טנק
טנק הוא רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה. הטנק המודרני הראשון יוצר בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נתנו לטנק את שמו (Tank), שפירושו באנגלית "מְכָל", בשל רצונם להטעות את האויב, ולא, כפי שחושבים לעתים בטעות, על שום דמיונו לחבית מים.
לטנקים תפקיד חשוב בכל עימות משמעותי מכניסתם לשירות בצבא הבריטי וביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. בתחילה יועד להם תפקיד מסייע לחיל רגלים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פותחה באירופה על ידי היינץ גודריאן ואחרים תורת לוחמה מודרנית לכוחות משוריינים כחיל עצמאי. יישומה המוצלח של התורה במסגרת הבליצקריג הגרמני טרם לפיתוחה של תורת השריון המודרנית.
תכונות
הטנק הוא רכב קרבי משורין זחלי בעל צריח מסתובב המספק מענה לשלושה יסודות עיקריים בתמרון היבשתי:
- מיגון / שרידות – יכולת הטנק לפעול על אף שנפגע ולהגן על הלוחמים המפעילים אותו. עקב מיגונו הגבוה של הטנק, נדרשים אמצעי לחימה ייעודיים לשם השמדתו או הוצאתו מכלל פעולה. בין אלו ניתן למנות: פגזי נ"ט, מטעני גחון, מוקשי נ"ט, רקטות נ"ט, טילים נגד טנקים וטילים המשוגרים מכלי טיס. ככלל, הטנק חסין מפני נשק קל ורסיסים.
- ניידות / עבירות – יכולת הטנק לנוע בתוואיי שטח קשים לאורך זמן ובמינימום תקלות. ניידות הטנק עומדת בדרך כלל ביחס הפוך למיגונו (עקב משקלו הכבד של המיגון), ועל כן לרוב נדרשת פשרה בין שני היסודות הללו.
- עצמת אש – יכולת הטנק לגרום נזק למטרותיו. נהוג להשוות את עצמת הירי של טנק אחד לעצמת ירי של מחלקת חיל רגלים שלמה. חימושו העיקרי של הטנק הוא תותח היורה פגזים (ולעתים טילים), וכחימוש משני ניתן למצוא מקלעים, מרגמות ונשק קל (נק"ל).
חסרונותיו המרכזיים של הטנק הם גודלו, משקלו ומחירו הגבוה.
היסטוריה
|
ערך מורחב – היסטוריה של הטנקים |
הטנק מראשית דרכו עד מלחמת העולם השנייה
הטנק נוצר על מנת לתת מענה לבעיה שעמדה לפני הפיקוד הגבוה במהלך מלחמת העולם הראשונה - קצב האש הגבוה של התותחים והנשק הקל גבה קורבנות גדולים מהצד התוקף בלי להעניק לו ניצחון. היה צורך להביא לשדה הקרב מכונה, אשר תישא על גבה כלי נשק מסייעים לחיל רגלים המסתער ותדכא בכוח האש שלה את מקורות הירי של האויב שלא הושמדו בהרעשה ארטילרית. ב־1912 הציע ממציא אוסטרלי בשם לנסלוט דה מול תוכנית לרכב זחלי שנגנזה. ב־1915, אל מול הקיפאון בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, הציע דה-מול את הצעתו פעם נוספת וזו נדחתה בשנית. לבסוף הוחל פיתוח של טנק בתצורה שונה מזאת שהציע דה-מול וניסוי ראשון בכלי נערך ב-6 בספטמבר באותה שנה.
למרות הפוטנציאל הגדול הטמון בו, לא השכילו מדינות ההסכמה לנצל את הטנק. הן שלחו לקרב רק טנקים בודדים וכך איבדו את אפקט ההפתעה הטמון במתקפת טנקים מסיבית. רק לקראת סוף המלחמה הן השתמשו בטנק כראוי וניצלו את יתרונותיו. השימוש הממשי הראשון בטנק על מלוא אפשרויותיו היה בקרב קמברה, ב־20 בנובמבר 1917. הטנקים הצליחו להבקיע את החזית הגרמנית, והכוחות של בעלות הברית לקחו בשבי עשרת אלפים חיילים גרמנים, 123 תותחים, ו־281 מכונות ירייה - הצלחה כבירה באותם הימים כאשר התקדמות של קילומטר או שניים נחשבה ל"פריצת דרך".
בין שתי מלחמות העולם פותחו טנקים רבים ברחבי העולם. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, ברית המועצות ואחרות ייצרו טנקים בעלי שריון טוב יותר ובעלי עוצמת אש גדולה יותר. אולם רק מדינה אחת פיתחה ואימצה תורת לחימה שכללה שימוש בכוח משוריין וממוכן ברמה האסטרטגית. הייתה זו גרמניה. ההבדל העיקרי בין תורת הלחימה הגרמנית לזו של שאר הצבאות היה איחוד הטנקים בדיוויזיות עצמאיות ומאוחר יותר אף בארמיות, בעוד שיתר המדינות פיזרו את הטנקים שלהם בין דיוויזיות החי"ר או הפרשים עם כמה בריגדות עצמאיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שעטו הפנצרים הגרמניים לתוך פולין, ובמכת מחץ דרסו את הצבא הפולני המיושן. גם בעת הפלישה לצרפת ב־1940 מילאו הטנקים הגרמניים תפקיד מכריע, כשהוכיחו שקו ביצורים נייח דוגמת קו מז'ינו אינו יכול להם.
הטנק ממלחמת העולם השנייה עד היום
בשנת 1941 פלשו הנאצים לברית המועצות, ובכך החלה שרשרת קרבות השריון הגדולים ביותר בהיסטוריה. הכוח הגרמני כלל אלפי טנקים, וקרבות שריון נגד שריון אדירים התחוללו כאשר הוא עשה את דרכו לעומק ברית המועצות. בשנת 1942 נערכה הלחימה העזה בצפון אפריקה בין קורפוס אפריקה של גנרל פלדמרשל ארווין רומל הגרמני לארמייה השמינית של גנרל מונטגומרי הבריטי. כמעט 2,000 טנקים משני הצדדים השתתפו בקרב ההתשה של אל-עלמיין.
ב־1944 נחתו בנות הברית בנורמנדי. בגל הראשון נכללו טנקי השרמן DD האמפיביים בנוסף לעוד סוגים רבים של טנקים. הטנקים הגרמניים שוב היוו אויב קשה, אך הכמות המוחצת של השרמנים הביאה לניצחון. ב־1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה. היה ברור שבכל סכסוך עתידי יהיה לטנק תפקיד מכריע. במזרח ובמערב המתינו עשרות אלפי הטנקים שיוצרו להילחם בגרמניה לאויב חדש. מלחמת העולם השנייה הביאה להתפתחות אדירה בתחום הטנקים. השריון נעשה עבה יותר, חימוש הטנק היה לגדול יותר ולמדויק יותר, ופותחו תאוריות טקטיות ואסטרטגיות לשימוש בטנקים.
עם תחילת המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי למערב, היו חמושים שני הצדדים בטנקים ממלחמת העולם השנייה. בניסיונותיהם לייצר טנק שיתמזגו בו גם השריון והחימוש הכבד של הטנקים הכבדים, וגם המהירות ויכולת התמרון של הטנקים הבינוניים, הגיעו שני הצדדים לאותן מסקנות ופיתחו את טנק המערכה. טנק זה, שהראשונים מסוגו היו הצנטוריון, הT54 והפטון, משלב בתוכו מהירות, שריון וחימוש, המתפשרות זו עם זו. כך נוצר מעין האולר השווייצרי של הטנקים: טנק שממלא את תפקיד כל סוגי הטנקים שקדמו לו (פרט לטנק הקל).
טנקי המערכה ממלאים עד היום תפקיד מרכזי בצבאות הגדולים, וכנראה ימשיכו למלא אותו גם בעתיד, ולו רק בשל יכולתם להטיל מורא באויב ולהפגין עוצמה. לטנק יש יתרון חשוב גם בלוחמה בשטח בנוי (לש"ב) - במיגון הכבד שלו ובאמצעי התצפית המתקדמים הוא מהווה בפועל מוצב נייד. הפיתוחים הטכנולוגיים מהשנים שאחרי המלחמה ניכרים בטנק היטב. מערכות ממוחשבות החליפו את האמצעים הפשוטים של העבר. תנאי הצוות השתפרו ללא הכר. שריון מתוחכם נוסף על שריון הפלדה הישן והסטנדרטי.
מבנה הטנק ומאפייניו
|
|
ערך מורחב – מבנה הטנק |
הטנק המודרני מורכב משלושה חלקים עיקריים: תובה, צריח ותותח.
- בתובה מותקנת מערכת ההנעה של הטנק הכוללת חטיבת כוח - המנוע והמימסרת. מזקו"ם, דלק וכמובן נהג.
- הצריח הוא החלק האקטיבי של הטנק המשמש ללחימה ובו מתנהלת עיקר הפעילות. בצריח יושבים המפקד, התותחן והטען. בצריח נמצאות רוב מערכות הנשק, האופטיקה והקשר של הטנק.
- התותח, כשמו כן הוא, משמש לירי בכינון ישיר.
ניידות
רובם המוחלט של הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) ונהנים מיתרונותיה: יכולת העבירות המוגברת וחלוקת משקלו של הטנק על שטח פנים רחב (דבר המקטין את סיכויו לשקוע בקרקע בוצית). כדי להתגבר על מכשולים קשים כגון תעלות נגד טנקים, שדות מוקשים וברזלים נגד טנקים - מסתייעות יחידות שריון בליווי צמוד של יחידות הנדסה קרבית. לצד הטנקים הרגילים ניתן למצוא גם טנקי גישור (טנק שצריחו הוחלף במערכת גישור הידראולית), טנקי-דחפור, טנקי הנדסה (עם כף דחפור או אמצעים הנדסיים אחרים) ונגמ"שי הנדסה עם מגובים לפריצת שדות מוקשים. ניתן למצוא גם דחפורים ממוגנים שנלחמים לצד הטנקים. הדחפורים משמשים למילוי תעלות נ"ט, להערמת סוללות, לפריצת סוללות, לסלילת דרכים וכן לחפירת עמדות לטנקים.
שריון ואמצעי הגנה
החלק העיקרי במיגון הטנק הוא השריון. בתחילת דרכו היה שריון הטנק מורכב בעיקרו מלוחות פלדה שהגנו על הצוות מאש קלה ורסיסים. עם התפתחות נשק שחדר מעבר לשריון זה, החלו מתכנני טנקים לחפש דרכים למיגון טוב יותר של הטנק. בתחילה עיבו את הפלדה, אולם התוצאה הייתה עלייה במשקל הטנק שהקשתה על ביצועיו. צוות תכנון רוסי שתכנן את הT-34 מצא פתרון חלקי. הרוסים התקינו את השריון בשיפוע, כך שלוח שריון באותו העובי מספק יותר הגנה.
שריון הטנק שופר גם בדרכים אחרות. נמצאו חומרים שונים שהיוו תוספת לשריון הפלדה והעניקו הגנה טובה יותר. בין חומרים אלה היו סגסוגות חזקות במיוחד וגם חומרים קרמיים. לכל מדינה יש את השילוב שלה של פלדה, סגסוגות, חומרים מרוכבים וחומרים קרמיים בשריון, כגון הכובהם הבריטי, שהוא סוד צבאי.
בנוסף ישנו המיגון הריאקטיבי. שריון זה, שהשימוש הראשון בו נעשה על ידי ישראל, נועד להגן על הטנק מפני מטענים חלולים. בשנים האחרונות התפתח גם המיגון האקטיבי. מיגון זה נועד למנוע מהאיום לפגוע בטנק. הוא מחולק ל-"Soft Kill" (כגון שבשים כנגד טילי נ"ט) הגורם לאיום להחטיא את הטנק, ול-"Hard Kill" המשמיד את האיום בעודו באוויר.
המשקל הרב של מיגון הטנק מאלץ את מתכנניו לתעדף בין האזורים והכיוונים השונים בטנק, בהתאם לייעוד הטנק ולאיומים בהם הוא צפוי לעמוד. ככלל, עיקר מיגון הטנק נמצא בחזיתו, שכן הטנק תוכנן במקור לפרוץ את קווי האויב, להסתער ולהילחם מול אויב חזיתי. עובדה זו מהווה חסרון מהותי בעת לחימה בעצימות נמוכה, בה הטנק מאויים מטווח מאגפיו ואף מצידו האחורי.
נקודת תורפה נוספת של הטנקים היא פגיעותם להתקפה מן האוויר. זאת מכיוון שהחלק העליון של הטנק אינו משופע, והשריון בו לרוב דק יותר. על כן קבוצת טנקים צריכה ליווי צמוד של כוחות נ"מ. מאותה הסיבה טנקים נייחים פגיעים לתקיפות ארטילריות. נקודת תורפה נוספת של טנקים היא הפגיעות למטעני גחון. ישנם אמצעי מיגון לגחון הטנק (כגון פלטות נוספות או מגובים כנגד מוקשים), אך לרוב התקנתם פוגעת בניידות הטנק.
חימוש
נשק
הטנקים הראשונים היו חמושים במקלעים ובתותחים קלים. בתחילה לא היה הצריח מסתובב ב־360 מעלות, ולכן נדרש חימוש משני בשני צידי הטנק. היו גם טנקים בעלי כמה צריחים, או טנקים שחימושם העיקרי בתובה ועשו שימוש בצריח קטן עם תותח בקוטר קטן. דגמים אלו נעלמו לחלוטין במלחמת העולם השנייה. מאז לטנקים יש צריח אחד המסתובב ל־360 מעלות ובו תותח ראשי אחד (כיום התותח הוא בקוטר של 105 - 125 מ"מ) ומקלע מקביל, בנוסף לחימוש משני כמו מקלע מפקד ומדוכות עשן.
טיווח ובקרת אש
אחד מהמרכיבים החשובים בטנק הוא כוח האש. לכוח האש אחראי בעיקר התותח. את עוצמת כוח האש לא קובעים רק טווח התותח ויכולת ההשמדה שלו, אלא גם יכולתו לפגוע במטרות ממרחקים גדולים תוך כדי תנועה. האמצעים שמשמשים לכיוון התותח למטרתו נקראים אמצעי טיווח ובקרת אש. אמצעים אלה השתנו רבות במהלך השנים, מ-1916, אז התגלגל הטנק הראשון בקרב על הסום ועד היום.
במלחמת העולם הראשונה נעדרו מתותחי הטנקים אמצעים לבקרת אש. התותחן כיוון את התותח ידנית, לפי ניסוי וטעייה. במלחמת העולם השנייה המצב היה שונה. הטנקים נעשו מהירים יותר, תותחיהם - ארוכי טווח ומדויקים יותר, והחשוב מכל - השתנה תפקיד הטנק בשדה הקרב. עתה הוא נדרש להשמיד טנקי אויב בקרבות תנועה מהירים. כתוצאה מכך עלתה מאוד חשיבותה של בקרת האש. במלחמת העולם השנייה היו אמצעים פרימיטיביים לבקרת אש.
לאחר סיום המלחמה ועם תחילת השימוש בתותחי טנקים גדולים יותר וארוכי טווח, נעשו מאמצים לאפשר לטנקים ירי מדויק לטווחים ארוכים. הישג משמעותי ראשון נרשם עם פיתוחו של מד־טווח אופטי ששולב בו מחשב בליסטי. בשנות השישים הופיע מד טווח לייזר, המחשב את המרחק למטרה באמצעות שליחת קרן לייזר אליה וחישוב הטווח על־פי הזמן שחלף עד חזרתה של הקרן.
בשנות השמונים הוחלף המחשב הבליסטי במחשבים אלקטרוניים מתוחכמים. הם מחשבים לא רק את הטווח אלא את זווית הטנק (שיפוע הקרקע שעליה הוא נמצא), ובגרסאות חדשות יותר אף את בלאי התותח. בנוסף ישנה אפשרות לירי על מטרה בתנועה, כאשר התותחן עוקב אחר המטרה, המחשב לומד את מהירותה וכיוונה, ומפצה על כך לפני הירי. המערכות החדשות כוללות גם אפשרות לתיקון קבוע מראש, שעל מנת לבצעו די בלחיצת כפתור, זאת כדי לאפשר זמן קצר לבין הירייה הראשונה והשנייה כשיש החטאה. הודות למערכות אלה הטנק המודרני מסוגל לפגוע במטרתו מאלפי מטרים, ופגיעות נעשות לעתים קרובות בפגז הראשון, בניגוד לעבר שבו היה צורך בכמה תיקונים.
תחמושת
הסוגים העיקריים של פגזים שבהם משתמש הטנק הם:
- פגז נפיץ פלסטי (HEP/HESH): מיועד לשימוש כנגד מטרות רכות (חי"ר, מבנים, רק"מ קל). במקור נועד פגז נפיץ פלסטי כנגד טנקים, הפגז נועד "להימעך" על שריון הטנק ולהתפוצץ. הפיצוץ לא אמור לחדור את שריון הטנק, אלא להעיף חלקי מיגון פנימיים על אנשי צוות הטנק. כיום - עם ההתקדמות בטכנולוגית המיגון - פגז נפיץ פלסטי כבר אינו יעיל כנגד טנקים, ומשמש בעיקר כחימוש נגד אדם. בעל אפקט השמדה בעקרון דומה לרימון יד (אך כמובן בעל עוצמה גדולה בהרבה).
- פלאשט: פגז נגד אדם המכה בחיל הרגלים באמצעות מטר של אלפי חיצים קטנים וחדים.
- חלול (HEAT): פגז "ליינר" נגד טנקים שחודר את שריון הטנק באמצעות זרם של נחושת המותכת באלפי מעלות. הרש"ק החלול נפוץ גם בקרב רקטות נ"ט וטילים נגד טנקים.
- חודרן קינטי (ח"ש-מנעל או ח"ש-חץ, KEP או APFSDS): פגז ח"ש (חודר שריון) בעל קליפה נפתחת. פגז ח"ש הוא למעשה חץ מתכת חזק במיוחד שחודר שריון באמצעות האנרגיה הקינטית האדירה שהוא צובר. פגזי הח"ש עשויים ממתכות קשות - טונגסטן בדורות המוקדמים ואורניום מדולדל בסוגים המודרניים ביותר.
- APAM-MP-T - פגזים חדשים ורב תכליתיים תוצרת תע"ש נגד אדם, מסוקים, מבנים ומטרות חצי-קשות. פגזים דומים מפותחים גם על ידי חברות אחרות, בהן ריינמטאל הגרמנית.
אופטיקה
חימוש הטנק כולל אמצעים אופטיים למספר מטרות:
- פריסקופ - מאפשר תצפית מתוך הטנק החוצה מבלי לחשוף את אנשי הצוות לפגיעה. תצפית זו נועדה לצורך הכוונת הטנק וזיהוי של אויב בולט. התצפית באמצעי זה מוגבלת ביותר מבחינת יכולת ההבחנה בפרטים, למרות שדה הראיה רחב יחסית.
- טלסקופ מאפשר תצפית מדויקת יותר לזיהוי פרטים: החיסרון של מערכת כזו הוא שדה ראיה צר ביותר.
- אמצעים לראיית לילה מאפשרים ראייה בחושך. בטנקים מודרניים (ראשית ההתפתחות של הנושא הייתה כבר בסוף מלחמת העולם השנייה בטנקים גרמניים) מותקנות מערכות מסוגים שונים המאפשרות ראיה גם בחושך. בעיקר נמצאים בטנקים מערכות לראיה תרמית. באמצעות מערכות אלו ניתן לדמות תמונות אף במצב של חושך כבד, ובמצבים שבהם ראיה אף המזוינת במשקפת לא יכולה להתמודד, כמו שימוש של כוחות באמצעי מסתור כמו שיחים.
אמצעי התצפית היעיל ביותר הוא עדיין עין בלתי מזוינת, או עין חמושה במשקפת. כאשר מפקד הטנק מוציא את ראשו מחוץ לטנק הוא יכול להבחין באויבים ובמכשולים טוב יותר מאשר דרך פריסקופ או אמצעי ראייה אחר מתוך הטנק, אולם במצב כזה המפקד חושף את עצמו לפגיעה. בצבאות שונים קיימת מדיניות שונה לגבי צורת התצפית הרצויה בעת קרב. ברוב הצבאות ההנחיה היא כי יש לתצפת אך ורק מתוך הטנק.
תקשורת
הטנקים הראשונים לא צוידו באמצעי תקשורת חיצוניים או פנימיים ראויים לשמם. התקשורת בין טנקי מלחמת העולם הראשונה וסביבתם נעשתה בסימני דגלים, ביוני דואר (כאשר הטנק נתקע מאחורי קווי האויב), ובסימני ידיים. רק לקראת סוף המלחמה צויד חלק קטן מהטנקים במכשירי קשר רדיו. בתוך הטנק היה המצב לא פחות קשה, והתקשורת נעשתה בהלמות פטיש על גוף המתכת או בסימני ידיים. במלחמת העולם השנייה השתפר המצב בהרבה. הגרמנים היו הראשונים להכניס קשר רדיו בקנה מידה גדול לטנקים שלהם, ובסופו של דבר כל טנק בצבאות הלוחמים צויד לפחות בקשר חיצוני. חלק ניכר צוידו גם בקשר פנימי. במלחמה הקרה צוידו כל הטנקים בקשר חיצוני המאפשר לתקשר עם הטנקים האחרים, וקשר פנימי המאפשר תקשורת בין חברי הצוות.
השלב הבא בהתפתחות הקשר בטנקים (במאה ה־21) הוא שילובן של מערכות ניהול קרב דיגיטליות המאפשרות תקשורת בין הטנקים השונים לכוחות אחרים בשטח, וכן קבלת תמונה מלאה של שדה הקרב (היכן נמצאים טנקים אחרים, היכן מצויות מטרות שאותרו על ידי מזל"טים). כיום, מערכת מעין זו מותקנת בעיקר בטנק מרכבה סימן 4 אך מותקנת בהדרגה בטנקי מרכבה ישנים יותר. מערכות דומות מפותחות גם בידי צבאות זרים.
צוות הטנק
הטנק מכיל צוות לוחמים קטן (טנקיסטים או שריונרים), שלושה עד שישה איש, בסוגי טנקים שונים יש מקצועות שונים או שילוב מקצועות שונה.
מקצועות מקובלים:
- מפקד טנק (מט"ק) - מפקד הטנק, אחראי בדרך כלל על בחירת מטרות, יעדים, עמדות, סוגי תחמושת ותיאום פעולות צוות הטנק עם שאר הכוחות במערכה.
- נהג - אחראי על ניהוג הטנק.
- תותחן - אחראי על ירי בתותח ובמקלע מקביל.
- טען - אחראי על טעינת הפגזים בתותח ומערכות נשק נוספות (בעיקר המקלעים). לרוב תפקיד הקשר מופקד בידיו.
- קשר - אחראי על הקשר בטנק.
- מקלען - אחראי על תפעול מקלעים משניים. תפקיד זה היה קיים בטנקים עם מקלעי תובה.
- מכונאי (בעיקר בצבא האדום) - אחראי על תחזוקת ותיקון הטנק.
בטנקים מערביים מודרניים יש בדרך כלל 4 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן, טען-קשר ונהג. בטנקים רוסיים מודרניים יש רק 3 אנשי צוות: מפקד טנק, תותחן ונהג, זאת בגלל הימצאותה של מערכת טעינה אוטומטית לפגזים.
סוגי טנקים
|
|
ערך מורחב – סוגי הטנקים, דגמי טנקים עיקריים |
הטנק הראשון היה טנק סימן 1 הבריטי. טנק זה היה קיים בשתי גרסאות, שהיוו למעשה את שני סוגי הטנקים הראשוניים:
- "זכר" - טנק המצויד בתותח ארטילרי נגד מטרות כבדות.
- "נקבה" - טנק המצויד בעיקר במקלעים כנגד חי"ר.
בהמשך מלחמת העולם הראשונה הופיעו טנקים צרפתיים וגרמניים. טנקים אלה היו בעלי משקל וחימוש שונה מהטנק סימן 1. בנוסף, הבריטים עצמם פיתחו טנקים קלים יותר, ולכן סיווגו הבריטים את הטנקים סימן 1 כטנקים כבדים. מכאן ניתן לראות שבסוף מלחמת העולם הראשונה החל סיווג הטנקים על פי משקל. לאורך השנים עלה המשקל הממוצע של הטנקים, וכך השתנו גם הגדרות המשקל לכל קטגוריה.
עם המשך פיתוח הטנקים נוצרו סוגי טנקים רבים. שיטת הסיווג לפי משקל לא הייתה מספקת, שכן המשקל בלבד לא הספיק לקביעת סוג הטנק. טנק שנחשב כבד במדינה אחת, היה בינוני במדינה אחרת. לכן מדינות החלו לסווג טנקים על פי תפקידם בשדה הקרב בהתאם לתורת הלחימה של המדינה הספציפית. כך נוצרו טנקי החי"ר, טנקי השיוט\פרשים, ולבסוף טנקי המערכה העיקריים.
- טנק קל הוא טנק קטן וקל יחסית. טנקים אלה הקריבו את המיגון והחימוש לטובת הניידות. הטנקים הקלים הראשונים, דוגמת הרנו FT נועדו לשרת כחיל פרשים משוריין. הטנקים הקלים היו אמורים לנצל את המהירות הגבוהה יחסית שלהם ולפרוץ בכמויות לעורף האויב דרך נקודות תורפה. תפקיד זה יועד לטנקים אלה מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד מלחמת העולם השנייה. טנקים קלים יוצרו גם אחרי מלחמת העולם השנייה וזכו להצלחה לא מבוטלת. הסיבה להצלחת טנקים קלים מודרניים היא שמשקלם הקל מאפשר לבצע בקלות דברים המסובכים לטנקי המערכה העיקריים. יתרון נוסף של הטנקים הקלים הוא שהם פחות יקרים לייצור ותחזוקה.
- טנק בינוני כשמו כן הוא, מדובר בטנקים שאינם הקלים ביותר אך גם לא הכבדים ביותר. הטנקים הבינוניים היוו איזון בין כוח אש, ניידות ושרידות ונועדו למספר רב של תפקידים. היתרון בטנקים הבינוניים היה בגיוונם, ביעילותם ובקלות ייצורם באופן המוני (בניגוד לטנק הכבד). לשיאם הגיעו הטנקים במלחמת העולם השנייה, עת יוצרו בכמויות אדירות והיוו את חוט השידרה של חילות השריון משני הצדדים. את מקום הטנק הבינוני ירש טנק המערכה.
- טנק כבד הוא טנק כבד במיוחד שבו הדגש הוא על שריון וכוח אש ופחות על ניידות. הטנק הכבד תוכנן במקור כדי להוביל בהסתערות, ולפרוץ את הדרך לכוחות האחרים, אך בפועל נמצא שימושי יותר דווקא בתפקידים הגנתיים. מטרות התכנון היו לאפשר לטנק יכולת פריצת מכשולים, שריון מסיבי וכוח אש מספיק כדי להשמיד טנקים ומשוריינים אחרים. במלחמת העולם השנייה התפרסמו הטנקים הכבדים, בעיקר הגרמניים, כאשר השמידו כוחות של טנקים בינוניים שעלו עליהם במספריהם. בעשורים שאחרי המלחמה פחתה חשיבותם של הטנקים הכבדים, והם הוצאו משימוש לטובת טנקי מערכה עיקריים.
- שריונית (tankette) הוא טנק קטן מאוד, שהופעל על ידי צוות של 2 אנשים. טנקים אלה הם יורשיו הישירים של הטנק הקל הראשון, רנו FT. בשנות העשרים והשלושים רעיון הטנקט פרח, שכן הם יכלו לשמש הן לשיטור במושבות האימפריות, וכפי שצוין בקשר לטנק הקל - כחיל פרשים משוריין במלחמה. הטנקטים יוצרו בין השנים 1930 עד 1939, אך ייצורם פסק מיד לאחר מכן בגלל יעילותם המוגבלת ופגיעותם הרבה מנשקי נ"ט.
- המונח "שריונית" כבר לא נמצא בשימושו המקורי. באנגלית, המונח הוצא משימוש ואילו בעברית המונח "שיריונית" מציין רכב קרב משוריין אופני.
- טנק חי"ר הוא טנק שנועד להילחם בצמוד לחיל הרגלים על מנת להבקיע מערכים של האויב ולכבשם. רעיון טנק החי"ר פותח בזמן מלחמת העולם הראשונה בידי הבריטים והצרפתים. טנק החי"ר תוכנן לעבוד בתיאום עם חיל הרגלים, לנוע במהירות איטית יחסית של קצב ריצה של חייל, דבר שאיפשר לו לשאת שריון כבד יותר מהטנק הממוצע. למרות שימוש נרחב על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה, התברר שאין צורך בטנקי חי"ר, שכן תפקידם בוצע בהצלחה גם על ידי טנקים בינוניים.
- טנק שיוט (Cruiser tank) הוא טנק שתוכנן לנוע מהר ולהשמיד טנקים של האויב. טנקי השיוט תוכננו כדי להשלים את טנקי החי"ר ולנצל את הפרצות שהם יצרו כדי לאגף את כוחות האויב ולהשמיד את הטנקים שלהם. למעשה זו היא הגדרה בריטית למה שהיה ידוע בצבאות אחרים כטנקים בינוניים, אך הטנקים הבריטים היו קלים במעט ממקביליהם בעולם. במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לבריטים שטנק השיוט חייב לגדול ולהתחמש בנשק כבד יותר, שכן יכולתו בשדה הקרב מוגבלת. כך קרה שלבסוף נהפכו טנקי השיוט לטנקים כבדים יחסית, ולבסוף הוחלף בטנקי מערכה עיקריים.
- טנק מערכה (Main battle tank) הידוע בראשי התיבות שלו MBT, הוא טנק מודרני המהווה את חוט השדרה של חיל השריון ותוכנן להתמודד כמעט עם כל האיומים בשדה הקרב תוך ביצוע מספר רב של משימות ותפקידים. במידה מסוימת, זהו טנק כלבו שיצירתו התאפשרה עקב התפתחות אדירה בטכנולוגיית השריון, החימוש וההנעה.
- טנקים ייעודיים קטגוריה זו כוללת טנקים שהותאמו למשימות מיוחדות ולמעשה מתפקדים ככלי רכב משוריין, או רכבי הנדסה ממוגנים המבוססים על תובת טנק. דוגמאות לכך הם טנקי הנדסה עם ציוד לפינוי מכשולים ומוקשים, טנקי חילוץ המצוידים לחילוץ טנקים אחרים מהשטח, וטנקי גישור המצוידים בגשר נייד.
הלחימה נגד הטנקים
|
|
ערך מורחב – נגד טנקים |
כניסת הטנקים לשדה הקרב הביא לפיתוח מגוון גדול של אמצעים שנועדו לנטרל את הטנקים ומכונים בשם הכולל נגד טנקים או נ"ט. אמצעים אלה כוללים מכשולים יבשתיים (כגון תעלות נ"ט, מוקשים ומטעני גחון), ארטילריה ייעודית, כלי טיס החמושים לתקיפת טנקים וכלי רק"מ וכן כלי נשק הנישאים בידי חי"ר (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). כמו כן, טנקים בנויים ללחימה בטנקים אחרים (קרבות שריון בשריון - שב"ש).
מלבד האיום של טנקים כלפי טנקים אחרים, נראה כי האיום הגדול והאפקטיבי ביותר לטנקי מערכה מודרניים הוא מצד טילים מונחים נגד טנקים (ATGM, טילי נ"ט). טילים קטנים וזולים יחסית לטנק (עלותם נעה בין אלפי דולרים למאות אלפי דולרים), המתופעלים בידי אדם או שניים, עלולים להרוס טנק ששויו עשרות מיליוני דולרים. טילים אלה בנויים לרוב עם ראש קרבי המבוסס על מטען חלול ולעתים כולל אף מטען חלול כפול (טנדאם) על מנת לחדור מיגון ריאקטיבי.
במלחמת יום כיפור פגעו טילי סאגר בטנקים של צה"ל. גם במלחמת לבנון השנייה התברר כי קיימים בזירה טילי נ"ט, שמסוגלים לפגוע בטנקי המערכה החדישים ביותר שנמצאים בידי צה"ל, ללא כל מענה טוב מצד הטנקים. בתגובה התעשיות הביטחוניות של ישראל פיתחו מערכות הגנה אקטיביות מפני טילי נ"ט, בהן "מעיל רוח" ו"חץ דורבן", המסוגלות ליירט את האיום באוויר לפני שהוא פוגע בטנק.
ראו גם
- לוחמת שריון
- רכב קרבי משוריין
- חיל השריון הישראלי
- יד לשריון
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- סקירה על הטנק המודרני והטנקים בצה"ל, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
- אתר של מוזיאון טנקים (באנגלית)
- טנק.נט, פורומים על טנקים ורכבים משוריינים (באנגלית)
- טיול ב"יד לשריון" לטרון, צילומים והסברים קצרים על חלק מהטנקים המוצגים שם (באנגלית)
- תמונות של טנקים ישראליים בפעילות מבצעית ואימונים, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
- סקירה על מערכות מיגון אקטיביות, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
- חשיפת מערכת "מעיל רוח" הישראלית בתערוכת LIC 2005, פורום "צבא וביטחון" באתר פרש
| טנק | ||
|---|---|---|
| ערכי משנה |
היסטוריה של הטנקים | מבנה הטנק | סוגי טנקים | דגמי טנקים עיקריים (לפי ארצות) |
|
| ראו גם |
טנקים בשירות צה"ל | חיל השריון הישראלי | חיל שריון | לוחמת שריון | רכב קרבי משוריין | רקטה נגד טנקים | טיל נ"ט |
|
| דגמים נבחרים |
סימן 1 | רנו FT-17 | שרמן | T-34 | פאנצר | צנטוריון | AMX-30 | T-55 | פטון | מרכבה |
|
| טנקי מערכה מודרניים |
M1 אברהמס | לאופרד 2 | צ'אלנג'ר 2 | T-90 | מרכבה סימן 4 | AMX-56 לקלרק |
|
