ארנסט לוסון
ארנסט לוסון (באנגלית: Ernest Lawson; 1873-1939) היה צייר קנדי-אמריקאי וחבר ב"שמונה", קבוצת אמנים שהקימו עמותה נפרדת בשנת 1908 במחאה על המדיניות המגבילה של האקדמיה הלאומית לעיצוב. אף על פי שלוסון היה בעיקר צייר נוף, הוא גם צייר מספר קטן של סצנות אורבניות ריאליסטיות. סגנון הציור שלו מושפע מאוד מאומנותם של ג'ון הנרי טוואצ'טמן ואלפרד סיסלי. אף על פי שנחשב לאימפרסיוניסט אמריקני, לוסון משתייך מבחינה סגנונית למעבר בין אימפרסיוניזם לריאליזם.[1]
.jpg) | |
| לידה |
22 במרץ 1873 הליפקס, קנדה  |
|---|---|
| נהרג |
18 בדצמבר 1939 (בגיל 66) קורל גייבלס, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות |
אסכולת אשקאן |
| פרסים והוקרה |
פרס הולגרטן |
  | |
ילדות עריכה
ארנסט לוסון נולד ב-22 במרץ שנת 1873 בהליפקס, נובה סקוטיה למשפחה מכובדת, והגיע לארצות הברית בשנת 1888 והתיישב בקנזס סיטי. בשנת 1891 הוא עבר לניו יורק ונרשם לשיעורים בליגה לסטודנטים לאמנות, ולמד אצל ג'ון טוואצ'מן, שהכיר לו את האימפרסיוניזם והייתה לו השפעה מרכזית בשנותיו המעצבות. בהמשך הוא המשיך ללמוד עם טוואצ'מן ועם ג'יי אלדן וייר בבית הספר לאמנות בקיץ בקונטיקט בשנות -90.
לוסון ביקר בצרפת בשנת 1893 ולמד באקדמיה ז'וליאן אצל ז'אן ג'וזף בנג'מין-קונסטנט וז'אן-פול לורנס. הוא התאמן בציור בדרום צרפת ובמורת'-סור-לואינג, שם פגש את האימפרסיוניסט האנגלי אלפרד סיסלי. בשנת 1894 הציג לוסון שני ציורים בסלון. לוסון השתתף באותה שנה בסטודיו בפריז עם וו. סומרסט מוהם, שלפי ההערכה הוא השתמש בלוסון כהשראה לדמות "פרדריק לוסון" ברומן "שעבוד אנושי" משנת 1915
בארצות הברית, התחתן עם המורה שלו לאמנות, אלה הולמן.
בגרות עריכה
עם שובו לארצות הברית בשנת 1896, לוסון החל לפתח אסתטיקה משלו. עודדו אותו רוברט אנרי, ויליאם גלקנס ושאר האומנים העצמאיים איתם החל לתקשר סביב 1903. לוסון עבר לוושינגטון הייטס במנהטן עילית בשנת 1898, ועבודתו בשני העשורים הבאים התמקדה בנושאים מהסביבה: פורט טריון פארק, נהר הארלם, ספויטן דויוויל, השדות, הגשרים, הסירות מעגנים, גבעות מכוסות עצים, ושיפולים סלעיים בשולי העיר - החלק הבלתי-מאוכלס במטרופולין.
ציוריו מהווים "תיעוד של נופים בודדים נטולי אנשים", אך מלאים בתחושת צבע כמעט מישושית ובברק כרומטי מאופק. כמו ריאליסטים אחרים, הוא עבד באתר ונסע בתדירות מסוימת בחיפוש אחר נושאים חדשים ומעניינים. החיפוש שלו אחר אתרים לציור הביאו אותו לספרד, ניו המפשייר, נובה סקוטיה, קנזס, קולורדו, טנסי, ניו מקסיקו, קונטיקט, ופלורידה.
לוסון ערך את תערוכת היחיד הראשונה שלו באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה בשנת 1907 וזכה בפרס בשנתון האקדמיה ל"נוף חורפי", שנושאו הפך לנושא המזהה ביותר שלו. בשנה שלאחר מכן הוא הצטרף לקבוצה המרדנית שהתפרסמה בכינוי "השמונה", שחבריה כללו את רוברט אנרי, ויליאם גלקנס, ג'ון סלואן, ג'ורג 'לוקס, אברט שין, ארתור דייוויס ומוריס פרנדרגסט.
השמונה עריכה
במובנים רבים, ארנסט לוסון היה מורד מתון. גבר ביישן, חינני ולא-דרמטי, לא היה לו שום כוונה לקידום עצמי, וללא נטייה לצייר את ההיבטים הקשים יותר של חיי העיר המודרניים, שהיו סימן ההיכר של חמישה מהחברים המשמעותיים ביותר ב"שמונה". (אנרי, גלקנס, סלואן, לוקס ושין היו כולם חברים מייסדים של מה שנודע כאסכולת האשקאן באמנות אמריקאית.) בניגוד להנרי, סלואן ולוקס, שהיו גם מורים, לא היה לו תלמיד שהלך בעקבותיו. הוא לא היה מחובר היטב לחוגים הפוליטיים בניו יורק, כמו ארתור דייוויס. אבל היה לו חבר שותף השמיני בקבוצה, מוריס פרנדרגסט, בדרכו היציבה ובמקצועיות השקטה שלו.
התערוכה שהעלו "השמונה" בגלריית מקבת היוקרתית בניו יורק בשנת 1908 עשתה פרסום לקבוצה ודחפה את הסגנון הריאליסטי.
התערוכה של "השמונה" הייתה מוצלחת מבחינת יחסי ציבור ופרסום, אף כי המכירות לא עמדו בציפיותיהם. הסגנון שהציגו הפך למוקד תשומת לב תקשורתית במשך זמן מה. הטעמים השמרניים הושפעו, ואמנים צעירים נהרו לגלריית מקבת כדי לראות מגוון מדהים של אמנות ייצוגית מודרנית. התערוכה נדדה אחר כך לשיקגו ובוסטון, שם היא עוררה סיקור עיתונאי ודיון פומבי בכיוון שאמנות אמריקאית צריכה לנקוט. לוסון וחבריו מילאו תפקיד באירוע תרבותי חשוב וביוזמת דיון על המגוון הנחוץ של סגנונות ונושאים באמנות אמריקאית.[2]
מאוחר יותר באותה שנה, לוסון נבחר כחבר עמית באקדמיה הלאומית לעיצוב, והוא נעשה לאקדמאי מן המניין בשנת 1917.
הוא הציג כחבר במועדון האמנות הקנדי משנת 1911 עד 1915. הוא נהנה מייצוג גלריה קבוע, זכה בפרסים רבים לאורך הקריירה שלו, וזכו להערכה רבה על ידי חבריו. למעשה, ויליאם מריט צ'ייס התייחס אליו כצייר הנוף הגדול ביותר של אמריקה. אולם כל אלה לא תורגמו לעושר או לתהילה בטווח הרחוק. לוסון סבל מבעיות כלכליות כל חייו וסבל מבריאות לקויה בשנותיו המאוחרות.
לוסון הוזמן לתרום שלושה ציורים לתערוכת הארמורי שהייתה ציון דרך ב-1913. כמו אמנים אמריקאים רבים באותה תקופה, הוא לא היה מוכן לנטוש אמנות ייצוגית לסגנון החדש שהציעו הקוביזם, הפוביזם והפוטוריזם, אך הוא היה פתוח ללמוד עוד על הפוסט-אימפרסיוניזם. "היכרות עם ציורו של סזאן שכנעה את [לוסון] כי האימפרסיוניזם איבד קשר עם הצורה בהתעקשותו על תאורת פני השטח. בעבודותיו המאוחרות הוא עשה ניסיון ברור להחזיר לעצמו את המוצקות. אף על פי שמעולם לא הטמיע לחלוטין את השיטות המבניות של סזאן, לוסון הצליח להציג מידה של סגנון קרוב למאסטר כשהאפיל את האובך הקולוריסטי והיופי הפסטלי שירש מטווצ'אמן."[3]
שנים מאוחרות עריכה
אף שעבודותיו היו מבוקשות על ידי אספנים חשובים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, כמו ג'ון קווין, דאנקן פיליפס, אלברט סי בארנס ופרדיננד האוואלד, שבנו את האוסף המודרני של מוזיאון קולומבוס לאמנות, לא הצליח לוסון לשמור על פרופיל גבוה בעולם האמנות האמריקני.
בסופו של דבר הוא עזב את ניו יורק. לוסון ביקר בפלורידה והתיידד עם קתרין ורויס פאוול, מחבריו הקרובים ופטרוניו שגרו במקום. הוא שהה איתם בקורל גייבלס בשנת 1931, והוא שב לשם לעיתים קרובות, ועבר לצמיתות לפלורידה בשנת 1936.
בשנותיו האחרונות סיים ציור קיר בסניף דואר בקצר הילס, ניו ג'רזי, אך הוא התמקד בעיקר על ציור הנוף בפלורידה.
הוא נכנס לדיכאון ומצב בריאותו התדרדר. הוא טבע בנסיבות מסתוריות ב-18 בדצמבר שנת 1939, ככל הנראה בעת ששחה בחוף מיאמי. חברים תהו אם מותו של לוסון היה התאבדות.
עבודתו של לוסון ידועה מעט כיום בהשוואה לעבודות של רבים מחבריו ומקורביו, אך מיטב ציוריו ניתנים למצוא באוספים של מוזיאוני אמנות אמריקאים רבים. רוברט אנרי התעקש כי בקרב אמני הנוף הוא היה "הגדול ביותר שהיה לנו מאז ווינסלו הומר." דאנקן פיליפס התייחס אליו כאל "רומנטיקן נהדר."
מלבד התכונות שלהם כנופים מעוצבים, יצירותיו של לוסון תיעדו את הדמדומים של מנהטן הפסטורלית. הקתדרלה של סנט ג'ון, בציורו של לוסון ב -1903 הממוקמת בתוך חורש לא רחוק מהקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. "סירות משוטים" הם בהווה שכונה דומיניקנית משגשגת, אורבנית, עמוסת אנשים ובניינים שהפכה לנושא המחזמר בברודוויי.
ציוריו של לוסון מזכירים לצופים עולם שנעלם כולו במשך כמה עשורים.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Leeds, Valerie Ann. Ernest Lawson. New York: Gerald Peters Gallery, 2000.
- ^ Perlman, Bennard B. Painters of the Ashcan School: The Immortal Eight. New York: Dover, 1979.
- ^ Ernest Lawson on ArtStack - art online, web.archive.org, 2019-01-19