בית דולפין היה מלון בשבי ציון שנוסד בשנת 1942. המלון עבר גלגולים שונים והיום הוא נטוש.

בית דולפין
מידע כללי
סוג בית מלון עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1942
תאריך פתיחה רשמי 1942 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 32°58′54″N 35°04′56″E / 32.98176°N 35.0822°E / 32.98176; 35.0822
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
נופשים בבריכת בית דולפין, 4 בספטמבר 1954
משמאל נורמן לוריא, הבעלים של מלון בית דולפין בשבי ציון יחד עם מנהלו הראשון של המלון יוסף אקרמן, באירוע הפתיחה של אגף במלון בל"ג בעומר ב- 20 במאי 1954

היסטוריה עריכה

בית דולפין נפתח ביוני 1942 בהנהלת רוזה פיש ולוטה איזנברג על חוף ימה של שבי ציון[1]. לידו היה פנסיון קטן שהוקם קצת לפניו, ולאחר מספר שנים נמכר לקופת חולים ושימש כבית הבראה. לאחר מלחמת העצמאות הוקם במקום פנסיון שלישי, בית חוה, שנוהל על ידי המושב[2].

בשנת 1950 רכש נורמן לוריא בעזרת הוריו את בית דולפין[3] שיפץ אותו והפך אותו למלון בוטיק הראשון במדינת ישראל. המלון הופעל בחודשי הקיץ בין אפריל לאוקטובר[4]. באוקטובר 1950 היה בית דולפין בין 11 המלונות בישראל שיועדו לתיירים ועל כן היו פטורים ממגבלות הצנע[5]. בשנת 1951 נבנה למלון אגף חדש בן 50 חדרים בשתי קומות שהושלם במאי 1953[4][6].

המלון משך אליו את שמנה וסלתה של החברה הישראלית, החל מנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, וכלה בעשירי ירושלים, תל אביב וחיפה. את המלון פקדו גם שחקנים ידועים מהוליווד, בהם דני קיי, סופיה לורן, קירק דאגלס והסופר לאון יוריס. בשנת 1960 התארח במלון תיאודור הויס, לאחר סיום כהונתו כנשיא מערב גרמניה[7].

בתחילת שנות ה-60 הועבר המלון לחוכר אשר הוריד את רמת המלון ועל כן לוריא ביקש למוכרו[2]. בתחילת 1964 התכוונה קופת חולים כללית לרכוש את המלון לצורך הפיכתו לבית הבראה, אולם ביקורת ציבורית על הרכישה של מלון כה יוקרתי והסבתו מיעדו כפנינת תיירות, הביאה לדחיית העסקה בחודשיים כדי לאפשר מציאת רוכש מענף התיירות[8]. באפריל 1964, לאחר שכמעט נואשו הבעלים ממציאת קונה מענף התיירות[9], רכש חיים שיף את "מלון דולפין" שבשבי ציון, שיפץ אותו והכשיר את המטבח שלו[10][11]. בעקבות תפוסה נמוכה, החל שיף לשווק את המלון לחברות גדולות ששלחו את עובדיהם לנופש ובמיוחד לחברי "אגד", שהגדילו ורכשו חלק מהבעלות במלון. שיף, שלא היה מרוצה מהתנהגות הנופשים במקום, שב ורכש מ"אגד" את חלקה במלון[12] ולאחר מספר שנים, בשנות ה-70, מכר אותו לקופת חולים כללית שעשתה בו שימוש כבית הבראה.[13]

לקריאה נוספת עריכה

  • ד"ר פדרו זוניגה, מי יתנני במדבר מלון אורחים, הוצאת קווים, 2010

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה