלפיה הקימו האמנים רוברט אנרי, ג'ון סלואן וג'וזף לאוב את "מועדון הפחם" כבית ספר לאמנות אלטרנטיבית לא רשמית. הקבוצה, שכללה את אנרי, סלואן, שין, עמיתים מאיירים וציירים שיהיו כמו ויליאם גלקנס וג'ורג' לוקס, מנתה בשיאה שלושים ושמונה אמנים. המועדון, שהיה חברתי ואינטלקטואלי נחשב לעיתים קרובות לנקודת מוצא למה שנודע כאסכולה לאמנות אמריקאית אשקאן. רוברט אנרי, שיזם את הקבוצה האמין כי אמנים צעירים יותר צריכים לפנות אל העיר המודרנית בנושאי הציור ולצייר בסגנון חופשי, פחות אקדמי, ממה שאוהבי האמנות באותה תקופה היו רגילים. שין השתלב בתפיסת עולם זו היטב.
ניו יורק ו"השמונה" עריכה
בשנת 1897 הוצעה לשין עבודה טובה כמאייר במגזין "ניו-יורק וורלד" של ג'וזף פוליצר. אשתו הצטרפה אליו זמן קצר לאחר מכן ועוד חברים מ"מועדון הפחם". שין התבונן בהמולה של מנהטן, הוקסם מעוצמת החיים העירוניים ואלה ניכרים בציוריו.
לשין היה עניין מיוחד בסצנות של דרמה - תאונות, בניינים שעולים באש או אלימות ברחוב. המדיום המועדף עליו בתקופה זו היה פסטל, הוא האמן היחיד באסכולת אשקאן שהפיק גוף גדול של עבודה בפסטל.[3]
שין לא השאיר שום רישום או רשימות על תקופתו באירופה, אך משערים כי ראה את עבודתם של דאומייה, אדגר דגה ולוטרק בצרפת וולטר סיקרט באנגליה. הדים לסגנון של ארבעת האמנים ניתן למצוא ביצירתו של שין, במיוחד בזיקה שהוא חולק עם דגה חלק מהציורים שלו כמו טרפז, גן החורף, ניו יורק (1903) רואים את המבצעים מאחורי הבמה והם כוללים את הקהל כרקע לתמונה עצמה. בציורים אחרים, כמו ה"היפודרום בלונדון" (1902), מציג נקודת מבט גבוהה מדומיינת מהמרפסת. ציורים אחרים הוא יצר מנקודת התצפית של בור התזמורת כשהוא מביט אל הבמה בזווית חדה. בין אם הוא תיאר רקדני בלט, קוסמים, שחקנים, אקרובטים, שין מציג את אמנות הביצוע כחוויה מעוררת חיים וחושנית.
שין התיידד עם מספר אנשי מקצוע מתחום התיאטרון בניו יורק, כולל המחזאי קלייד פיץ', השחקנית ג'וליה מארלו והמפיק דייוויד בלסקו. הם הצליחו להכיר לו את האליטה החברתית במנהטן שכללה את מעצב הפנים אלסי דה וולף והאדריכל סטנפורד ווייט. כתוצאה מכך, שין ביצע מספר ציורי קיר בבתים שנבנו על ידי סטנפורד ווייט ולבתים ודירות שעוצבו על ידי אלזי דה וולף. לקוחותיו התעניינו בדרך כלל בסגנון לואי ה -16 המכונה "תחיית הרוקוקו".
התקרות בדירותיו של קלייד פיץ' עוצבו גם הם על ידי שין, ופיץ' שמח להמליץ על שירותיו למכרים עשירים אחרים. זה היה סידור משתלם ומעט לא שגרתי עבור אדם שצייר גם את עובדי הנמל. התרומה המתמשכת ביותר של שין בתחום זה, הם ציורי הקיר שצייר לתיאטרון סטיבסנט של בלסקו (כיום תיאטרון בלסקו), שנפתח בשנת 1907 והוא עדיין תיאטרון בולט בברודוויי.
בפברואר 1908, שין הציג בתערוכה מפורסמת בגלריית מקבת בניו יורק, שבאה כמחאה על הטעמים השמרניים והפרקטיקות המגבילות של האקדמיה הלאומית לעיצוב. המופע, שנדד גם לכמה ערים מניוארק לשיקגו, עורר הערות רבות בעיתונות על סגנונות ותכנים מתאימים באמנות והעניק לציירים פרסום לאומי גדול יותר ממה שהם נהנו בעבר. האמנים המציגים, המכונים "שמונה", כללו חמישה ריאליסטים (שין, אנרי, ג'ון סלואן, גלקנס ולוקס) ושלושה אמנים נוספים (ארתור דייוויס, ארנסט לוסון, מוריס פרנדרגסט) שציירו בסגנון פחות ריאליסטי, יותר אימפרסיוניסטי. בין הציורים ששין בחר להציג עם "השמונה" היה ההיפודרום של לונדון (1902), יצירתו המשוחזרת ביותר וציור שהיסטוריון האמנות מילטון בראון כינה "בין הטובים שאסכולת האשקאן ייצרה."[4]
חיים מאוחרים עריכה
בניגוד לשאר חברי קבוצת "השמונה", שין לא הציג בתערוכת הארמורי המפורסמת של אמנות מודרנית מ -1913 ולמעשה, הפך עם השנים לאנטי-מודרניסטי. הוא לא הביע זלזול בפיקאסו ובמאטיס. הוא נשאר אמן קלסי כל חייו ללא כל עניין בניסויים סגנוניים. הסגנון שלו, לדעתם של משקיפים רבים, קיבל גם הוא כיוון יותר מסחרי, וכמה מיצירותיו המאוחרות, כמו ציורי הקיר שצוירו ליד הבר של מלון פלאזה, מטרתם הייתה נוסטלגיה מהותית.[5]
"פרט לתערוכה אחת שהתקיימה אצל קנודלר בשנת 1920", כותב הביוגרף שלו, "נראה כי אברט שין לא הציג ציורים בין 1910 ל -1937."בשנת 1937 נכלל שין בתערוכת "ריאליסטים בניו יורק " במוזיאון ויטני. תערוכה שהייתה, במהותה, איחוד מחודש של הציירים הגדולים מאסכולת אשקאן, בערוב ימיהם. בשנותיו הטובות ביותר שין הרוויח היטב ובבעלותו היו בתים גדולים בקונטיקט ובניו יורק, אך הוא בזבז כסף רב, יחד עם ארבע נשים ופילגשות רבות. מצבו הכלכלי היה קשה בימיו האחרונים.
מורשת עריכה
שין היה החבר הצעיר ביותר ב"שמונה". אף על פי שעבודותיו מגוונות הן נחשבות בתולדות האמנות בהקשר של קבוצת "השמונה" ואסכולת האשקאן, סיווג שלא ממש מתאים לטווח החזון האישי שלו.
קשריו של שין עם חברים אחרים ב"שמונה ", שרובם נותרו ידידיו גם בשנותיהם המאוחרות, מעולם לא היו חזקים. "הוא היה חבר מקרי ב"שמונה", העיר הצייר ג'ון סלואן בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת כאשר הצביע נגד המינוי של שין לחברות במכון לאמנויות. המחויבות של שין למעמדות הגבוהים ולקישוט אחוזותיהם צרמה לסוציאליסטי אמיתי כמו סלואן.
עם זאת מעולם שין לא הביע עמדה פוליטית באמנותו או שהתכוון לצמצם את תחומי העניין שלו לזרם או לאסכולה מסוימת באמנות. עבודותיו הטובות ביותר לוכדות את החיים האורבניים האמריקאים בשנים הראשונות של המאה העשרים, ברוח ריאליסטית ורומנטית כאחד.
קישורים חיצוניים עריכה
- כתבי אברט שין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Everett Shinn biography at artfact.com (auction website)
- ^ Everett Shinn, web.archive.org, 2013-11-03
- ^ Metropolitan Lives: The Ashcan Artists and Their New York (exhibition catalogue). Washington, D.C.: the National Museum of American Art, 1996.
- ^ Perlman, Bennard N. Painters of the Ashcan School: The Immortal Eight. New York: Dover, 1999 edition.
- ^ A Finding Aid to the Everett Shinn collection, 1877-1958 | Digitized Collection, www.aaa.si.edu (באנגלית)