בית המקדש של יוליאנוס
בית המקדש של יוליאנוס, היה הניסיון הרציני ביותר לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים מאז מרד בר כוכבא, בשנת 362 - 363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).
רקע
בשנת 330 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית לדת המדינה של האימפריה הרומית. עם זאת, ברחבי האימפריה בכלל ובארץ ישראל בפרט חלק גדול של האוכלוסייה שמר על דתו הקודמת וההלניסטית. כמו כן היו יהודים ששמרו על דתם. בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס אשר ביקש להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הדת ההלניסטית לגדולתה במקום הדת הנוצרית. בשל מעשיו אלו נקרא על ידי היסטוריונים נוצרים "יוליאנוס הכופר".
יוליאנוס, אשר היה מדינאי מפוכח, ביקש לקרב אליו את היהודים הפזורים בממלכתו כדי שיהוו משקל נגד לנוצרים. אמנם, בכתביו הפילוסופיים הוא מגנה את היהדות (אך הרבה פחות מאשר את הנצרות ורק כמי שהיוותה ערש לדת המעוותת הזו, לדבריו), אך במעשיו הוא עשה רבות כדי להתחבב על היהודים.
הכרזת יוליאנוס
ב-19 ביולי 362 הגיע יוליאנוס לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא מצא זמן להפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר (לפי ההיסטוריון בן הזמן, גרגוריוס איש נאזיאנזוס[1]):
 |
לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם. |
 |
יוליאנוס גיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. מטרתו של יוליאנוס לא הייתה בעיקר לחזק את היהודים אלא לתת מכה ניצחת לנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היה ביזוי "הדת הקדומה", היהדות. כל עוד היהדות בזויה היהודים אינם עמו הנבחר של אלוהים והם נושאים בגלוי את העונש על כך שצלבו את ישו ואף מוכח שישו היה נביא אמת כשניבא (הבשורה על פי מרקוס, י"ג,ב') שבית המקדש ייחרב.
התגובה היהודית להכרזה
התגובה הספונטנית של יהודי הגולה הייתה שמחה והתעלות נפש. ההיסטוריון הנוצרי רופינוס, שחי באיטליה, דיווח כי "היהודים הגיעו למצב חוצפה כזאת עד שלאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה והם החלו להעליב את אנשנו (הנוצרים) כאילו חזרו ימי מלכותם."[1]
ליהודי הגולה הייתה סיבה נוספת לשמחה כיוון שיוליאנוס ביטל את המיסים המיוחדים ליהודים וכן את מס האפוסטולי שהעלו לנשיא בירושלים.
יהודי ארץ ישראל שמחו גם הם, יש עדויות על יהודי טבריה שלבשו בגדי כהונה ותקעו בשופרות. ואף פרעו בשכניהם הנוצרים ושרפו כנסיות.
ניתן לשער שהכהנים ראו בהכרזה יציאה מחושך לאור גדול. עיקר תפקידם הוא בעבודת הקורבנות, וזה התרוקן מתוכן בעקבות החורבן, ומעמדם נשחק. עם ההכרזה הפכו לגורם ראשון במעלה בהכנות לחידוש העבודה.
לעומת העדויות על ההתלהבות העממית בקרב היהודים, מועטים הם המקורות שנשתמרו מהם ניתן ללמוד על עמדתם של הנשיא והחכמים, שהנהיגו את העם מבחינה אדמניסטרטיבית ורוחנית. גם פרשיות אחרות שעוררו תסיסה משיחית בקרב היהודים, שהסמוכה שבהם, מרד גאלוס, ארעה רק תריסר שנים לפני כן, לא תפסו מקום בעל חשיבות ביצירה הספרותית היהודית שהשתמרה מאותה תקופה, ואין בידינו אלא לשער מה הייתה עמדת ההנהגה לגביהם. ניתן לייחס עובדה זאת לאכזבה שפשתה בין היהודים בעקבות המהלך שכשל, שהובילה לנסיון למחיקת הפרשה העגומה מהתודעה ההיסטורית, על מנת שלא תוביל לייאוש מציפיות משיחיות לעתיד. ייתכן גם שההפך הוא הנכון, והנסיון לבנין בית המקדש הושכח לשם הדחקת התקוות המשיחיות, ומניעת חיכוכים מסוכנים עם השלטונות. אך יש המשערים שמלכתחילה הנהגת העם לא ראתה את הכרזת יוליאנוס בעין יפה. מצד אחד הם היו חייבים להשתתף בשמחה הכללית, אך מאידך הדבר הוריד את קרנם. הנשיא לא התייחס למשפחת כהונה אלא לבית דוד המלך, ולאחר בנין בית המקדש תתפלג ההנהגה בינו ובין הכהן הגדול. גם ביטול המס שנגבה על ידי הנשיא עבור הקיסר, היה עלול לפגוע במעמד הנשיאות. אומנם באותה תקופה השלטונות ממילא הלכו וצמצמו את מעמד הנשיאות, עד לביטולו המוחלט, כך שלנשיא לא היה הרבה מה להפסיד. החכמים מצידם זכרו את המחלוקת העתיקה בין הצדוקים לפרושים שפלגה את העם בסוף ימי בית שני, שבחלקה נסובה סביב כללי העבודה במקדש. ולבסוף, ראיה מפוכחת של מצב הדברים בזירה המדינית הייתה עשויה להוביל להסתייגות מהיוזמה לבנין המקדש: יוליאנוס היה יחיד בדעתו האנטי-נוצרית בהנהגה הרומית. האופוזיציה הנוצרית הייתה גדולה ומשמעותית. תלות מוחלטת באדם יחיד הייתה מסוכנת לציבור היהודי, שכן לא היה ברור כלל שיורשו ימשיך באותה דרך. (יורשו אכן היה נוצרי וביטל את כל החלטותיו של יוליאנוס.)
לחכמים הייתה גם דילמה אמונית. האם ייתכן שבית המקדש ייבנה על ידי מלך עובד אלילים, שאינו משיח בן דוד? עם זאת כנראה היו חכמים שנטו לרוח המשיחית, דבר המוצא הד בדברי רב אחא שאמר: "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד" (ירושלמי מעשר שני ה,ב [נו ע"א]). דברי רב אחא באים כהמשך לדברי רבי אלעזר, המצדיק את הקמת הבית השני על ידי כורש מלך פרס, ודומה כי דברי רב אחא באים לרמז על ההיתר להקמת הבית גם על ידי יוליאנוס.
כתובת "וראיתם"
עדות אפשרית להתלהבות העממית ניתן למצוא בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת לקשת רובינסון. בחפירות שנערכו אחרי 1967 נמצאה כתובת חרוטה באבן ולשונה:
|
וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה) |
|
| – ישעיהו ס"ו, י"ד | ||
הכתובת, הלקוחה מנבואת נחמה לימות המשיח, נמצאה בגובה של 6 מטרים מעל למפלס הרחוב ההרודיאני, חישוב כיסוי השטח בשפכים הצביע על תיארוך הכתובת לתקופה הביזנטית. לפיכך, יש המשערים שאת הכתובת המשיחית חרט בהתלהבות עולה רגל בתקופת יוליאנוס. עם זאת, לא כל החוקרים מסכימים לתיארוך זה.
הכתובת היא למעשה פרפראזה על הפסוק מישעיהו משום שהיא שונה ממנו בשני פרטים: רשומה בה המילה "ועצמותם" במקום "ועצמותיכם", והיא חסרה את המילה "תפרחנה". לכן ניטלה ממנה הרוח המשיחית והיא ניתן להבנה ככתובת גנאי למי שקבור לידה. ואמנם, בחפירות שערכו במקום רוני רייך ויעקב ביליג בשנים 1996-1994, נחשף מתחתיה בית קברות שרובו של מוסלמים (מונחים בציר מזרח-מערב) ונוצרים (מסמרי ברזל המצביעים על שימוש בארון).
תחילת הבניה
היהודים מהתפוצות החלו נאספים בירושלים החל מסתיו 362 ועד אביב 363. קיימת עדות[2] על הכנת כלי כסף כדי לעבד את אבני המזבח, משום שנאסר במפורש להניף עליהן ברזל (דברים כ"ז, ה' למשל). הקיסר, בשהותו בבבל, ערב המלחמה עם הפרסים (מרס 363) דיווח ליהודי האזור: "אני מקומם בכל המרץ את המקדש החדש לאל העליון"[3].
הפעולה הראשונה שבוצעה הייתה הרס יסודות מבנה על הר הבית. הנוצרים טענו שמדובר בהרס יסודות בית המקדש השני, אשר נוצרים נהגו להראות כשריד המוכיח את צדקת נבואת החורבן של ישו. אולם סביר יותר להניח[3] שהיהודים הרסו את יסודות המקדש האלילי לכבוד אדריאנוס שניצב שם מימי איליה קפיטולינה. עבודת הרס היסודות נמשכה עד ה-27 במאי 363. ייתכן שאת אבן הפינה הניחו ב-18 במאי, ל"ג בעומר של אותה שנה.
הפסקה פתאומית
סופרים והיסטוריונים נוצרים מספרים כי אש ירדה מן השמים ושרפה את הפועלים, הם מספרים על רעידות אדמה כל לילה, על צלב ענק שנראה בשמיים ועוד. כל זאת כדי להוכיח שרצון האל היה להפסיק את הבנייה. דיווח אמין של איש צבא רומאי מספר על רעידת אדמה לילית שבעקבותיה ניצת חומר דליק (אולי גזים שהצטברו במחסן תת-קרקעי והתפוצצו כתוצאה מפליטתם בתוך הררי פסולת במקום אטום) וגרם לשריפה גדולה בשטח הר הבית[4]. ייתכן גם שיד נוצרי הייתה בהצתה, שלא הייתה מידי שמיים, כמו מבנים הלניסטיים רבים שבנה יוליאנוס ושהוצתו. אך רעידת האדמה והשריפה לא היו הגורם היחיד להפסקת העבודות. ב-26 ביוני 363 נהרג יוליאנוס בקרב בפרס, ובאוגוסט נודע הדבר בארץ. יורשו היה הקיסר יוביאנוס שהיה נוצרי. כך בא הקץ לניסיון הקמת בית המקדש השלישי.
לקריאה נוספת
- מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים ה'תש"ל. עמודים 161- 177.
- זאב רובין, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. עמודים 37 - 44 ונספח ב'.
- נתן שור, תולדות ירושלים, כרך א' עמ' 303-305
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| בתי מקדש בהיסטוריה היהודית | ||
|---|---|---|
| משכנים |
משכן משה • משכן גלגל • משכן שילה • משכן נוב • משכן גבעון |
|
| בתי מקדש | ||
| מקדשים חיצוניים | ||
| אחרים |
מצוות בניין בית המקדש • מבנה בית המקדש • בית המקדש השלישי • בית המקדש של יוליאנוס |
|